השריף, הדוקטור והפאנקיסט

"דוקטור האפבייקד ושריף גודמן קיימו פרקטיקה תרבותית שלא רק שהאפקט שלה היה חמקני לחלוטין מהרדאר הממסדי, אלא שיוצריה בעצמם לא העלו על דעתם שהם למעשה טומנים זרע פורענות". תוכניות לימוד האנגלית של הטלוויזיה הלימודית בשנות ה-70 כמכוננות תודעה חתרנית.

לתוכניות לימוד האנגלית של הטלוויזיה הלימודית של תחילת שנות ה-70, ששודרו בשידורים חוזרים עד לתחילת שנות ה-90, היה תפקיד חשוב בהיסטוריה הישראלית, חשוב יותר מהתפקיד הנוסטלגי הטריוויאלי שמקובל לייחס להן. "שריף גודמן" (שגולם ע״י ארוו קפלן) ו"דוקטור האפבייקד" (שגולם ע״י יוג׳ין בלאו ז״ל) הם הפוסט-ציונים הראשונים; לא במובן הפוליטי-אידיאולוגי חלילה, כי אם במובן של פתיחת הסטארגייט היציב היחיד במדבר המפא"יניקי לתרבות פופ מערבית – שער שאיפשר לדור שאני משתייך אליו, זה שנולד אחרי 1967, מרחב תודעתי נקי מלאומיות וממקומיות.

המרחב הזה הנביט בסופו של דבר הוויה של חזרה מיליטנטית ומודעת לשורשי המערב. אבקש את סליחתכם על כך שכדי לטעון זאת אדרש להטרים את דברי בסיכום היסטורי קצר, ולו רק כדי להבהיר למה בעצם אני קורא "מקומי" – כינוי שממנו התנערתי כמו רבים מבני דורי.

רמיקס הרפתקני של מורשת אבות

קשה לכתוב על יחסי פנים-חוץ כאשר מדובר במפעל האוטופי הציוני, שהרי הפנים הטריטוריאלי שלו הוא החוץ הגיאוגרפי והתרבותי של מייסדיו ומגשימיו הראשונים. כשנוצרה והתפתחה יש מאין תרבות צברית-ילידית, היא ריתכה מרידה באירופיות תוך שימוש במורשתה האוטופיסטית והדכאנית כאחד. ה"הורה", למשל, בגרסתה הילידית, פרי חזונו של ברוך אגדתי, היא תוצר כלאיים של מסורת בלקנית עממית ושל תודעת אוונגרד אמנותי אירופי מתחילת המאה ה-20.

באופן כללי, כידוע, קנון הפולק הישראלי בנוי על זה הרוסי. עם זאת, כבר כשניצת בשנות ה-50 הוויכוח בין נוער התנועות הציוניות לבין הנוער הסלוני, ראו את עצמם הראשונים כמגשימים ילידיים אותנטיים, בעודם מאשימים את האחרונים בחקיינות רדודה של המערב המנוון. למעשה היה מדובר בעימות בין פלח אוכלוסייה שחש אינטגרלי לאתוס הציוני לבין קבוצה שניצבה מול הפלח ההגמוני וחשה זנוחה על-ידיו.

לכן, בדיוק כשם שבני הדור הקודם, הציונים הראשונים, חשו שהתרבות שאליה נולדו הקיאה והוקיעה אותם ויצרו מודל חדש שהיה בעצם רמיקס הרפתקני של מורשת האבות (הלאומיות המודרנית-פולקיסטית הנ"ל משולבת ברעיון המטורף של הגשמה באמצעות מעבר דירה קולקטיבי לצד השני של הפלנטה), כך גם הנוער הסלוני נשא את מבטו החוצה – אל מחוץ לתרבות הציונית שהספיקה להתמסד – ומצא לעצמו מודל מערבי רענן, טרי, מלהיב ומרדני: הרוקנרול.

בתחילת שנות ה-50, כשהיה אבי ילד צבר ממוצא סלוניקאי, הוא הופיע על שער גליון ט"ו בשבט של "דבר לילדים". בתצלום הוא נראה לבוש במדי צופים בעודו נוטע שתיל. אבי גדל בבית חירותניקי קפדני. אביו לא החזיק פטיפון והאזין ברדיו רק לחדשות. כעבור כמה שנים מאז אותו תצלום, כשהיה לנער, מרד אבי באביו, חצה את הקווים ולבש את הג'ינס האסורים כשהיה יוצא מהבית בדרך לצפייה במערבון בקולנוע או להאזין לאלביס עם חברים.

זהו תיאור קצת דרמטי ופשטני של השתלשלות העניינים, שכן סבי נהנה ממערבונים באותה מידה – שלא לדבר על סבתי, ששלטה בספניולית ובצרפתית טוב יותר מאשר בעברית ושנהגה לקרוא באדיקות את "פארי מאץ'", ז'ורנל הכוכבים מחוץ-לארץ. עם זאת, אין ספק שכשהגיע המפעל הציוני לשיא עוצמתו ולפסגת הגשמתו אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, המיתוס והאתוס הילידיים – ולא משנה עד כמה היו צעירים – כבר היו לכידים ובעלי קווי מתאר ברורים, חד-משמעיים, מלטפים את שריריהם הבורקים באור התכלת העזה.

מי שנולד אז, כמוני, נולד לחברה הבוטחת בצדקתה ושהאסתטיקה האוטופית שלה התקיימה ברציפות הרמונית כמו חוף הים התל-אביבי ביום של דגל לבן: הכחול-לבן המופשט של סמלי המדינה והכחול-לבן הקונקרטי של הים והשמים הילידיים התקיימו על קו רצף אינטגרלי שדבר לא פרע אותו. בהיותו כזה לא היתה לילד קטן שום בעיה להשתלב בשמחה המוארת שקרנה ממנו. היבט מתבקש נוסף של תחושת עוצמה וביטחון קולקטיביים הוא היפתחות אל העולם הגדול – פרישת כנפיים, התמתחות טבעית ונהנתנית. אלה פירותיו האמיתיים של הניצחון.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

תאוצת מילוט מהישראליות עצמה

וכך, בלב האופוריה, נעלם החיכוך המשברי בין תנועות הנוער וצה"ל לבין התרבות הסלונית, כאשר דווקא מלח הארץ האשכנזי פיתח תרבות פופ מערבית פורחת ומשגשגת. החלונות-הגבוהים הצליחו בסווינגינג לונדון ממעמד של שווים בין שווים. זמן קצר אחר-כך הושיט אריק איינשטיין יד ללהקת הצ'רצ'ילים – ממנהיגי סצינת הגאראג' והמועדונים של רמלה – ויחד איתם, כשווה בין שווים, הוציא את "פוזי", אלבום הרוק הישראלי הראשון. בכך העניק איינשטיין לילדים הסוררים חותמת של לגיטימיות.

הצ'רצ'ילים מצדם שיתפו פעולה באותה תקופה גם עם יוזמה מערבית שולית בהרבה כשכתבו פסקול לסרט האוונגרדי "מקרה אשה" שביים ז'אק קתמור, מייסד תנועת העין-השלישית. שוק הסינגלים של יוצאי הלהקות הצבאיות התערבב עם זה של הכוכבים הסלוניים מגודלי פאות הלחיים כדוגמת יגאל בשן (התימני שאמנם שירת בלהקת פיקוד צפון, אבל היה כוכב פופ עוד טרם גיוסו), בעוד שמייק בראנט (הפולני) חיבר את כולם למרחב הפופ הים-תיכוני הצרפתי/איטלקי.

מאוחר יותר הקים קאדר אליטיסטי ומעודכן של יוצאי להקות צבאיות את הרכב הנונסנס כוורת. בעשור שלאחר מכן הקים קאדר דומה את להקת הגלאם-רוק תיסלם. אבל מה שקורה בחברה ובתרבות הישראליות משנת 1973 ואילך חורג ממסגרת הרציפות האוטופית והחיבור בין האתוס המופשט לבין ההתנהלות בפועל, היומיומית, שאיזכרתי. החל מנקודת זמן זו ניתן לדבר על מה שהחל משנות ה-80 ויכונה אסקפיזם רדיקלי פוסט-ציוני. זאת, עוד לפני שהמונח היה קיים בז'רגון הפוליטי: פוסט-ציונות תרבותית, אסתטית, אינסטינקטיבית, שהנהייה והכמיהה שלה מערבה הן תוצר של משבר ושבר טראומטיים; ההפך מהפתיחות, השלווה והעוצמה שסימלו את התקופה שבין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יום-כיפור.

הפאנק של סוף שנות ה-70 ובעיקר של תחילת שנות ה-80, זה שמשך אליו פלח משמעותי מקרב דור חיילי "שלום הגליל", הוא תת-התרבות המיובאת (ולא כאן המקום לפרט את תרומתם של דיסידנטים יהודים לעיצובו של הפאנק, אולי כממשיכי רצף יהודי גלותי ששימש לא-מודע נסתר והופכי לציונות מימים ימימה) הראשונה שגרמה לציבור שלם לצבור תאוצת מילוט מהישראליות עצמה.

המבט הכמה מערבה של האייטיז נולד על רקע טראומת מלחמה (או שתיים: יום-כיפור ולבנון) ובתקופה שבה האתוס ההגמוני איבד את אחיזתו הרציפה ביומיום ואת מקומו החלה לתפוס התרבות הפוסט-ציונית הראשונה (ותרבות הצריכה). ניתן להתפתות לייצר נארטיב לכיד הטוען שדור האייטיז הרים את כפפת הפופ שזרקו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב ואורי זוהר בתקופה שבין המלחמות. אבל קריאה זו אינה נכונה. תקופת הזוהר הזו גוועה בהדרגה אחרי מלחמת יום-כיפור. נוסף לכך, דור מלחמת לבנון לא זו בלבד שלא זיהה את התקופה ההיא ואת מוביליה כחלק ממחווה של מבט מערבה, אלא – וחשוב מכך – שייך אותה בדיוק לאותה ישראליות שממנה רצה לברוח.

ילדי האייטיז, לתפיסתם, הקימו אזור אוטונומי אירופי יש מאין במהלך שנתפס על-ידיהם כמודרניסטי, שורף גשרים, מגחך ובז לכל מה שקדם לו ונרתע מהחיבור שלו לאקליפטוסים של מחנה 80 ולאור השמש עצמו. האייטיז פערו סטארגייט אל ההוד האוטופי של החורף הגותי המופנם והגלותי, שהוא ההפך המוחלט מהפופ הים-תיכוני שקדם לו. אטען כי אל מול רצף ההתנגשויות הזה התקיימה מסורת מערבית אחת, שהמשיכה לשדר את עצמה ברציפות ובאין מפריע החל מתקופת הניצחון שאיפשרה והולידה אותה באופן יומיומי ומעל גבי מדיום מונופוליסטי שסיפק המרכז ההגמוני בצורת הערוץ הראשון והיחיד, ועד לאייטיז. ללא הפסקה. בכל יום. שעה שעה. לאורך יותר מעשור. ללא שינוי. כשכולם ללא יוצא מן הכלל צופים, נהנים ומפנימים.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

מבט מערבה בחסות מערכת החינוך ההגמונית

אני מתכוון לתוכניות הטלוויזיה הלימודית, שהפופולריות והאייקוניות שבהן היו התוכניות ללימוד אנגלית: "דן ועדנה", "השריף מהוליווד הילס", "דוקטור האפבייקד", "סקוטרמן", "אינגליש אינגליש אינגליש", "מוראבאוט אינגליש", "היר ווי אר", "נייברז", "גבי אנד דבי" ו"דבי אין הוספיטל". תוכניות שעולם הדימויים, הערכים והתכנים שלהן הגיע רובו ככולו מתרבות פופ אמריקאית. השריף מהוליווד הילס היה כמובן מערבון, אבל גם שימש מבוא מופתי לז'אנר הספוף והפרודיה.

דוקטור האפבייקד היה מדען מטורף ממיטב מסורת סרטי ה-B, שהקדים את דוקטור אמט בראון מ"בחזרה לעתיד" בלמעלה מעשור. הדמיון ביניהם ארכיטיפי, כמעט חשוד. המצאותיו נעו בטווח שבין נונסנס למדע בדיוני: מהמבורגרים מוזיקליים ומכונת פופקורן שקמה על יוצרה, דרך לוח שנה שיום שלישי נעלם ממנו ועד למסע בחלל. בסדרה "אינגליש אינגליש אינגליש" הוא גילם אינדיאני שלומיאל. אולי הרגע המצחיק ביותר בכל תולדות תוכניות האנגלית הוא כאשר במהלך דקלום בחרוזים המבאר שימוש בעצמים בלתי ספירים (האו מאצ' ווטר), ועל רקע תיפוף שבטי וקקטוסים מקרטון, הוא אומר "ווטר אין דה סי", תוך כדי שהוא מחווה בדרמטיות עם הטומאהוק שלו השמימה.

הלהיט הגדול של אותה סדרה היה שיר באותו נושא בביצוע ארוו קפלן בסגנון קאנטרי. נעימת הסיום של "אינגליש" היתה קטע הרוק הרועש והקיצוני ביותר שהכרתי בילדותי. לא שמעתי דבר שמתקרב אליו בעוצמתו עד שהתחלתי לשמוע את קיס ואייסידיסי בכיתה ו'. בבר שבו מבלים העבריינים הצעירים, הסלוניים, צ'וצ'ו ועזרא בסדרה "קריים אנד דה לואו", מתנגנת מוזיקת רוק ויש פוסטר של ג'ורג' הריסון על הקיר (ראוי לציין שהלימודית של אותה תקופה היתה רוויה במוזיקה לא שגרתית: "ג'ריקו ג'רק" של חלוץ המוזיקה הקונקרטית פייר הנרי שימש נעימת פתיחה לתוכנית ללימוד מושגים בחשמל. על רקע השקופיות שהפרידו בין תוכנית לתוכנית בשעות הבוקר הושמעו קטעי רוק מתקדם, קראוטרוק גרמני ואלקטרוניקה מוקדמת).

במערכון על חובב נקניקיות שמאחר לאוטובוס משתמש קפלן במונח הסלנג "הוט דוג". ב"היר ווי אר" נחשפתי לראשונה למאכל פאסט-פוד אקזוטי שלא הכרתי קודם לכן: פיצה (בסצינה שבה מציע צ'רלס ברנשטין נישואים לאליס גולמבו – מיס קפלן). "גבי אנד דבי" היתה סדרת מדע בדיוני בלשי. סקוטרמן היה בלש על קטנוע הפועל ממפקדה עתידנית בסגנון סרטי ג'יימס בונד. הבובות ב"דן ועדנה" הושפעו בבירור מ"רחוב סומסום" האמריקאי. גראמפי היה נרגן ותוקפני, ודואופי היה מגושם ומבולבל עם חשד כבד שלמעשה היה מסטול. הפרק "קיפ קאלם" בסדרה "מור אבאוט אינגליש" היה פרק אימה גותי בסגנון אדגר אלן פו. פרקים אחרים מציגים אוניברסליזם של אדפטציות לאגדות מפרס וסיפורים של דיקנס.

התוכניות הללו סיפקו מבט מערבה בחסות מערכת החינוך ההגמונית – מבט שייצר שיח המנתץ את האתוס הציוני בלי לשים לב לכך ובלי לעורר התנגדות או הרמת גבה. מבט כזה או אופציה כזאת היו אפשריים אך ורק תחת כנפי השלמות הפנימית של תקופת הניצחון. שלמות בוטחת בעוצמתה ובצדקתה, שלא פחדה להיפתח להשפעות מבחוץ משום שלא חשה מאוימת על-ידיהן. זהו תוצר פוסט 1967 המובהק היחיד שהמשיך, כאמור, לשדר באותה עוצמה ובאין מפריע עד ללב המשבר של מלחמת האין-ברירה הראשונה בתודעה הציבורית הישראלית ואל התרבות הפוסט-ציונית שנולדה כתוצאה ממשבר זה.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

חלל ריק מאידיאולוגיה, מדים ודגלים

תרבות זו לא נולדה יש מאין. היא אינה תוצר של ואקום ולא המציאה את עצמה מאפס. היא למעשה לבלובו של זרע אחד שהוטמן לפני כן: תוכניות לימוד האנגלית בטלוויזיה החינוכית. זרע שנבט ללא התערבות אידיאולוגית ולפיכך, בהגדרה, לא היה קואליציוני ולא אופוזיציוני. הוא התקיים כאוטונומיה פוזיטיבית, בלתי שוללת, באופן שמייחד ומבדיל אותו מזרעים לוחמניים יותר שצמיחתם הופרעה ולוותה במאבק. נבט זה יצר בהיחבא את מה שהתאפשר בלא-מודע של אלה שנולדו לתוך האינטגרליות האוטופית של פוסט 1967.

הדור שלי העביר את נעוריו המוקדמים באי-הבנה חסרת מלים ושפה של הוואקום משולל האוטופיה שאליו הושלך אחרי מלחמת יום-כיפור, כשחומה ואורה של שמש הציונות החלו להתעמעם בהדרגה ושום מקור אור אוטופי לא החליפם. הדור שלי פרח כשושנה שחורה וקוצנית כשעשור שלם של אי-הבנה של מה זה בעצם הדבר הזה שחסר התחלף בהיענות מתמסרת וטוטלית לסיגנל הפאנק והגל-החדש ששלח את אותותיו מהמערב.

באופן מפתיע, אם כן, התופעה התרבותית היחידה שהמשיכה להשביע את רצונו של הדור הראשון שניתק את עצמו מהאתוס הציוני, ושלמעשה סימנה לו שאפשר לדבר בשפה שמעזה להדיר את האתוס, יצאה דווקא מלב הממסד – ונציגיה היו שריף גודמן ודוקטור האפבייקד. מבשרי הפוסט-ציונות, לפיכך, לא היו אינטלקטואלים מרירים ושונאי עצמם, או פוקדי מועדונים הרוקדים בתנועות זוויתיות אל תוך מכונת העשן, ובטח לא אנרכו-פאנקיסטים מנופפי דגלים שחורים, כי אם דמויות צבעוניות, עליזות, נהנתניות, לא צבריות בעליל, ועם זאת אינטגרליות לישראליות.

קריטי לציין שכל הטווח שבין אריק איינשטיין, החלונות-הגבוהים, אורי זוהר, "לול", "מציצים", "חור בלבנה" ועד לעין-השלישית לא רק שלא המשיך בפעילות רצופה עד שנות ה-80 (אורי זוהר חזר בתשובה, אריק איינשטיין המשיך להקליט אבל כבר לא היה חלק מאותו קאדר בוהמייני אוונגרדי-למחצה, אלא נכס צאן ברזל, קנון. מיכאל רורברגר מהעין-השלישית עזב לאנגליה וחזר בדיוק בזמן כדי לתת גב משמעותי ביותר לאוטונומיית האייטיז המתהווה) – אלא שגם לא התקיים קונסנזוס בנוגע לחשיבותו התרבותית בזמן אמיתי.

זה קרה רק מאוחר יותר. הסרטים של זוהר לא הצליחו בקולנוע כשיצאו. ל"לול" היו רק שלושה פרקים. לתקליט "פוזי" החלו לקשור כתרים על חלוציותו רק בשנות ה-90. לעומת זאת, סביב חבורת יהודים אנגלוסקסים מטורפים שעבדו בטלוויזיה הלימודית של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היה קונסנזוס גורף מאז ומתמיד. בחסות הערוץ הממלכתי נוצרו תוכניות אבסורד קומיות שלא רק לימדו אותנו אנגלית, אלא גם יצרו חלל ריק מאידיאולוגיה, מדים ודגלים. ובדיוק כשם שהיו אלה ביל היילי, אלביס ובאדי הולי שתיווכו את זרע הפורענות של הרוקנרול והעבירו אותו ממחוזות הטאבו של הוודו השחור של דלתת המיסיסיפי היישר לסלון האמריקאי הלבן, המהוגן והמעומלן – גם בישראל היו אלה הבוהמיינים האשכנזים שהפגישו את תרבות תנועות הנוער עם התרבות הסלונית המחתרתית, המוקצית (והמזרחית בגלגולה הדמוגרפי בישראל) בספירה המוזיקלית, ועם תרבות הנונסנס והאבסורד האמריקאית-בריטית מעל גבי המרקע.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

החממה האחרונה שהקרינה חום אשכנזי מגונן

אבי, כאמור, היה נציג מובהק של מפגש זה, ולא רק בנעוריו. גם לאחר שסיים את שירותו הצבאי ולאחר שהתחתן, תל-אביב של השנים 67'–73', כפי שהיא משתקפת בתצלומיו, נראית כמו גל חדש צרפתי: מודרנית, רעננה, חצופה ומלאת שמחת חיים. הוא זה שחנך אותי, לצד השריף והדוקטור, לשורות תרבות הפופ המערבית. גם כשמרדתי בו כמתבקש וירקתי על אלביס באותה עוצמה שבה ירקתי על נעמי שמר, הגבעטרון ויהורם גאון, וגם כשהיעלמותו של הסיגנל האוטופי הציוני ממרחב ילדותי דחפה אותי להביט מערבה בחיפוש אחר סיגנל שיחליפו, גם אז היה רק סיגנל מקומי אחד ששמר למעשה על אופק קליטה פתוח. אותו סיגנל – הטלוויזיה הלימודית – מנע על-ידי שידוריו החוזרים נתק טוטלי מאותו אופק שלחש שהכל אפשרי והיה התופעה הקונסנזואלית היחידה – אפילו בשיא ההתנכרות לכל מה שמקומי – שלא היה מתחת לכבודי להודות שהיא מוצלחת.

אם לא היו השריף והדוקטור, מי יודע כמה מוחלטת היתה הנפילה-בריחה מגן-העדן האוטופי ועד כמה גדול היה המאמץ למצוא את הדרך חזרה בעזרת הסיגנל שבקע מאירופה. בלי השריף, הדוקטור וחבריהם, האנטנות הפנימיות שלנו היו ככל הנראה חלשות יותר, בעלות טווח מוגבל יותר. הזמן שהיה נדרש כדי לקלוט, לפענח, להפנים וליישם את הסיגנלים היה ארוך יותר – וכל ההיסטוריה היתה משתנה.

הציונות של סוף שנות ה-60 ותחילת שנותה-70 היתה מספיק זחוחה ויציבה כדי להחרים את הביטלס (נכון, זה קרה טיפה מוקדם יותר), לכתוש את הפנתרים-השחורים ואת מצפן כאחד ולנפנף את החזית-השחורה, הבוהמיינית-היפית-אנרכיסטית-תל-אביבית, שפעלה בתקופת מלחמת יום-כיפור ואחד מחבריה היה עידו אמין, באותה אדישות ותחושת עליונות של מי שמגרש זבוב טורדני ועלוב. אבל דוקטור האפבייקד ושריף גודמן קיימו פרקטיקה תרבותית שלא רק שהאפקט שלה היה חמקני לחלוטין מהרדאר הממסדי, אלא שיוצריה בעצמם לא העלו על דעתם שהם למעשה טומנים זרע פורענות.

מובן שרובם ככולם היו ציונים נלהבים, יהודים שעשו עלייה, ולכן יהיה זה לא מוסרי ולא מכבד מצדי לצער אותם על-ידי הכפפה נלהבת של מפעלם לתיזה החתרנית שלי. יתרה מזאת, אחרי שהצהרתי על כך שהם היו הקשר היחיד ביני ובין בני דורי לבין המקום ומדינה, אין בכוונתי להכתים את היופי התמים של מה שיצרו על-ידי כך שאייחס להם אלמנט הרסני. חובתי להדגיש כי האפקט השלם של עבודתם היה כפול וסותר: מצד אחד, השתלה של תרבות אבסורד מערבית שהשפעתה חדרה אפילו למחוות הגופניות של הפאנק והגל החדש – למשל של שולץ האיום ו(רמי) פורטיס המשוגע (שצעקותיו "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" כוונו לקרייני החדשות, לא לשריף ולדוקטור). מצד שני, כאמור, תוכניות לימוד אנגלית אלו וה"גיבורים" שלהן היו מעין עמידה בפרץ אל מול התנוונות הפרדיגמות ההגמוניות וניסיון לשמור על המעוז האחרון של הציונות והישראליות שהציע לבני דורי משהו קביל – כזה שהוא בעת ובעונה אחת תוצר של הממסד ולא משתמש באף סממן מזהה של הממסד.

אם היה מרחב אחד שבו העולם החיצוני לא היה עלבון רציף וחדגוני לאינטליגנציה – היתה זו הטלוויזיה. במסגרתה השתוו באיכותן הפקות המקור הישראליות להפקות הזרות ואף יותר מכך. רוממה ורמת-אביב היו החממה האחרונה שהקרינה חום אשכנזי מגונן. האפקט הכפול הזה שמר עלינו, הילדים של בין-הכסאות: אחרי הציונות ולפני הצרכנות. הוא אחז בידינו על פי תהום וחיזק את המערכת החיסונית ואת החיידקים האוטופיים הטובים. לכן ברגע הנכון היינו מוכנים ויצרנו תרבות חדשה, שגם אם בשני העשורים שחלפו מאז האייטיז התבטאה ברגעים רבים בכלים אסתטיים ורעיוניים שהיו חריפים וטוטליים באופוזיציוניות שלהם, הרי שכיום הם לטעמי ולהשקפתי התקווה היחידה לקיום עתידי של ישות ישראלית בפורמט כלשהו.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

בועה של הומור אבסורדי, מדע בדיוני ומוזיקה חריגה

אין זה המקום להרחיב על הדרך שבה לדעתי מציעה הקהילה הישראלית הצעירה ששבה לאירופה הצעה קונקרטית להמשך הישראליות בפורמט חדש שמבצע רביזיה רדיקלית של הציונות. המבשרים הראשונים שלה הם "אמני המדינה" (תנועה-ציבורית, יעל ברתנא) האמביוולנטיים-אינהרנטית, שפועלים על הקו תל-אביב–ברלין, שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא התרחבות השיח התרבותי הישראלי אל מעבר לגבולות המדינה. הם מממשים שלב חדש באבולוציה הפוסט-ציונית על הקו שמתחתי בין השריף והדוקטור לבין הפאנק כאוטונומיות משוחררות מהשיח ההגמוני.

"אמני המדינה" החדשים חזקים מאיתנו, הפאנקיסטים הגלותיים מהאייטיז. הם אינם "שורשיים", אבל בה בעת אינם נמצאים במגננה או עסוקים באסקפיזם או בהסתתרות מהישראלי באשר הוא. הם מסוגלים להחזיר מבט בוער אל הקרביים של הציונות תוך כדי שהיא קורסת באלימות ומנסה למשוך איתה למטה את כל מי שמצוי תחת השפעת הכבידה שלה, ועדיין לזהות את הסיגנל האוטופי שלה עצמה.

הציונות, כאמור, יונקת מאותם מקורות אירופיים שמהם יונקות האוטופיות שהצבנו כנגדה החל משנות ה-80. באופן אבסורדי משהו, היא אחראית בעצמה על עצם חוויית גן-העדן שלנו – של איך זה מרגיש להיות חלק מאוטופיה שהתממשה, שניצחה. זו החוויה שחווינו כילדים קטנים, לפני שנגסנו מפרי עץ הדעת של המודעות הפוליטית, כאשר מה ששמר עלינו מגירוש מוחלט לא היה פרדיגמה שוללת ותוקפנית, אלא, כאמור, שריף שלומיאל ומדען מטורף ופרוע שיער – אאוטסיידרים אופטימיים ומצחיקים.

כשמביטים היום על חלק גדול משידורי הערוץ הראשון מאותם ימים אפשר להבחין בזחיחות ובאפרוריות הדכאנית של העברית התקנית, המוזיקה הנכונה והקהל המנומס והקפוא היושב באולפן ומוחא כפיים בדיוק כמו ברוסיה הסובייטית. מצד שני אפשר למצוא חקרנות ועניין, גם אם יהיר ומגושם, בחדש, בשונה ובאחר. כשירון לונדון, רם עברון ואהוד מנור הביאו לאולפני "עלי כותרת", "זה הזמן" ו"עד פופ" את שולץ ופורטיס, זוהר ארגוב, משה קרוי, הזמר הטרנסווסטייט דיוויין, נינה האגן ואקדחי-המין (האחרונים לא כאורחים ממשיים באולפן, כמובן), הם הביטו עליהם מלמעלה למטה – אבל עדיין הנכיחו אותם, העניקו להם כוח ונראות ששידרו סיגנל חזק הרבה יותר מהטון המבטל. חשוב מכל, ויותר מכל אלמנט אחר בציבוריות הישראלית, ושוב, באופן שאף אחד לא היה מודע לכוחו בזמן אמיתי – הערוץ הראשון בראשיתו סימן רציפות של הסביבה כולה על-ידי אינטגרליות תומכת ורחמית.

אתוס המודרניות, התבונה והקדמה הטכנולוגית נכח בילדותי כמו שדה כוח אנרגטי מגונן. נסיעה שבועית במהלך כיתה ג' לאוניברסיטת תל-אביב ברחוב קלאוזנר, שם הושיבו אותנו מול מחשבים – לפחות חמש שנים לפני שהופיעו המחשבים הביתיים הראשונים – למען פתרון תרגילים בחשבון במסגרת ניסויית כלשהי, היתה כמו טיסה למאדים. החוויה היתה מרוממת ומכוננת עד כדי כך שאני זוכר את קוד הכניסה האישי שעימו נכנסתי למחשב: 391. המספר הזה דבק בי והכוח שלו מאגי.

באותה שנה נבחרתי, יחד עם איתי ושלומית בני כיתתי, להשתתף בחוגי העשרה של ד"ר אריקה לנדאו ז"ל. את ההתכנסות הראשונה של הילדים אי-שם במעמקים הבטוחים של רמת-אביב, בחצר מבנה ציבור ברוטליסטי כלשהו, אני זוכר כאילו היתה כנס יסוד עתידני של עולם חדש ואמיץ. האוויר עצמו, העצים והשיחים, המדרכות, שרו בדממה מגוננת ורציפה שהשתייכתי אליה באופן מוחלט.

אבל היתה זו הטלוויזיה שייצגה את המרחב הזה באורח השלם ביותר. לכן הפסקתי ללכת לחוג "מחשבה ביולוגית" של לנדאו כאשר באותו יום ובאותה שעה בכל שבוע החלו לשדר תוכנית חדשה לילדים, "רגע עם דודלי". מגודמן והאפבייקד ועד "ריץ'-רץ'", שידר השחור-לבן הממלכתי פשטות, שמחה, שייכות, הגנה וחום. החום הזה דחה את הקץ והעניק לי שנות חסד שבהן חייתי בבועה של הומור אבסורדי, מדע בדיוני ומוזיקה חריגה בלי להרגיש צורך לקמוץ אותם יחד לאגרוף המופנה החוצה.

ושוב – אולי הפאנק הצליח לזרוע משהו במדבר בדיוק מפני שהפנים את המרכיב ההאפבייקדי. אגב, ראיתי אותו פעם ברחוב. הוא ישב במושב האחורי של מכונית חונה, איפשהו במעלה רחוב שלונסקי (שאז נקרא רחוב רישפון) בנאות-אפקה. הצבעתי עליו בהתרגשות וקראתי, כשאני משבש את שם הדמות, "אמא, הנה דוקטור הפקיי". הוא חייך אלי חיוך טיפה פחות מטורף מהחיוך הטלוויזיוני שלו.

טקסט זה פורסם לראשונה בכתב העת ״המדרשה״, גיליון 18, בעריכת גלעד מלצר, ומהווה גרסא ערוכה ומורחבת מתוך ספרו של אבי פיטשון, "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות-נגד בבריחה מהישראליות", שיצא לאור בהוצאת רסלינג.

המאמר מוקדש לזכרה של ד"ר אריקה לנדאו, שהלכה לעולמה בעת כתיבתו. האזור האוטונומי הרמת-אביבי שלה גונן עלי וחיזק אותי. אני מתנצל בפניה שלא יישמתי את כל מה שלימדה אותי. אני עדיין מקווה להשתפר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.