החתיכה החסרה

בתערוכתם המשותפת בגלריה "החדש והרע", מציגים שרון פדידה ושי יחזקאלי גבריות רעועה, מרוששת ומודעת לעצמה עד כאב.

באחת העבודות היפות בתערוכה הזוגית של שרון פדידה ושי יחזקאלי "עינוגי דכדכים" בגלריה "החדש והרע" בחיפה (אוצרת: נטלי לוין), יצר פדידה ציור קיר קטן מיוחד לתערוכה. זה מין פרצוף משונה וחד-עיני שצוייר בסכמטיות, בקו כחול ארוך, בלוריתו סמיכה ועניבה ארוכה מתנפנת מצווארו. הציור פגום – פיסה מרכזית ממנו נפלה על הרצפה. אף שמדובר בחבלה שנעשתה ע"י האמן, היא לא נראית כתאונה א-לה "הזכוכית הגדולה" של מרסל דושאן ולא כהרס מכוון א-לה לוצי'אנו פונטנה. סתם קילוף צבע במרכז הציור – דווקא במקום בו צויירה העין – שנפל ונשאר על הרצפה וכעת הוא מתבונן דרך עינו העגולה בפנים החסרות שמעליו.

עבודה של שרון פדידה - מתוך התערוכה

עבודה של שרון פדידה – מתוך התערוכה

הן פדידה והן יחזקאלי הציגו תערוכות יחיד בשנה האחרונה. יחזקאלי בגלריה ג'ולי מ' ופדידה בסיום התואר השני בבצלאל ובגלריה זיז. הם אמנים שונים זה מזה, כתב ידם אחר לגמרי וכמוהו גם מערכת ההקשרים האמנותית, אולם ציור הקיר המתקלף לוכד משהו משותף לשניהם המאפיין את רוח התערוכה כולה – תחושת חוסר אונים הנובעת דווקא מעמדת כוח, ידע וביטחון לכאורה, מהבנת המצב והציפיות הכרוכות בו, כמו גם מהקושי עד כדי אי-יכולת לעמוד בהן. 

פדידה מציג בעיקר רישומים קוויים וחדים המתארים פרצופים ועצמים כמו תרשים גיאומטרי, גביע גלידה וכיו"ב. באחד הרישומים סיגריה ספק משתרבבת וספק תחובה במרכז הפרצוף כשכתמים שחורים זולגים משני צדיה. ברישומים אחרים הפנים מתפרקות ממש, מתמזגות עם רישומים סכמטיים של עצמים אחרים. העיניים יוצאות מחוריהן, אבל לא מתחושת פלצות אלא באדישות וברישול קל, כאילו היו חלק משרטוט של קיט להרכבה (ולפירוק) עצמי. ראשים עטורי שיער ושרירי צוואר יציבים תומכים בפרצופיהם מוכתמים הזולגים ומתפרקים. אלו רישומים המעידים על אי הצלחתם לעמוד בציפיות. עין מתבוננת בפרצוף שלפני רגע היתה חלק ממנו, ואפשר ממש לשמוע את אנחת היאוש חפוי הראש הנפלט מן העבודה כשהוא מהול בהשלמת גורל.



אם אצל פדידה ניכרת החדות התמציתית והנקייה, אצל יחזקאלי מתקבלת עיסת היסטוריה. רבות מעבודותיו משקפות היכרות רחבה עם אמנות בכלל ועם ציור ישראלי בפרט, ומה שמעניין הוא שבמקום שגוף הידע ישמש כבסיס איתן לצמיחה, לדיאלוג או להתגוששות, הידע כמו נחבט אל הציור ומתנפץ לרסיסים. זוהי מלנכוליה של ידע – ציטוטים ואזכורים המונחים על הבד תוך ידיעה מראש שהם אינם יכולים לתת מענה למצוקותיו של האמן. אין מדובר על ציור של עידן מנועי החיפוש ווויקי-פיינטינגז. אין כאן התייחסות לרשתות רוחביות ולאקראיותו של המידע. אם כבר, זהו ציור של עידן שבו הידע מאבד את כוחו ונחלש לטובת הכישורים. השכלה אאוט, מינגלינג אין. עכשיו זרוק את הידע שלך לפח ולך תעשה מזה ציור.

גם בעבר הציג יחזקאלי ציורים הקורסים תחת כובד היסטוריית הציור, אולם אם בתערוכה בגלריה ג'ולי מ' הוא נשאר בתחום משחקי הציטוטים האינטלקטואליים, כעת, אולי בגלל המינון השונה והסמיכות לעבודותיו של פדידה, מתגלה בהם רגש. והרגש הזה הוא בלימה או חבטה, כאילו בסוף כל ציור שלו יושב ראש-גרניום רפי-לביסטי ונותן לו ראסיה.

שי יחזקאלי - דיוקן עצמי אחרי חזרה לעישון, 2013

שי יחזקאלי – דיוקן עצמי חוזר לעשן, 2013

פדידה ויחזקאלי מציגים גבריות רעועה, מרוששת ומודעת לעצמה עד כאב. יש להם אחים גדולים באמנות הישראלית, מגיא בן-נר עד שי צורים. אולם אם אצל בן-נר וצורים קריסת הגבריות הוצגה ביחס לעוגנים מסויימים (המשפחה, השעטנז של שווקי סחורות), אצל פדידה ויחזקאלי שורה על העבודות רוח של עגמומיות דחקאיסטית. לשניהם יש הומור מריר הפועל נגד עצמו – עוקצניות שחודיה הפכו את כיוונם והם תקועים במקום כאותה עין שהתקלפה מציור הקיר, נפלה על הרצפה וכעת היא ממשיכה להתבונן פשוט כי אינה יכולה אחרת. זו תערוכה שברירית, ולא רק בגלל הצבע המתקלף. העבודות בה משדרות עצב, זרות ושילוב בין תחכום לתחושת מיאוס ממנו, כאילו הפך התחכום המובנה של שני הציירים למקל הננעץ באופן בלתי נמנע בין גלגליהם בדיוק ברגע התנופה.

עינוגי דכדכים – גלריה החדש והרע, רחוב כיאט 1, חיפה
אוצרת: נטלי לוין
נעילה: 18.10

עוד בנושא:
אמא שלך ציור מגושם – שיחה בין נטלי לוין לשרון פדידה ושי יחזקאלי

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.