ההווה המתמשך של מרינה אברמוביץ'

"בסצינה שהיתה כמו לקוחה מתוך סרט עמדנו, מרינה ואני, בשירותים, זו ליד זו, מול המראה. 'הלו', הצלחתי לומר לה מתוך ערפל ההתרגשות שהציף אותי. 'חלו', השיבה במבטא סרבי כבד וחם. ויצאה". דבי לוזיה נכחה במסיבת העיתונאים לקראת עבודתה של מרינה אברמוביץ', "512 שעות", בגלריה סרפנטיין בלונדון.

יש משהו ממגנט בפנים של מרינה אברמוביץ', שילוב של עוצמה ורכות עם נופך של עצבות ומסתורין. אלה פניה של האמנית המתועדת ביותר בכל הזמנים מעצם העובדה שהאמנות שלה, המכוננת באמצעות הגוף שלה, תועדה באינספור סרטים ותצלומים. את הפנים האלה ראיתי מקרוב כשיצאתי מתא השירותים בגלריה סרפנטיין בלונדון לפני מסיבת העיתונאים שהתקיימה לקראת הפרויקט החדש שלה, "512 שעות", שהחל ביום רביעי, 11 ביוני 2014.

בסצינה שהיתה כמו לקוחה מתוך סרט עמדנו, מרינה ואני, בשירותים, זו ליד זו, מול המראה. "הלו", הצלחתי לומר לה מתוך ערפל ההתרגשות שהציף אותי. "חלו", השיבה במבטא סרבי כבד וחם. ויצאה. רגע אינטימי בלתי מתועד שבוודאי אנצור תמיד בלבי ובכך שאני מספרת אותו אני בעצם מיישמת את החזון של מרינה אברמוביץ'.

עבורה, הקהל הוא המכונן את עבודתה. המיצג שורד רק באמצעות נארטיב שבו הצופה הוא גם עד וגם משתתף. כשהסתכלתי על אברמוביץ' שוטפת ידיים חשבתי על טקסט המתאר את ההתכוננות שלה לאירועי המיצג המתמשכים, הכוללת ביצוע פעולות יומיומיות ופשוטות בהתכוונות כדי להיערך למצב הנפשי הנדרש כדי להיות בנוכחות מלאה במיצג עצמו.

כניסה לתערוכה בגלריה סרפנטיין, לונדון. צילום: דבי לוזיה

כניסה לתערוכה בגלריה סרפנטיין, לונדון. צילום: דבי לוזיה

אין כיסא. אין בעצם כלום

אברמוביץ' פיתחה את הקונספט של מיצג המתמשך על פני פרק זמן ארוך. האירוע הממושך ביותר שלה עד כה התקיים במוזיאון המומה בניו-יורק בשנת 2010, והא נמשך חודשיים וחצי – "האמנית נוכחת" ("The Artist is Present"). משמעותה של המלה present היא גם נוכחות וגם הווה, ויש לכך משמעות רבה בהקשר של אברמוביץ', שלשיטתה מחויבת להיות נוכחת לא רק בגופה, אלא גם במוחה ובנפשה. היא מתחברת להווה, לרגע הזה, ומרוקנת את ראשה ממחשבות על העבר או העתיד, מהלך שהוא כידוע קשה מאוד לביצוע.

במיצג במומה היא ישבה במשך כל שעות הפתיחה של המוזיאון על כיסא ומולה, על כיסא נוסף, התחלפו מבקרים שעמדו שעות בתור. לא היתה מגבלה של זמן. לפעמים אלה שישבו מולה בכו ולפעמים גם היא בכתה. הרגליים שלה התנפחו מחוסר תנועה. היא לא שתתה ולא אכלה. עם סיום הפרויקט היא נסעה לברזיל להתאושש, ועכשיו היא בלונדון, מאתגרת את עצמה עוד יותר: אין כיסא. אין בעצם כלום, וזו תמצית הרעיון. אין תוכנית ואין נושא.

"מתוך כלום משהו עשוי להתרחש ועלול גם לא", אומרת אברמוביץ' לקראת האירוע. ה"כלום" שהיא מציעה אינו ריק, אלא מרחב אנרגטי שייווצר כתוצאה מהחיבור בין האנרגיה של הקהל, הבלתי ניתנת לחיזוי, לאנרגיה של האמנית, המגייסת מיומנויות טיבטיות ושמאניות של ניקוי אנרגטי ושחרור אנרגיה טובה. כדי לייצר את המרחב האנרגטי המתאים, המבקרים יידרשו להתפשט מטפורית – להשאיר מחוץ לאולם, בלוקרים המיועדים לכך, את התיקים, המעילים, הטלפונים, המצלמות והשעונים. אחד הדברים שהכי מפריעים לאברמוביץ׳ הוא שאנשים אינם מאפשרים לעצמם לשהות בחוויה מאחר שהם עסוקים בתיעודה תוך כדי התרחשותה, וכך, רק כשהם מגיעים הביתה ומסתכלים בתמונות, הם בעצם קולטים מה שחוו. אברמוביץ׳ רוצה שהקהל יהיה נוכח איתה כמו שהיא נוכחת איתו.

בעולם שבו כבר אין אירועים שאינם מתועדים, זהו תנאי שלא קל לעמוד בו. הרי אם אין תיעוד, איך תוכיח שזה באמת התקיים? אברמוביץ' מאלצת את הקהל שלה לחוות אמנות באופן בלתי אמצעי – לא דרך מסכים ולא דרך שיתוף. אתה מתבקש להיות נוכח גם פיזית וגם נפשית ולדעת שאף אחד לא יעשה לך לייק. אברמוביץ' בעצם מאפשרת לקהל להפוך לקהילה זמנית המחוברת באמצעות שדה אנרגטי שהיא ממגנטת. היא מצפה שכמו בניו-יורק, גם בלונדון יהיו אנשים שיחזרו שוב ושוב, אך הקהילתיות היא אד הוק ומוגבלת למקום ההתרחשות בלבד.

מרינה אברמוביץ׳ בהדגמה לקהל. צילום: דבי לוזיה

מרינה אברמוביץ׳ בהדגמה לקהל. צילום: דבי לוזיה

הכישלון היחיד הוא הכישלון שלא להיות

בהדגמה שאברמוביץ׳ עשתה לעיתונאים היא יצרה קשר עין עם מישהו מהנוכחים, ניגשה אליו, נתנה לו יד והוליכה אותו בקצב אטי אל הקיר. כך היא פיזרה כמה אנשים שנותרו עומדים במקומותיהם עם הפנים לקיר לאחר שהיא לחשה להם משהו באוזן והלכה. בהכירי מעט את השיטה של אברמוביץ' ניסיתי לייצר את המטען האנרגטי שיכוון אותה אלי, ואכן הצלחתי. היא פילסה את דרכה אלי, חייכה והושיטה לי יד. אוחזת בידי היא הובילה אותי לאט אל האולם השני. עצרנו במרחק מה מהקיר. היא עזבה את ידי, הניחה את ידה על כתפי, השתהתה מעט ולחשה לי באוזן "עשר דקות". והלכה.

נותרתי עומדת עם הגב לחדר, מביטה בקיר ומנסה להיות ברגע. עצמתי עיניים ופקחתי כדי לראות מה אומר לי הקיר, אך מחשבות על מה קורה עכשיו מאחורי גבי פגעו בריכוז שלי. שתי עיתונאיות ספרדיות ניגשו אלי ושאלו אותי מה היא לחשה לי באוזן ולמה אני נשארת שם. למה באמת, שאלתי את עצמי. למה אנחנו נוטים א-פריורית לעשות מה שאומרים לנו (במיוחד אם זאת מרינה אברמוביץ'…). בעצם לא הייתי חייבת. אבל הייתי סקרנית לראות מה ארגיש. אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם (הרי לא היה לי שעון וגם לא טלפון), אבל זה בטוח היה פחות מעשר דקות.

זו היתה הדגמה מרפרטואר אינסופי של אפשרויות שעומדות בפני אברמוביץ' במגע שלה עם הקהל. בכל יום במשך 64 הימים הבאים היא תפתח את דלת גלריית סרפנטיין בשעה עשר בבוקר ותסגור אותה בשעה שש בערב. אחר-כך היא תלך לדירתה השכורה, שם ימתין לה צוות וביניהם תזונאית, שתדאג שהאוכל שהיא תאכל לפני ואחרי המיצג היומי ייתן לה כוח ליום המחרת, מסאז'יסט שירפה את שריריה מהעמידה הארוכה, ובעיקר מלחים של ים המלח (הכי טובים, לדבריה) שהיא שמה באמבט חם לשחרור והרגעה.

מרינה אברמוביץ׳ ודבי לוזיה. צילום: שרון רשב״ם פרופ

מרינה אברמוביץ׳ ודבי לוזיה. צילום: שרון רשב״ם פרופ

בעולם שבו אמנים הפכו למותגים המייצרים צעצועים למיליארדרים, העשייה בת-החלוף של אברמוביץ' היא רדיקלית. הארעיות שלה היא אנטי-חומרית וגם אנטי-טכנולוגית. מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 היא עוסקת באמנות מיצג והיא האחראית לכך שהמדיום הזה הפך להיות מקובל כל-כך היום. מעבר לרעיון של מיצגים ממושכים, חידוש נוסף הוא בשיתוף הקהל והפיכתו מצופה למשתתף פעיל. במובן זה פעילותה של אברמוביץ' מעלה שאלות על האופי האגוצנטרי של יצירת האמנות, הממוקדת כל כולה באמן ומהווה ביטוי להווייתו. האמנות שאברמוביץ' מציעה אינה יכולה להתקיים ללא קהל. היא מחייבת צניעות וענווה של האמנית.

אברמוביץ' מוותרת על היצירה עצמה ועושה רדוקציה של האמנות לכדי חוויה אנרגטית שאורך חייה הוא כאורך הזיכרון של מי שחווה אותה. היא לוקחת את האמנות כמושג לקצה הכי רגיש ולא מגובש שלה, שבו ציניקנים רבים ילעגו ויאמרו שזה בכלל לא אמנות ומה זה השטויות האלה. לא אכפת לה. עבורה הכישלון היחיד הוא הכישלון שלא להיות ברגע הזה במשך שמונה שעות כל יום. אף אחד לא יידע זאת חוץ ממנה. אברמוביץ' משאירה מחוץ לגלריה את האגו שלה ואת מרחב הזמן ומזמינה את המבקר לקחת ממנה מה שהוא רוצה – בין אם התנגדות צינית או התמסרות טוטאלית. הכל אפשרי, הכל פתוח במסגרת הכלום המלא שהיא מציעה. מה שבטוח הוא שמפגש עם מרינה אברמוביץ׳ יספק חוויה בלתי נשכחת.

1 תגובות על “ההווה המתמשך של מרינה אברמוביץ'”

    פגשתי את מרינה אברמוביץ פעמיים…במומה בניו יורק ובביאנלה בפירנצה…הצלחת להעביר את החוויה והעוצמה עם דגש על העוצמה !
    לגמרי לא פשוט…תודה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.