אנדרטה לזכר הזמן

בסוף קטלוג האייפד שנוצר עבור תערוכתו של שחר פרדי כסלו “מעלה קרחות” במוזיאון הרצליה, מופיע תרגום של קטע קצר מכתבי גתה העוסק באבן הגרניט – “החומר הנעלה והעמוק ביותר… האנדרטה העתיקה והראויה ביותר לזכר הזמן”. על פניו לא ברור הקשר בין הטקסט המתפעם של הסופר וחוקר הטבע הגרמני בן המאה ה-18 לבין מה שנראה כתפאורת סרט פנטזיה ומוצג בתערוכה עצמה. אולם למעשה בדומה לגתה הרומנטיקן, גם ב”מעלה קרחות” ניכרת התפעמות כמעט מיסטית ובה בעת שכלתנית ומדוקדקת מקסמי הטבע, ולא פחות מכך מן המוזרויות הפוטנציאליות שטמונות בו.

כסלו יצר מעין סט הוליוודי עירום – שורת אפקטים והמצאות אשלייתיות שנותקו מן המסך וממשיכות לתפקד כבעלות חיים משל עצמן. המיצב פרוש באולם הגדול והמואר של המוזיאון כמסלול בין ארבע תחנות שמעין קווי עירוב מחברים ביניהן. בפינה אחת מוצג ציור שמן גדול של זוג קופים היושבים על קוביה ומסביבם צורות גיאומטריות כחרוטים, כדורים ופירמידות צבועות בשחור מבריק. הקופים מתבוננים בצופה, פיו של הבוגר מביניהם פעור ושיניו המחודדות חשופות. ממול זוחל יצור עוברי-תולעתי גדול ובלתי מזוהה. עורו וורוד וקצת שעיר, הוא נע באיטיות, לועו פעור והוא מנסה ללא הרף לבלוע כדור. הזחל מונח ע”ג מעין מזבח מעץ ואבן שבמרכזו בריכת נוזל ורוד-רעיל. סימני הנוזל סובבים את המזבח ומגיעים שוב אל הזחל, כאילו יצא מן הבריכה והתקדם לאיטו כשהוא מותיר ריר ורוד על הרצפה. בפינה נוספת מוצג סרט המצולם ביער. המצלמה מתמקדת בעץ מסויים. נשמעים רחשים ולפתע בוקע מחריץ בגזעו של העץ גוש עכור ועגלגל – העץ עושה קקי. בפינה הרביעית ניצב פסל עציץ קקטוס ירוק. הפסל עשוי חומר שעוותי כלשהו, והוא נראה כעציצים החיים הנראים פלסטיים בעצמם.

פרדי שחר כסלו – זחל (פרט מתוך “מעלה קרחות”). צילום: יעל אנגלהארט

כסלו אינו האמן המקומי היחיד שיוצר סביבות רומנטיות-עתידניות-חורבניות-ארכיאולוגיות, אולם בניגוד לעבודות של איתן בן-משה וגבי קריכלי למשל – אם למנות שני נציגים בולטים של המגמה – כסלו אינו עוסק באפוקליפסה, בתרבויות נעלמות ובחיים החדשים הנוצרים על חורבותיהן. הוא מציג עבודה דתית, או לפחות עבודה המתקיימת בליבו של פולמוס דתי ומטאפיזי. היא עתידנית וקדמונית ובו בזמן חיה בהווה, ולמעשה נדמה שהיא מבקשת לפעול במסגרת זמן רחבה בהרבה מהמסגרת האנושית.

“מעלה קרחות” היא תערוכה שמעוגנת בתקופה הרומנטית של התפתחות המחשבה המדעית, ברגע טרום-מודרני וטכנולוגי בו גילויים מדעיים לא נתפסו בהכרח כמנוגדים להיבטים רוחניים ואמנותיים ולא הובילו לביטולם הטכנוקרטי. המחשבה על מדע ורוח כגופי ידע משלימים מובילה את כסלו לחפש מוזרויות במקומות הנדמים כברורים ומובנים מאליהם, וליצור סתירות סוריאליסטיות לכאורה שהיו יכולות להתקיים ללא הפרעה בעולם מקביל. בשיחה המופיעה בקטלוג מתארים כסלו והאוצרת נועם סגל את העבודות כנעות בין שני קטבים הנובעים מנקודת מוצא דומה: המימד המיסטי שבעבודות והעל-טבעיות הטבעית לכאורה שמוצגת בהן, מביעה מחד סוג של רומנטיקה המייחסת לחפצים נשמה (אנימיזם), ומנגד שימוש במסתורין ככלי ביקורתי המתנגד לרציונאליזם. אולם דומה שכסלו עצמו כלל אינו מעוניין לבחור באחד מבין השניים. הוא מוקסם מן האפשרות המיסטית ומתחושת הקסם הפואטי שהיא מציעה, אך מתקשה, כבן המאה ה-21, להתמסר לגמרי לרומנטיקה שבה. לכן ניתן לומר שהעבודה מותירה את האפשרויות הללו בגדר שאלה פתוחה.

בשנת 2009 הציג הציג כסלו במסגרת הביאנלה לאמנות בהרצליה את עבודתו “העלמה והמוות”, שכללה שלושה רובוטים המסרקים ללא הרף פאה ארוכת שיער שהונחה על ראש בובה חסר פנים. העבודה הציגה עולם ביוני שבו מכונות מגלות רגשות רוך, דאגה וחמלה, ואילו בני האדם מתים ודוממים. “מעלה קרחות” ממשיכה את רוח ההיפוך התפאורתית שהציג כסלו ב”עלמה והמוות”, אולם הפעם היחס בין מכונות, יצורים חיים ודימויים מחופשים אינו מבעית אלא משונה. הסיוט הוחלף בסטייה. חרף הדימויים הברורים זהו עיון מופשט על גבול המיסטי, המבקש ליצור מוזרות תמהונית ותמוהה מבלי לספק לה שורה תחתונה.

פרדי שחר כסלו – מעלה קרחות
מוזיאון הרצליה
אוצרת: נועם סגל
נעילה: 3.8

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”