כצאן לצבע

החל ממחצית המאה ה-19 חל שינוי מהותי ביחסם של ציירים אירופאים לצבע. מדיום ששימש עד אז בעיקר כאמצעי מימטי, הפך בציוריהם של דלקרוא, טרנר, מונה, סזאן, מאטיס, קירשנר ורבים אחרים, לכלי בעל מאפיינים סמליים, אופטיים ואקספרסיביים ייחודיים, המתאימים להבעה רגשית, פירוק פיקטוריאלי, חקירה מדעית ועניין רוחני. אם הפרספקטיבה המדעית שפותחה בתקופת הרנסנס קידשה את הרישום שאיפשר ליצור את אשליית החלל בציור (והובילה התייחסות לצבע כאל תכונה נלווית), באו תיאוריות הצבע המודרניות והפכו את המגמה. פירוק המרחב התמונתי ע”י הציירים האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים, כמו גם ניסוחן של תיאוריות צבע מודרניות שונות – מגתה הפילוסוף עבור דרך שברל הכימאי וכלה בקנדינסקי הצייר המיסטיקן – סללו את הדרך לפיתוחו של ציור פרוע יותר ונאמן פחות למציאות, המשתמש בצבעוניות כביטוי חזותי לתכנים הגותיים ופסיכולוגיים.

מקס פכשטיין – בית המרחץ האדום, 1910

ההתפתחויות הללו לא היו מנותקות מהתפתחויות תרבותיות ופוליטיות בתחומים אחרים. צבעים הביעו חיפושי הרמוניה וחקירות רוחניות בנות תקופתן, להט דתי מול חילוניות מתהווה, חתירה למבע אוניברסלי והשפעות גלובליות תוך הפניית עורף ללאומיות הגואה, אנרכיזם בורגני בעל שורשים רומנטיים, קולוניאליזם, אינדיבידואליזם וקבוצתיות, קידוש הטבע והאותנטיות וחרדה מן העירוניות המודרנית, ותגובות למלחמת העולם הראשונה. הקולוריסטים הרדיקלים של התקופה, ובמיוחד אלו שפעלו בראשית המאה ה-20, יצקו את רוח הזמן למשיכות מכחול בוטות ולכתמים קונטרסטיים וישירים. הצבעים שלהם מספרים את סיפור ההבטחה והשאיפה של המאה, כמו גם את התרסקותה כבר בראשיתה.

התערוכה “צבע פראי – יצירות מופת מאוסף ורנר וגבריאלה מרצבכר”, המוצגת במוזיאון ישראל, כוללת מבחר מצומצם של ציורים בולטים משני העשורים הראשונים של המאה שעברה. היא מחולקת לשלושה חלקים: פוביזם (מאטיס, דרן, ולאמנק, בראק), אקספרסיוניזם (קירשנר, נולדה, שמיט-רוטלוף, הקל, פכשטיין ובקמן), וקבוצת הפרש הכחול פלוס נספחים (קנדינסקי, קליי, קופקה, פון יבלנסקי, מארק). מוצגות בה כמה יצירות מופת של ממש לצד ציורים פחות בולטים אך חשובים לתצוגה. ראויים לציון תשומת הלב המוקדשת לפיתוח ההפשטה של קנדינסקי באמצעות תשעה ציורים מהשנים 1908-1910, והכללתם של חלוצי מופשט פחות מוכרים כפרנטיסק קופקה הצ’כי. מעניין לגלות ציור נוף מואר וסמי-מופשט משנת 1906 של ז’ורז’ בראק, שצוייר כמעט במקביל ל”עלמות מאביניון” של פיקאסו, רגע לפני שהשניים יחברו לפיתוח משותף של הקוביזם. חבל שהמהפך שעבר האקספרסיוניזם הגרמני בעשור השני של המאה מתפיסה אידיאליסטית ורומנטית לקדרות מפוכחת, כמעט אינו מוצג.

וסילי קנדינסקי – שני סייסים ואדם שוכב, 1909-10

“צבע פראי” היא תערוכת המשך ל”שיכרון צבעים” שהוצגה במוזיאון בשנת 98, ואם הכותרות נשמעות כאילו נלקחו מברושור של יצרנית מפיות לגני אירועים, חכו שתקראו את הטקסט של התערוכה. צמצום מספר העבודות בא לידי ביטוי גם במידע הנלווה להן ובקושי כולל אפילו את המעט שתואר בראשית הטקסט הנוכחי. יש בו התייחסויות לציור “עז ונועז” ול”אופטימיות וחדוות חיים הנושבות מן הציורים”, והוא מזמין את המבקרים להיכנס ל”עולם קסום”. שברים בתפיסת המציאות מוגשים בתערוכה כברוסקטה לפתיחת התיאבון, ביטויים אמנותיים של זעזועים בסדרי עולם הופכים לצלוחית סורבה לרענון החיך, הטלטלות הנפשיות המצויירות בה תחומות במסגרות פרחוניות ומוזהבות, והפראיות שבכותרתה מסמנת טוב טעם במובן המתקתק של המילה. כל כולה שקועה בהתפעמות עצמית תוך התעלמות מופגנת ממש מן ההקשרים ההיסטוריים של היצירות, למעט אחד: העבודות המוצגות בתערוכה, נכתב בטקסט הקצר המלווה אותה, “נחשבו בעיני הנאצים לאמנות מנוונת”, ו”הכללתן  באחד מאוספי האמנות המודרנית החשובים בעולם היא בגדר ניצחון אישי של ורנר מרצבאכר וניצחון כללי של הרוח האנושית ושל האמנות”.

ההתמוגגות הקולטוריסטית של שבת בבוקר הזו, בצירוף איזכור בולט של זיכרון הטראומה ורוח הניצחון, אינן אלא חנופה משולשת למוזיאון, לאספן ולצופים גם יחד. כתערוכת אוסף במוזיאון פריפריאלי, “צבע פראי” אמנם נתונה במגבלות טעמו של האספן ויכולותיו של המוסד וקשה לצפות ממנה להיות יותר מארוחת טעימות קיצית ואקראית, ועדיין לא ברור מדוע תערוכה כזו מוכרחה להיות כ”כ חנפנית ומרפרפת.

צבע פראי – מוזיאון ישראל
אוצרת: עדינה קמיאן-קשדן
נעילה: 2 בנובמבר

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”