תוכנית ללימודי פרשנות

כבר בגיל 17 או 18, כנערה עם שאיפות אמנותיות והבנה כואבת של המציאות, כתבה הציירת אביבה אורי ביומנה על מכשול העומד בפני רצונה לפתח קריירה אמנותית. “הנך מקללת את האשה שבך”, כתבה. “אם ברצונך ליצור עלייך להיות ראשית אמן ואחר-כך אשה”.

הציטוט מופיע בפרק המוקדש לדמותה של אורי בסדרה תיעודית חדשה בשם “המקוללים”, שיצר חגי לוי. הסדרה בת חמשת הפרקים, המוקדשת לדמויות ייחודיות ושנויות במחלוקות בתולדות התרבות הישראלית (פרקים אחרים עוסקים בפנחס שדה, יונה וולך ומשה קרוי), תשודר בינואר בערוץ 8 של הוט. בסופי-השבוע של החודש הקרוב ניתן לצפות בפרק על אורי בחלל התצוגה “גבעון פורום לאמנות”, ולהתרשם גם ממקבץ עבודות קטן של האמנית התלוי על קירות הגלריה.

אורי היתה דמות מסתורית וסיפור חייה סופר פעמים רבות. מגיל צעיר היא שאפה להקדיש את חייה לאמנות, ופרסומים על אודותיה מציגים שלוש שנות לידה שונות. נישואיה הקצרצרים התפרקו לאחר שהתאהבה במורה שלה לציור דוד הנדלר, שהיה מבוגר ממנה, עני וחולה. היא עברה לחיות עם הנדלר במשך שנים רבות, סעדה אותו על ערש דווי ושקעה בדיכאון אחרי מותו. אורי הסתובבה כל חייה הבוגרים כשהיא לבושה שחורים, מאופרת בכבדות, חריפה וחדת מענה אך גם חסרת ביטחון. במשך שנים הסתירה את בתה מנישואיה הראשונים רחל ימפולר, שגדלה אצל קרובי משפחה.

אביבה אורי – ללא כותרת, 1985. גירי שעווה ועט על נייר, 50/72 ס”מ. צילום: רן ארדה

סיפורה של אורי יצר מיתוס של אמנית טוטאלית, גאונה ומיוסרת, שאמנותה מהווה התגלות יש מאין. ספק אם הייתה זוכה לפרק בסדרת טלוויזיה אלמלא המיתוס, וכיוון שהסדרה עוסקת בדרמות האישיות והמשפחתיות הרבה יותר מאשר בדיון פנים-אמנותי, שידורה מספק הזדמנות לחשוב על מקומו בעיצוב הפרשנות של עבודתה. עד כמה אופייה וסגנון חייה של אורי נפרדים מן הרישומים, והאם ניתן להבין באמצעותם רבדים נוספים שלהם מעבר לאבחון פסיכולוגי של היוצר. האם נטייתה “לקלל את היותה אשה” או סממני הופעתה הייחודיים, למשל, הם רק תגובה פרטית לנסיבות היסטוריות ויחסים מגדריים, או שאולי ניתן לאתר הדים להם גם ביצירות עצמן.

ברוח תקופת יצירתה של אורי, אוצרים ומבקרי אמנות מקומיים התייחסו לעבודותיה בנפרד מדמותה. נאמנים לגישה מודרניסטית הם הקדישו את מאמריהם לקו, לכתם, לרישום ולנייר. את חייה הפרטיים של הציירת הותירו לשיחות רכילות, ולרוב אף שיתפו פעולה עם “שיפוצים” ביוגרפיים שערכה. כך עשו כל פרשניה המוכרים של עבודתה של אורי, מאויגן קולב ויונה פישר עד שרה בריטברג-סמל ודורית לויטה. כך עשתה גם אורי עצמה, שהסתייגה מדיבורים אישיים בהקשר של אמנות.

בתערוכה רטרוספקטיבית שאצרה גליה בר-אור בשנת 2002 במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד, הוצגו לראשונה בצורה מסודרת תולדות חייה של האמנית וקשיי המציאות שאיתם התמודדה. בר אור גם עמדה על כמה מתכונות השדה וההשתלשלות ההיסטוריוגרפית שלו, אולם עדיין הקפידה לשמור על קו שמבחין בין הדמות לאמנות. המחקר היחיד המוכר לי שמציע פרשנות פוסטמודרנית ומחבר בין מחוות פרטיות למחוות אמנותיות הוא ספרו של ד”ר נסים גל מאוניברסיטת חיפה “דיוקן האמנית כעיצוב פנים: על יצירתה של אביבה אורי”, שפורסם בשנת 2010. לאור זאת ניתן לומר שבאופן פרדוקסלי, מיתוס האמנית הטוטאלית שאפף את אורי במשך שנים רבות כלל לא נתמך על-ידי השיח המקצועי הפורמליסטי בעבודתה, ולכאורה צמח בניגוד לו.

אני כותב “לכאורה” משום שהתהוות של מיתוסים ופרשנויות חורגת מן הנאמר במפורש במאמרים אוצרותיים וביקורות. היא תלויה גם בדינאמיקות של שדה, הכרה מוסדית, יחסים חברתיים עם דמויות מפתח, ובמקרה הנוכחי ייתכן שגם סדרות טלוויזיה. הבמאי חגי לוי מקפיד להדגיש שאינו חוקר אמנות, אולם אופיו המשכנע של המדיום וסגנונה התיעודי הייחודי של התוכנית – היא מצולמת בצילום כמו-סטודנטיאלי מיושן ובמשחק מתעתע היוצר רושם של תיעוד היסטורי של ממש ולא של שחזור המבוסס על תסריט מעובד ומשחק מבוים – מעניקים לעבודתו משקל רב בעיצוב משמעות הנגזרת מדימוי ציבורי, משמעות שיכולה להיות משפיעה לא פחות ממחקר אוצרותי. כפי שהדגימו תגובות רבות לתוכנית ולדיון בהשתתפות בר-אור, לוי והאמנית מאשה זוסמן ובהנחיית הח”מ, שנערך לאחר ההקרנה הראשונה של הסדרה בגלריה גבעון פורום לאמנות ביום חמישי שעבר, בין אם לוי התכוון לכך ובין אם לא, התוכנית שיצר הופכת לאבן נוספת בבניין הפרשנות הממשיך להיבנות מעל היצירות.

אביבה אורי – גבעון פורום לאמנות, אלרואי 3, נווה-צדק
פתיחה: ימי שישי ושבת בשעות 11-16

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”