למה לא חתמתי על הצהרת האמנים – אבל אבוא לכיכר

"כדי לגעת בלבבות ולשנות משהו צריך שהאמירה של האמנים בכיכר לא תהיה הצהרה ריקה. קשה לחשוב על משפט סתמי ומתנשא יותר מאשר 'מלחמה זה רע. לא באנו לעולם הזה בשביל להרוג אחד את השני'". רונן אידלמן מתנגד לפמפלט האמנים וקורא לסולידריות מעשית.

אתמול הופצה תחת הכותרת "פעולת חירום: אמנים נגד המלחמה" הצהרת מחאה של אנשי אמנות נגד המלחמה. מיותר לציין שאני מאמין שנכון וחשוב להביע דעה בכל מסגרת, גם לאנשי אמנות שמעצבים את התרבות ויש להם היכולת להבטיח שקולם יישמע, ודאי בימים שבהם דעות שאינן תומכות במלחמה ובממשלה מושתקות באלימות. זמן מלחמה, כידוע, הוא הזמן הטוב ביותר לקרוא לסיום המלחמה.

אני מסכים עם קריאה זו, ובכל זאת בחרתי לא לחתום. זו לא היתה החלטה קלה, והיא גם לא נבעה מפחד (על אף שיש היום בפירוש סיבות לחשוש מהתבטאות פומבית). לא חתמתי משום שמדובר בהצהרה לא טובה, ברטוריקה ריקה, שכמו שהיא כתובה כעת, עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. והרי הסיבה לחתום על הצהרה כזו היא ניסיון להשפיע על המציאות באופן חיובי, לא רק למרק את המצפון.

לצד המימד ההצהרתי שלו, הטקסט הוא גם הזמנה לאירוע "מחאה של אנשי אמנות נגד המלחמה", שייערך היום בכיכר רבין בתל-אביב. לבוא היום לכיכר העיר בגופך ולעמוד מול המיקרופון זה צעד אמיץ; לא רק לחתום על הצהרות בביטחון היחסי של המקלדת, אלא ממש לצאת למרחב הציבורי ולטעון טענה. אסור לוותר על הרחוב ועל כיכר העיר – ולאמנות ולשירה יש, כידוע, פוטנציאל להתעלות מעל השנאה וההרג ולגעת בלבבות. הסיכוי (הקטן?) שאמנות תוכל להשפיע על המונים ולשנות מציאות היה צריך לחייב אותי לתמוך ביוזמה כזו.

אבל כדי לגעת בלבבות ולשנות משהו צריך שהאמירה של האמנים בכיכר לא תהיה הצהרה ריקה. קשה לחשוב על משפט סתמי ומתנשא יותר מאשר "מלחמה זה רע. לא באנו לעולם הזה בשביל להרוג אחד את השני". האם מי שניסחו את המשפט ועומדים מאחוריו חושבים באמת שהחיילים במבואות עזה, או סתם אנשי ימין, חושבים שמלחמה זה אחלה? או מעוניינים להיות מכונות הרג? "אנחנו נגד טילים, תותחים, טנקים ורקטות מישראל ומעזה, ומתנגדים לאלימות מכל כיוון ובכל דת, מין, גזע וצבע", מוסיף הטקסט, וצובע את העומדים מאחוריו בצבע הזוי ומנותק.

ההצהרה מסתיימת במלים "המוחים קוראים לשיחות שלום ולסיום הכיבוש", משל תפסו האמנים לרגע את המשבצת שפינו עמוס עוז וא"ב יהושע ויצאו בהודעה ממלכתית. אלא שלקרוא לסיום הכיבוש ב-2014, כאילו לא היו ועידת מדריד והסכמי אוסלו וקמפ-דייוויד וחומת הפרדה, שקול לקלישאה של מלכת יופי שמצדדת בשלום עולמי. בשביל זה אספנו את מיטב האמנים הפעילים בסצינה התרבותית של ישראל היום? לעוד עשרים שנה של שיחות שלום?

נפתלי בזם, "לעזרת הימאים", 1952

נפתלי בזם, "לעזרת הימאים", 1952

כדי לא להיות רק מי ששולל, אגיד שהמשפט "אנחנו מאמינים בשוויון אזרחי ופוליטי בין הים לירדן" הוא חשוב – כי הוא מצייר תמונת עתיד רצויה, ולא רק את מה שאינו רצוי. ברור שהצהרה כזו אינה צריכה לכלול תוכנית מדינית – אבל היא חייבת להציע אלטרנטיבה שעוד לא נטחנה עד דק. הרי הערך המוסף של אמנות הוא היכולת שלה לברוא מציאות אחרת – ומציאות אחרת היא לגמרי צורך השעה.

כיוון אחר שהיוזמה האמנותית היתה יכולה לקבל הוא אמירה ממוקדת ותכליתית יותר – כמו שעשו כותבי העצומה ״אזרחי ישראל דורשים משא-ומתן מיידי על התנאים שהוצעו להפסקת אש ארוכת טווח״ למשל (שעליה חתמתי), שדורשת מהממשלה לא רק להתכוון לשלום, אלא לבצע פעולות ספציפיות ברוח דרישות הפסקת האש של חמאס. היום, במצב הקטסטרופלי של הרג מאות אזרחים "לא מעורבים", כולל משפחות שלמות בבתיהן, על-ידי הפצצות של הצבא שלנו, ואחרי שכבר עשרות חיילים נהרגו וטילים ורקטות עדיין נופלים עלינו בכל רחבי הארץ – אולי פשוט צריך לקרוא להפסקת אש וסיום הלחימה, ולבחון ברצינות את תנאי הפסקת האש שחמאס הציע. ממשלת ישראל דיברה עם חמאס בעבר. זו אינה כניעה או הכרה בדרכו של חמאס או מטרותיו, זו לקיחת אחריות על חיי אזרחים. זה אולי אפילו יעזור לפרק את חמאס, וכך גם יעזור לתושבי עזה.

במלחמת לבנון השנייה יצאנו בהצהרת אמנים. קראנו "להקפאת כל הפעולות הצבאיות ולהפסקת אש מיידית, לשחרור האסירים והשבויים הלבנונים, הפלסטינים והישראלים, ולמשא-ומתן עם כל גורם שמוכן לכך, ובכלל זה ממשלות לבנון וסוריה, חמאס, ואם אפשר גם החיזבאללה". חתמו על ההצהרה מאות אמנים. אחרי הפרסום התקשרה אלי לי רימון מגלריית הקצה בנהריה. היא אמרה שהיא מסכימה עם ההצהרה ומוכנה לחתום, אבל רוצה שנוסיף קריאה לאמנים לבוא לצפון המופגז ולהתנדב לעזור לתושבים. אמרתי לה שאשמח, אבל אני לא יודע מה אמנים יכולים לעשות, בניגוד למוזיקאים ושחקנים, שיכולים לעשות פעולות שונות במקלטים. "מה, נעביר סדנת וידיאו-ארט?", שאלתי בצחוק. לי הזמינה אותי לבוא למחרת לנהריה. נעשה סיבוב במקלטים ונחשוב יחד מה אפשר לעשות, אמרה.

ובאמת למחרת עליתי צפונה, חוויתי בבוקר הפגזות, הבאנו אוכל לזקנים שהיו תקועים בבתים, ולפני שממש חשבנו מה אמנים יכולים לעשות, לשמחתנו הכריזו על הפסקת אש והמלחמה הסתיימה. בערב נערכה פגישת סיכום של המתנדבים הרבים שהיו בנהריה על חוף הים, ואז הבחנתי שרובם בנים עם כיפות ובנות עם חצאיות. רבים מהם עוד היו עם הסרט הכתום קשור לתיקם, מימי ההתנתקות שנגדה נאבקו בקיץ הקודם.

הממשלה שאנו יוצאים נגדה, שמביאה עלינו ועל שכנינו (וכן, גם הם אשמים, וחמאס הוא ארגון טרור) אסון נוראי, גם מפקירה את תושבי הדרום. לפני שלוש שנים יצאנו לרחובות לדרוש צדק חברתי. המצב רק החמיר. כמעט חצי מתקציב המדינה הולך למשרד הביטחון, ומדינת הרווחה הקורסת עד לא קיימת נחשפת במערומיה בדרום. המדינה אינה קיימת שם, וללא מתנדבים – אזרחים שעוזרים זה לזה – ציבור גדול היה פשוט מופקר לגורלו. אנו כאמנים חברתיים חייבים לחשוב איזה תפקיד אנו יכולים לקחת שם. הקריאה לסולידריות עם הדרום צריכה להיות גם מעשית.

חתימה על עצומות, השתתפות בהפגנות והפצת מידע בתקשורת ובאינטרנט הם מעשים חשובים וגם משפיעים (מי שחושב שהוא קטן מכדי להשפיע שינסה לישון עם יתוש). לא אחת הם גם מגבירים את תחושת חוסר האונים, כי אין פתרונות פלא. הייאוש חזק ומשתק, אבל כל זה מגביר את ההכרח להתמודד עם המציאות המורכבת. האמנות יכולה לעזור לנו לדמיין מציאות אחרת וככה גם לעזור לקיים אותה. אנו יכולים להשתמש בכוחה ובמעמדה, לדרוש פעולות קונקרטיות ולהאיר אלטרנטיבות למציאות. כאזרחים אנחנו צריכים להשתמש ביכולות שלנו כדי לבטא סולידריות עם נפגעי המלחמה. אני בעד כל יוזמה שקוראת להפסקת האלימות, אבל עליה להיות חלק ממהלך כולל ומורכב. אין לי כרגע רעיונות קונקרטיים, אבל אולי אנחנו יכולים לנצל את ההתארגנות הזאת ולחשוב יחד.

ניפגש בכיכר.

7 תגובות על למה לא חתמתי על הצהרת האמנים – אבל אבוא לכיכר

    רונן, מסכימה עם כל מילה. יותר מאשמח לקחת חלק ביוזמה לפעילות יצירתית לילדי יישובי הדרום ולילדים במלחמה בכלל…

    מי שנסח את ההצהרה חפש ניסוח שיהיה מקובל על כמה שיותר אנשים ולכן לקח את הדבר הבסיסי ביותר: מלחמה זה רע. הרי בסך הכל כולנו מסכימים שמלחמה זה רע. כמובן שיש דרכי ניסוח טובות יותר ומדויקות יותר, אבל זו סיבה לא לחתום? הרי צריך כמה שיותר חתימות. אם אתה מסכים עם הכוונה הכללית מדוע לדקדק בקטנות??

    רונן, תודה תודה תודה על המילים החשובות שכתבת. אני גרועה במילים . הרגשתי אי נוחות כשקראתי את ההזמנה להפגנת האמנים ואת תכניה, לצד רצון עז לקחת חלק ולהגיד בקול רם שגם אני רוצה שיגמר. בשביל שני הצדדים. ואתה מבטא הכל בחוכמה ובדיוק רב. תודה ענקית שעשית לי סדר ושאתה כותב ושקוראים אותך!

    איריס – הנה משהו קטן על מורכבות שהחברה בישראל קצת שוכחים:

    http://www.a4community.com/2014/07/12/sand-thou-art-unto-dust-shalt-thou-return/

    רונן, אני לא חושב שדיקדוק בבחירת המילים זה מה שהייתי מתעכב עליו כעת אבל סחטיין על הנסיון להביא אמנים לדרום.

    גיל, אתה יכול לכוון אותי לכוונותיך? האם התמונות מעכשיו?
    אני לא שוכחת כלום מהמורכבות של החברה הישראלית, מנסה להבין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.