"רוחות של מהמרים", שני מבטים

"סיכום מצב של מה שהיה קורה במעגלים הפנימיים של על-מחשב שהכבל שלו הוצא מהתקע"; "המציאות הגברית נעדרת כאנושיות ונותרת כזיכרון נשכח, מעובד ומפורק". רועי מנחם מרקוביץ ורביד רובנר על "רוחות של מהמרים", תערוכתו של ירון אתר בגלריה הקיבוץ

רועי מנחם מרקוביץ

הרצפים המוגשים בתערוכה "רוחות של מהמרים" של ירון אתר, המוצגת בגלריה הקיבוץ ובה מייצב עם ארבעה סרטי וידיאו, הדפס דיגיטלי ופיסול, מייצרים תנועה חקרנית, סדרות של משכים קולנועיים המעלות על הדעת את סקרנותו הטרגית של נוסע במושב האחורי האבוד לרוח הרפאים של מכוניתו.

בתערוכה מוצג רצף תמונות חווייתיות המתעד את צוות עובדי מלון הרודס ברגעים פסבדו-אינטימיים, בואך מאחורי הקלעים של "המסעדה הגדולה", המשכיות הדורות מאז פיסול קדמון באבן רחוקה בעבודת הווידיאו "צלמית מברכת רם", פירוק צורת הרכב במין פשיטת העור והפיכת פנים הרכב אל החוץ, מתקן תוך-רכבי של מאפרה ומעמד לכוס קולה בתסיסה תמידית, הסופרמטיזם של הגלילות והרוקח בווידיאו המכוניות הממריאות ונוף השדה רווי הברחשים שנכלא במסך, בחירה שהיא בעצם ברירת מחדל נצחית שמשדרת פסאדת בינוניות. העל-מחשב כהיסטוריון ארכיבאי המתמיד למיין, להגדיר ולכרוך, שעד עתה שימר והפנים ואסף ורינדר בפעולות צמודות שחוזרות על עצמן ללא סוף, נותק בטרם עת, וכעת הוא מקצר.

ירון אתר - פורום הרודס, 2009

ירון אתר – פורום הרודס, 2009

כך, מכל המעגליות של הדברים, הלופיות וההגשה המחזורית של המצבים בתערוכה, מתבסס ציר שמחזיר את הצופה המיומן, זריז התפיסה הווירטואלית, איש ה-PDF והאם-פג, המשתייך לדור הקבצים, לתולדות ראשית הקולנוע, לבריאת המצלמה, למכניקה כבדת המשקל של הצמצם, של הגלגל, לפעולת החשיפה, לטקס עצמו, למרווח שבין העין לרוח, למה שבין בחירה בטוחה להימור זחוח, למיפוי המבט, לפריטתה של חוויית הטיול ולעייפות הכרוכה בנסיעה בזמן.

העבודה "פורום הרודס" היא פריסה אופקית של מקבץ תמונות דהויות המתעדות את חללי בית-המלון המזמינים; השולחנות ערוכים, הצוות דרוך, תשתית יחסי-הציבור קיימת והברושור בדרך. מעין טרומפלוי של שבעה כוכבים. הוואי ובידור מאולצים לצד מלנכוליות טבעית של היום-יום, כמו שמתואר בכמה מן התמונות. תיאור של חופשה בלי נופש ובלי מנוחה. חשיפת המימד התפעולי והאימתי של קסם התענוגות.

התצלומים מחוררים בקצה העליון שלהם. זהו חירור קלסרי וקצבי, ריתמוס שמהדהד את אופן תלייתם. התמונות מסומנות. כאן חודרת רוח המהמר לראשונה בתערוכה, ונפגוש אותה מאוחר יותר בכל המוצגים. הסימון במרקר שחור בלתי מחיק הוא סימון שרבוטי, מהיר, שבא להבדיל בין זה שסומן לזה שלא. אבל הבעיה היא שאין תמונות שאינן מסומנות. בכל תמונה איקס מופשט מכתים, כל אחת במקום אחר, על השטיח, על כיפת ברזל עיצובית המעטרת את גג המלון. בתמונה אחרת נראים שני חברי צוות העובדים בחילופי דברים ביניהם, הידידות ביניהם ניכרת, ובכל זאת, גם הם מקוללים במגפת האיקס, מצורעים בסימון, בפעולת ההדגשה והמיון, טובעים בכישוף סמיוטי.

זהותו של מטיל הכישוף אינה ידועה. בתור המבקרים בתערוכה איננו יודעים מי סימן את האיקס ומדוע. האם סימון זה הוא בחירה או ביטול? אישור או פסילה? אנחנו מוזמנים כאן להמר על תוקף התמונה. האם להתמסר חרף הפסילות? האם לתת למבט שלנו להיות מוסט? להאמין? ואם כן, לאיזו אמת? זהו סינרומן של חיי מלון שעובר סלקציה עם חוקיות לא ברורה, ועל כן השולחן פתוח, הבית מקבל הימורים, הקוד של פרשנות הסיטואציה נפרץ, ובמקום בלבול או מבוכה אל מול חוסר הפשר של התצלומים, מתקבלת תמצית של מטא-שפה מרגשת, מלאה בזכרונות סך כל המלונות שבהם ביקרנו ובצורך הפריבילגי שלנו להתפנק, להתעצל ולהתחזר. זוהי מערכת סימנים שמנכיחה את הדמיית היוקרה.

ירון אתר - כביש חוץ, 2013 (סטילס מוידאו)

ירון אתר – כביש חוץ, 2013 (סטילס מוידאו)

במרכז החלל ניצבות שתי דלתות רכב פורד במהופך, צדדיהן החיצוניים שואפים זה לזה, המרחק הזה מהפנט ומזכיר את הבעיה של הגששים; אתה נוסע בלילה, הכביש חשוך, מולך שני פנסים, איך תדע אם זו משאית או שני אופנועים? העין מנסה לאמוד את המרחק בין הדלתות, לדמיין את פנים הרכב הפוך האיברים, או את שני הרכבים הזהים הניצבים זה לצד זה. תעלול תפיסתי ממלכד, אנדרטה כבישית שכולאת בתוכה את נוף הנסיעה. היפוך של צירים שמופיע גם בווידיאו בחלל הכניסה. מכונות דהירה שיוצאות מגדרן ומאבדות צורה. ריגוש אקסטטי של התנגשות גיאומטרית בין המכונה לגוף החי, שמעלה תחושה ביו-מכנית סטייל דייוויד קרוננברג, רוברט רודריגז וניל בלומקמפ, שלושה במאים שבסרטיהם מתוארת פעילות חתרנית וסוטה, מחוץ לחוק, תוך שימוש לא קונבנציונלי באיברים ומכונות, כלי עבודה וחלקי מחשב. אימה גופית. המדיום הוא המסרון.

הנוף בעבודה "קיץ HD 2013" הוא שומר מסך. דימוי אימאג'-בנק שבא להרוג זמן, מייתר את חווית הצפייה ומסנתז את הטבע האקראי לדיוק של לופ קצוב. מוצר אפקטיבי שמסמא את עיני המתבונן במקום להפרותו. הרוח שעולה שוב היא רוחו של נהג שאוצר זכרונות צילומיים, מקבע שובלי תנועה של אור ומראי מקום, נקודות ציון של הוכחות לחיים, לקיום. ההימור הוא על מהו סירחון של חיים ומה של מוות.

תנועת ההתרוממות שמלווה את הצופה בתערוכה מעוגנת בווידיאו של אבן קטנה עם משקל היסטורי. אבן קדומה מפוסלת בידי אחד מראשוני ההומוספיאנס והיא היקסמות מיופייה של הלסבוספיאנס, יפי החפץ ויותר מכל היקסמות קדמונית מפעולת הפיסול. הסיבוב הצירי, הוויטרינאי, שמציג את הצלמית לראווה מונצחת ותמידית, מעניק לפסל מימד ביניים, לימבוס בין החנוט המשומר והפרהיסטורי לקטעון יוטיוב בסגנון 10 שעות, פורמט חדש יחסית שמאפשר למשתמשי יוטיוב להעלות קבצים ארוכים. הקטעים המועלים הם לופים רפטטיביים של פעולה מתה. עולה רצון מאגי שעם הארכת משך הצפייה יתקצר עוד המרחק בין הווידיאו לבין המציאות.

בווידיאו שממלא את מבואת הגלריה נשות כובע הפדורה, שעולות אל-על ברוברים כסופים, בורחות מן העולם הרקוב ומאיצות אל עבר שקיעה מדומיינת. המסך מפוצל ולפעמים תנועת הרכבים העולים משני צדי המסך חופפת. זה רגע מותח שאפשר לדמותו לתנועת הסלילים המסתובבים בצג של מכונת מזל, אולי ייצא רצף זהה של דובדבנים או פירמידות ונוכל לקנות לנדרובר. הרכבים מחזירים אור מן השמש, השמש שמאירה רוח גבית. התנאים לעזיבה למקום נוח יותר אופטימליים עכשיו, הבורגנות מוחה ומבקשת מקלט, מעמד הביניים נלחם להישאר רדום בנעימים. הנראות החללית מזכירה גם היא את "Elysium", סרטו האחרון של ניל בלומקמפ, שמתאר קרב בין מושבות; מושבת העשירים הלבנה, מלאת הפריבילגיות, השוכנת מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ ובה מתקן של וילות נקיות מהוגנות במדשאות קווים ישרים, שירותי רפואה בריאים ותקינים ומנגנון קפדני של אבטחת המתקן. לעומתה מושבת "כל השאר", הפועלים החולים, מעוטי היכולת ונטולי הפוטנציאל המופקרים להתבוסס בקיא של עצמם, שנידונו להיתקע בכדור הארץ ולגסוס יחד איתו. הסרט עוסק בהבדל המעמדי, במרחק שבין הנוחות לבין ההישרדות, ומשתקף בנינוחות הממוזגת של נסיעה ברכב אל כיוון השמים המובאת בעבודת הווידיאו "כביש–חוץ", פסיעה שלא לוקחת אחריות אל עבר עולם חדש מופלא.

בדומה ל"מהמר" של דוסטויבסקי, ההימור הטוטאלי של התערוכה, חרף הצבה דקיקה ובפסאדת טוב טעם, הוא הימור אישיותי פרוע המונע מייאוש שמתחנן להשתחרר מכבלי החברה. הימור חתרני ומסוכן. זהו מבצע איקונוקלסטי ממוקד של ניתוץ דת הגבריות, פריצה וקידוד מחדש של אתוס הפאר והכוח המקומי.

ירון אתר - כוס קולה, 2013

ירון אתר – כוס קולה, 2013

רביד רובנר

במגזין "Time" של שלהי דצמבר הופיעה כתבה תחת הכותרת ":The Year Men Became Obsolete 2013". הכותבת, קמיל פגליה, כועסת על הפמיניסטיות מהגל השני והשלישי על שהן מייתרות את קיומו של המין הגברי. היא טוענת שהיות שגברים המציאו את המציאות המערבית, ביטולם ככוח בעולם הוא מעשה שגוי ומסוכן. לקראת סוף הכתבה, בהפוך על הפוך, היא מבקשת להכיר בקיומם רק היכן שהם הכרחיים פיזית בבניית כבישים, בכריית מחצבים, בהתקנת חלונות בגורדי שחקים וכדומה.

אותה רוח נושבת בתערוכה. המציאות הגברית נעדרת כאנושיות ונותרת בשלושה גילומים סימבוליים בלבד: כזיכרון נשכח, מעובד ומפורק. הרכב, האמבלמטי לגבריות, מבותר לשני חלקים מהופכים. בווידיאו המוקרן הם נהוגים דווקא על-ידי שתי נשים. זרות זו לזו, תנועתן ברכבים יוצרת לפרקים תמונה שלמה, של מעין חללית או טיל, הממריאה ממציאות שעוצבה עבורן אל עבר מציאות אחרת. כל מה שנותר להן כדי להמשיך הלאה הוא סנכרון שטרם הושג, אך שהצופה כבר מתאווה אליו.

ירון אתר - רוחות של מהמרים, מראה הצבה

ירון אתר – רוחות של מהמרים, מראה הצבה

ברקע חולף נוף מרוסן ומעובד המסתתר לפרקים מאחורי חומת הפרדה, עוד שתי המצאות גבריות – האחת אוניברסלית ומראשית האנושות (המהפכה החקלאית), והשנייה מקומית ועכשווית (המצאת השלטון הישראלי).

בווידיאו הקטן מופיע עוד טבע, אך הפעם בלתי מרוסן, לכאורה נשי, שמתגלה כעבור כמה שניות כאילוזיה וירטואלית, רפטטיבית ואובדנית. שני סוגי הטבע – המופיע בווידיאו הגדול והמופיע בווידיאו הקטן – כשני חלקי הרכב המבותר, מבהירים שלא נותר עוד נוף טבעי מחוץ למסך הפלזמה. הטבע אמיתי כמו קולה, "טעם החיים", המאבדת פחמן דו-חמצני אל אטמוספירה סינתטית.

איון הגבריות מושלם עם שלילת הגבר היחיד, "המוהיקני האחרון", שנותר אבוד וכלוא בבית-מלון הרודס. מחיקתו באיקסים מלוח שנה של הגבר האבוד והחלוש, במלון על שמו של השליט החזק והאכזר, על דקליו ומפליו המזויפים, מעידה שזמנו של המין הגברי ושל מה שעולל – תם.
האלטרנטיבה ניצבת במרכז החלל, מוגנת מכל כיוון – צלמית הפענוח, סמל ל"מין השני". לקוחה מתרבות קדומה, בזרותה לכל מה שמופיע מסביב, ונוס הסבה על צירה מקרינה לכל עבר את כוחה הקדמוני על התרבות העכשווית, מזכירה שפעם היה אחרת ומציעה שייתכן ועוד יהיה.

רוחות של מהמרים – ירון אתר
גלריה הקיבוץ, ת"א
אוצרת: יעל קיני

1 תגובות על “"רוחות של מהמרים", שני מבטים”

    בילבולי מוח. לכו לתערוכה ותראו את מה שאין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.