מה רקדו כאן בשנים ההן?

ביום שישי האחרון, במסגרת אירועי "סרט-נע" של דנה רוטנברג במחסן 2 ביפו, התקיים ערב של הקרנת סרטי מחול אילמים בשילוב נגינתו החיה של הפסנתרן יונתן אבישי. הסרטים, שמקורם בארכיונים פרטיים וציבוריים, אינם אילמים במקור; הפסקול שלהם הושתק לטובת פרשנותו של אבישי למוקרן על גבי המסך.

מלאכת עריכת הסרטים – בחירתם מבין רבים והעמדתם בזה אחר זה לא לפי סדר כרונולוגי – יחד עם האינטרפרטציה המוזיקלית שהעניק להם אבישי, הם אלה שהפכו את הערב הזה למעניין במיוחד. מה שהתקבל הוא דוקומנט נארטיבי המורכב מסצינות שמספרות את התפתחות המחול הישראלי על רקע נופים ארצישראליים טעונים פוליטית.

"Concerto Grosso – להקת המחול בת-דור (1969)

הסרט הראשון שהוקרן באסופה, "מתוך טקס זיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות – כוריאוגרפיה: נועה אשכול (1956)", מציג שורות-שורות של רקדנים שתנועתם כסימון גיאומטרי בנוף פתוח. תנועות ההצדעה והסיבוב מתבצעות בסנכרון מושלם ובתזמון מדויק, והשימוש בשוטים פתוחים ערוכים יחד עם התקריבים יוצר כוריאוגרפיה של וידיאו שמזכירה סרטי תעמולה.

הקשר לטקס הזיכרון הלאומי נוכח בכל פריים וקאט. בהתאמה, רעיון משטור הגוף והלבוש האחיד, יחד עם טשטוש ההבדל בין המינים – כל אלה מסתדרים היטב עם רעיונות קיבוציים רווחים באותה תקופה. האסתטיקה של הכוריאוגרפיה, כמו גם של הצילום, היא גיאומטרית, וניכר בה עניין מיוחד בחוקיות. בשנותיה הראשונות של המדינה הישראלית, הסרט הזה מבטא באופן מרתק את הרצון להראות מערכת יעילה.

בהמשך מלווה אבישי את "אגדת ההתיישבות – להקת המחול הקיבוצית במסגרת ניחוחי חציר. כוריאוגרפיה: אשרה אלקיים (1973)". בחירתו ללוות את הסרט במנגינה קומית בסגנון סלפסטיק מחדדת את המימד הסאטירי המתקבל מהקרנת הסרט ארבעה עשורים לאחר שנוצר.

בסרט מוצגות בזו אחר זו דמויות "ישראליות" מגוונות: קיבוצניקים, צ'חצ'חים, נערות זהובות שיער וחקלאים. כולם מפזזים בעליצות במדשאה קיבוצית לצלילי הפסנתר וצחוק הקהל, שאגדת ההתיישבות וכור ההיתוך הם רעיונות זרים ומוזרים עבורו ב-2013 במחסן ביפו.

נגינת הפסנתר המרגשת של אבישי, נוסף להנאה שבהאזנה לה והמשמעויות החדשות שהיא מעניקה לדימויים, מעניקה תחושה של רצף להקרנת אוסף הסרטים שנאצרו יחד לתוכנית. תחושת הרצף, נוסף לניתוק מהפסקול המקורי של יצירות המחול המוצגות, יוצרת אפשרות של פירוש חדש ליצירות – זה שבודק אותן כ"ישראליות" ודוחק את הנושאים והמטענים התרבותיים המקוריים שלהן.

הגן אחוז המלחמה (חזרה) – להקת מחול בת-שבע. כוריאוגרפיה: מרתה גרהאם (1965). צילום: מולה עשת

ניתן לבחון את סיקוונס הסרטים כניסיון למפות את  המחול הישראלי לאורך ההיסטוריה, ואז השאלה הנשאלת בהקשר הזה היא: "מה רקדו כאן בשנים ההן?". מנקודת מבט כזאת, בולטים הסרטים כדוגמת "הגן אחוז המלחמה (חזרה) – להקת מחול בת-שבע. כוריאוגרפיה: מרתה גרהאם (1965)", שבהקשר הנוכחי מקבל משמעות של "רקדנים ישראלים מבצעים מחול רפרטוארי בינלאומי", ומזמין מבט נוסטלגי על להקות מחול כבת-שבע ובת-דור, שקיימו יחסים הדוקים עם יוצרים נחשבים וחשובים מחו"ל. מאפיין בולט נוסף הוא השימוש הרהוט בשפת הקולנוע לתיעוד ויצירה של וידיאו-מחול.

הסרטון "Concerto Grosso – להקת המחול בת-דור (1969)" מציג שני רקדנים ורקדנית הלבושים בטוטו ואוחזים במטריות, והוא שייך לקבוצה נוספת של סרטים השזורים לאורך התוכנית – אלה המציגים סוגים שונים של אקרובטיות. גם כאן בוחר האלתור של אבישי להדגיש את האלמנטים הקרקסיים ו/או האתלטיים כשהוא מנגן במתינות דווקא, אל מול כוריאוגרפיות השואבות מעולם הספורט.

המחשבה על הרקדן כספורטאי ליוותה כנראה את האוצרות של התוכנית, שכן ההתפעלות מיכולותיו של הגוף האנושי נראית כנושא של הערב כולו. באופן פרדוקסלי, ההקשר שנוצר בין ההערצה של הגוף כנושא סרטי המחול לבין המוזיקה המאתגרת ונתוני החלל והזמן של ההקרנה דווקא מערער על התפיסה הזו ויוצר ערב מרתק ו"נכון" להווה.