הילד של תקופת המכאנו

חרף מעמדו המרכזי בהיסטוריה של הפיסול הבריטי, ביל וודרו כבר לא סלב. הוא פשוט לא מייצר מה שמצפים ממנו. אבל מה שהוא מייצר מעניין, מאתגר וניחן בחוש הומור. רם אהרונוב ביקר ברטרוספקטיבה של האמן בלונדון.

 בסיומו של סיור העיתונאים לרגל פתיחת תערוכתו הרטרוספקטיבית, אמרתי לבייל וודרו שעבודותיו מזכירות לי את הדור שגדל על משחקי המכאנו. "I am one of them", ענה.

לראשונה שמתי לב לעבודותיו של הפסל הבריטי ביל וודרו (Bill Woodrow) בתחילת שנות ה-80, במפגש עם "מכונת ייבוש ושלד אופניים שכולל הגה" מ-1981. עמדתי מופתע לפני מכונת ייבוש כביסה ביתית לבנה שמתוך מעטפת המתכת שלה גזר וודרו במספרי נפחים את הצללית של שלד אופניים כולל ההגה, כרצף אחד ונמשך ברוחב של כארבעה ס"מ.

כדי לקבל את השלד בממדים הדרושים לו נמשך החיתוך מסביב לשני צדי המכונה. סרט הפח שנחתך הפך לחומר הגלם לשלד אופניים לבן תלת-ממדי, שהמשיך להיות מחובר בטבורו לאם – מכונת הייבוש שילדה אותו. על מעטפת מכונת הייבוש נשאר רק הריק, כרישום שחור דו-ממדי, כמו דימוי נגטיבי על פילם שעבר פיתוח, לפני ההדפסה.

ביל וודרו - "למרות ההיסטוריה", 1998 ברונזה

ביל וודרו – "למרות ההיסטוריה", 1998 ברונזה. Cass Sculpture Foundation

נדבך חדש בהתפתחותו של הפיסול הבריטי

הרושם הראשוני מהעבודה, של תעלול הומוריסטי או משחק של ילד, לא פג גם אחרי 30 שנה, במפגש המחודש עם העבודה בתערוכה באקדמיה המלכותית, המסכמת את יצירתו מאז שנות ה-70 המאוחרות. העבודה עצמה משתייכת לתקופת "השברים" ("Breakdown") של שנות ה-80, ובתוכה לסדרה "חיתוך החוצה" ("Cut Out"). בסדרה זו ובתקופה זו וודרו לא רק גילה את קולו העצמאי כאמן, אלא גם כונן נדבך חדש בהתפתחותו של הפיסול הבריטי המודרני.

עבודתו של וודרו עמדה מנגד לחציבה והסיתות באבן טבעית או מלאכותית והיציקה הקלאסית מברונזה שאיפיינו את עבודותיהם של הפסלים המובילים במחצית הראשונה של המאה ה-20 – יעקב אפשטיין, הנרי מור, ברברה הפוורט' ואחרים – כמו גם מנגד להלחמה במחצית השנייה של המאה ה-20 של חלקי פלדה תעשייתית לצורות מופשטות בצבעוניות בוטה של אדום, צהוב או סגול, של תקופת אנטוני קארו. קארו לימד בבית-הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון בשנים שוודרו היה סטודנט שם.

סדרת ה"חיתוך החוצה" של שנות ה-80 מאופיינת בשימוש במכשירים לשימוש ביתי שהתיישנו או התקלקלו ונזרקו לרחוב (Readymade-found objects), והם מספקים לא רק את חומר גלם שממנו נוצרת העבודה החדשה, אלא ממשיכים להיות קשורים אליה פיזית ולהיות חלק ממנה באמצעות טרנספורמציה וקבלת משמעות ותכונות חדשות. במלים אחרות, אפשר לומר שבסדרה "חיתוך החוצה" מכניס וודרו לראשונה את הנארטיב לתוך הפיסול הבריטי העכשווי.

התערוכה אצורה כרונולוגית בדרך כלל ומאפשרת מעקב אחרי התקופות והסדרות השונות של העבודות והאופן שבו סדרה אחת מובילה להתפתחותה של הסדרה שאחריה. בין עבודות המפתח המוצגות בתערוכה, נוסף למכונת הייבוש, אפשר לכלול את "בבל" (1975) ואת "ללא כותרת" (1979) מהסדרה הארכיאולוגית-פליאונטולוגית, "למרות ההיסטוריה" (1998) מסדרת ההלחמות ויציקות הברונזה, "הנווט הכחול" (2005) מסדרת הגולגולות ו"עין שתיים עין" (2012), מהעבודות האחרונות.

תהליך מואץ של התיישנות והתאבנות

בשנות ה-70, כנראה גם בהשפעת ביקוריו עם שני ילדיו הקטנים במוזיאון הגיאולוגי בלונדון, החלה וודרו להתעניין בתהליך החשיפה הארכיאולוגי והפליאונטולוגי. בעבודות מסדרה זו יצר וודרו ממצאים ארכיאולוגיים ויצק "מאובנים" בני זמנו מכלי בית סטנדרטיים מקולקלים שמצא ברחוב.

העבודה "בבל" מונחת על הרצפה ללא בסיס וכוללת שתי שורות מקבילות של 11 לבני חימר התומכות בהדפס צילומי ארוך המתעגל כלפי מעלה ויוצר מעין מסגרת לתצלום המראה חורבות מבנים מלבני אדובה עתיקים.

וודרו ליבן בעצמו את הלבנים מחימר חרסיתי, קש וזבל. את העיסה הזאת יצק לתבניות עץ וייבש אותן בשמש, תהליך שבוצע גם באשור ובבבל. הכנת הלבנים ופיתוח התצלום מפגישים שתי טכניקות, האחת של בנייה והאחרת של עדות או הנצחה של הבנייה בפער של כ-3,000 שנה ויותר. ככל שמתבוננים בעבודה היא נראית יותר ויותר כ"פיסול קונספטואלי".

העבודה נראית כשלב ביניים בחשיפה של אמוניט או טרילוביט מאובן מתוך הסלע, או כביטוי לאידיאה הקלאסית מעולם הפיסול של חציבה באבן וחשיפת הדמות המסתורית המחכה לאמן שישחרר אותה, אלא שהמאובן הנחשף או הדמות הפיסולית הם טלפון-שולחן עם חוגה שוודרו יצק בטיח עם לכה. וודרו רומז כאן על התהליך המואץ של התיישנות והתאבנות של עולם המוצרים התעשייתי ועל אופייה של תרבות הצריכה.

מעוררים שלל רגשות מנוגדים

שלהי שנות ה-80 היו, מצד אחד, ימי ההכרה בוודרו כאחד המובילים באמנות הבריטית החדשה, במיוחד בתחום הפיסול, ומצד שני – במשבר אמנותי שהוביל את וודרו לשימוש לשיטות עבודה וחומרים חדשים: לוחות פלדה, הלחמה ויציקות ברונזה. המעבר הרגרסיבי הזה לא התקבל בעין יפה על-ידי הביקורת, האספנים והגלריות, שראו בוודרו כמי שבגד בדרך. וודרו החל לאבד את התמיכה בעבודותיו ואת מקומו בעולם האמנות.

זוהי יציקה מוקטנת (1/10) של הפסל של וודרו שהועמד בשנים 2000–2001 על "הבסיס הרביעי" הריק בכיכר טראפלגר בלונדון, המרכזית שבככרות לונדון ואתר ההנצחה של נצחונו של האדמירל נלסון על הצי הצרפתי.

בכיכר ניצבים, בין שאר הפסלים, בריכות הנוי והמזרקות, ארבעה בסיסי פסלים מגרניט אפורה. על שלושה מהם ניצבים פסלי ברונזה של גנרלים חשובים, ועל הבסיס הרביעי החשוף מוצג בכל שנה פסל עכשווי של הזוכה בתחרות "הבסיס הרביעי" (Fourth Plinth), מהחשובות שבעולם הציבורי והאמנותי של לונדון.

פסל הברונזה של וודרו כולל דימוי פיגורטיבי של עץ שיבש או עומד בשלכת וחובק בין שורשיו החשופים ראש קלאסי שנפל או הונח על צדו על גב הבסיס. עליו מונח ספר. השורשים החשופים נאחזים בקצותיהם בבסיס הגרניט כאילו גדל העץ על הר סלעי. ממדי הפסל מרשימים: גובהו 10 מ', משקלו 11.5 טון, והוא הורכב מ-130 חלקי ברונזה שחוברו יחדיו לראשונה רק באתר בכיכר. עלות הקמתו הגיעה ל-300 אלף פאונד, סכום שנתרם על-ידי האספן ויילפרד קאס.

מבט קצר ביציקה המוקטנת שבתערוכה מגלה שהפסל למעשה חוזר ומלכד מוטיבים שונים שהופיעו בעבודות היציקה של וודרו במשך כל העשור, ביניהן עבודות הברונזה "ספר העץ" (1993) ו"הקשבה להיסטוריה" (1995). חשוב לציין שלצד שימוש במתודות של עבודה וחומרים קלאסיים, פסלי הברונזה של וודרו עשירים בסמלים ומטפורות, מלאי משחק ומעוררים שלל רגשות מנוגדים.

ביל וודרו - "נווט כחול (אולטרה-מארין)", 2005, קרמיקה, עץ תעשייתי לבוד וזהב

ביל וודרו – "נווט כחול (אולטרה-מארין)", 2005, קרמיקה, עץ תעשייתי לבוד וזהב. Photo Prudence Cuming Associates

קונפרונטציה בין עולם החי לעולם הטכנולוגי

העניין בפסל הראש הקלאסי משנות ה-90 המשיך להעסיק את וודרו גם בעשור הראשון של המאה החדשה. הראש הקלאסי ממשיך להופיע, בדרך כלל בתוך סבך של ענפים היצוקים אף הם בברונזה ורומזים על שלד או מעטפה חיצונית של הגוף.

נראה שהטיפול בראש הקלאסי עורר את וודרו לחקור גם את הפוטנציאל הפיסולי הטמון בגולגולות של חיות ודרך היווצרותן. ביקוריו במוזיאון הורנימן בדרום לונדון מלווים ברישומי גולגולות מהאוסף, לצד רישומים על סמך הזיכרון בלבד או רישומים שמנסים ליצור צורת גולגולת כללית, מעין אב-טיפוס.

העבודה נקראת על שם הפיגמנט הכחול שנעשה מגבישי לאפיס לאזולי (Lapis Lazuli) והיא מורכבת משני חלקים: אב-טיפוס של גולגולת הקרובה למשפחת הקופים, יצוקה מקרמיקה לבנה ומחוברת בעזרת חוט זהב מתכתי לגוף חייתי-בובתי-קוביסטי, העשוי מלוחות עץ תעשייתי צבוע באולטרמרין.

בעבודה זו יש, כמו בכל עבודות ה"נווט" של וודרו, קונפרונטציה בין עולם החי לעולם הטכנולוגי-תעשייתי, נושא שבו עסק וודרו גם בתקופת ה"חיתוך החוצה", כאשר כמה מהדימויים שנגזרו מהמוצרים התעשייתיים היו של חיות או עופות – כמו בעבודה "הסנונית" (1984), פגז מתותח של הצי, ציפוי אנמל וצבע אקריליק.

ביל וודרו - "עין שתיים עין", 2012, ברונזה, 17.5x20x8.5 ס"מ

ביל וודרו – "עין שתיים עין", 2012, ברונזה, 17.5x20x8.5 ס"מ

חוש הומור פיסולי עדין ומרשים

זוהי עבודה בקנה-מידה צנוע, בגודל כף יד – יציקת ברונזה ממשקפת שדה שוודרו השתמש בה במסעותיו. וודרו בחר מהסיפור המקראי על אדם וחווה את הסצינה הראשונה האידיאלית שלפני הפיתוי: הרמוניה משפחתית בתוך העולם ה"אנושי" ובין העולם האנושי לעולם החיות, בעזרת חתיכות פלסטלינה קטנות מפוסלות ביד, שכל אחת מהן מייצגת איבר מגוף המשתתפים בסיפור.

זאת אחת העבודות במכלול יצירתו הניחנת בחוש הומור פיסולי עדין ומרשים במיוחד. יש רצון לגעת בה באצבעות ולחייך. מבחינת המילון האישי-יצירתי של וודרו היא מכילה את כל המרכיבים: המכשיר – כלי הבית השימושי והמטמורפוזה שהוא עובר על-ידי תוספת מינימלית של פיסול פיגורטיבי יצוק בברונזה, וכמובן האלמנט הסיפורי.

אין ספק שוודרו משתייך לקבוצה המפורסמת והמוערכת של פסלים בריטים שנולדו בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50, ביניהם אניש קאפור, אנטוני גורמלי, טוני קרייג וריצ'רד דיקון. עבודותיו בשנות ה-80, בעקר בסדרה "חיתוך החוצה", הוסיפו נדבך חדש לפיתוח הפיסול הבריטי המודרני בתקופה שאחרי פריצת הדרך של אנטוני קארו, וזאת באמצעות הכנסת ה"סיפור" לפיסול המופשט באמצעות השילוב והשינוי הצורני של האובייקטים וכלי הבית שנמצאו ברחוב, ובשנות ה-90 בהחזרת יציקות הברונזה לקנון האמנות העכשווית.

אלא שחרף ההישגים הללו מקבל וודרו היום פחות תשומת לב מהביקורת. הוא פחות "סלבריטאי" בהשוואה לפסלים האחרים בקבוצה. זו אולי גם הסיבה שלכך שהתערוכה הרטרוספקטיבית הנוכחית, אחרי זמן רב ללא תערוכת יחיד בלונדון, מוצגת באגף האחורי, הפחות נגיש לקהל של האקדמיה המלכותית. רק לשם השוואה, התערוכה הרטרוספקטיבית של קאפור הוצגה לא מזמן באגף הראשי הקדמי של האקדמיה המלכותית, והתערוכה של ריצ'רד דיקון שתיפתח בתחילת 2014 תוצג במוזיאון היותר נחשב בלונדון, בטייט-מודרן. זו אולי גם הסיבה לעובדה שרבות מהעבודות שמוצגות בתערוכה הן מאוספו הפרטי של וודרו ולא מאוספי מוזיאונים חשובים.

אחת הטענות של המבקרים, האספנים, המוזיאונים והקהל בכלל היא שוודרו אינו שומר על ה-Brand, מותג-ההצלחה שרוכשים הגופים השונים הקשורים בעולם האמנות. המעבר החריף שעשה בתחילת שנות ה-90 להלחמות בפלדה ובעיקר ליציקות מברונזה טילטל את עולם האמנות המודרנית הבריטית.

וודרו דורש מהצופה השקעה של זמן ותשומת לב כדי להבין לעומק את עבודותיו בכלל ועבודותיו החדשות בפרט, ואלו אינן וזה מקובלות בחברה הצרכנית-קפיטליסטית. וודרו פשוט לא מייצר מה שמצפים ממנו – מה שהצליח בעבר ונמכר. אבל מה שהוא מייצר הוא מעניין, מאתגר וניחן בחוש הומור נדיר.

ביל וודרו - "מכונת ייבוש ושלד אופניים שכולל הגה", 1981

ביל וודרו – "מכונת ייבוש ושלד אופניים שכולל הגה", 1981

הכיסא של ארד, הברונזה של לנדאו

האם וודרו משפיע על אמנים ישראלים? לדעתי התשובה היא חיובית. השפעתו של וודרו ניכרת בעיקר בעבודותיו העיצוביות-פיסוליות הראשונות של רון ארד, ובמידה מסוימת בפסליה המאוחרים של סיגלית לנדאו. עבודתו של ארד "מערכת קולית מבטון" (1984–1988), למרות היותה אובייקט אקסקלוסיבי שנמכר ככלי שימושי, מקיימת קרבה מסוימת לפסל של וודרו לפחות מבחינת החומרים וצורת העבודה. כוונתי היא ליצירה מ-1979, שנוצרה במסגרת הסדרה "ארכיאולוגיה-פליאונטולוגיה" – פטיפון חשמלי שמצא ברחוב ויצק בתוך טיח בניין.

גם "כיסא רובר" (1981) של ארד נושא חוב של כבוד לפסל של ודרוו מאותה שנה –"Electric Fire, Car seat and Incident". אולי זה מקרי שגם וודרו וגם ארד בוחרים באותו כיסא, באותו צבע ומאותו מקור – בית-קברות למכוניות. וודרו השתמש בכיסא ובציפוי העור שלו במסגרת הסדרה "חיתוך החוצה" ובנה בעזרתם סיפור בלשי על רצח בגלריה. ארד, לעומת זאת, מיצה את הפוטנציאל העיצובי-מסחרי של הכיסא כשהכניס אותו לסלון בעזרת תוספת של מערכת-נושאת מינימלית מצינורות פיגומים.

גם הפסלת הישראלית סיגלית לנדאו, שהושפעה מהאמניות הבריטיות רייצ'ל ווייטריד ומונה חאטום, אולי לא היתה יוצקת את פסליה הפיגורטיביים דמויי אדם-אשה ואת פסלה "מקלט 2012" מברונזה אלמלא וודרו היה עובר בתחילת שנות ה-90 ליציקות של ראשים קלאסיים ואובייקטים פיגורטיביים כגון ספרים או עצים, ומחזיר לקנון האמנות העכשווית את יציקות הברונזה, כמו למשל ב"למרות ההיסטוריה" מ-1998.

"ילדי תקופת המכאנו" (Children of The Meccano Era), ביל וודרו. אוצרת: אדית דיוואני, רויאל אקדמי אוף ארט, לונדון, 7 בנובמבר 2013 עד 16 בפברואר 2014.

2 תגובות על הילד של תקופת המכאנו

    וואו. איזו סיומת ילדותית ונחרצת. איני באה לגונן על לנדאו אבל ווט דה פאק.

    אותי הכתבה ריתקה. הוסיפה אפשרות למבט נוסף על הפסלים. היכולת לראות בחפצים משהו אחר היא נחלת כמעט כל אחד. רהיטים שנראים כבעלי חיים, מכוניות מחייכות, עצים אנושיים. מי לא מכיר. ובמובן הזה הפסלים של וודרו נגישים לכל, אבל הולכים כמה צעדים קדימה (בעזרת המאמר, אני מודה שיכול להיות שהייתי מפספסת בלעדיו) והופכים את החוויה האסוציאטיבית לאמירה נוספת. אני מסתכלת על מכונת היבוש וחושבת על החומר והתנועה. על ההידוק וההצטמצמות של היבוש מול התנופה שנעה במרחב. כן, הפסלים מעוררים לאפשרות נוספת של התבוננות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.