ביקורת, אמנות: קו הגמר

הוראת אמנות צריכה להוביל את החיבור בין יצירה ויצירתיות לבין לימוד וחיפוש לא אל "קו הגמר" אלא להיפך, אל עבר המחשבה על התחלה. קו הגמר אינו מתאים עוד למוסדות המלמדים אמנות, ואפשר שלא התאים מעולם.

[התנצלות: חלק מן הדברים האמורים כאן ודאי מוכרים לחלקנו ונאמרו בהזדמנויות שונות בעבר. איני מוצא סיבה שלא לחזור עליהם שכן איני רואה שעד כה שינו טענות כאלו המוצעות כאן את מצב הדברים אליו הן מגיבות]

משימתו של המבקר נקראת לבחינה מחדש נוכח תערוכות הבוגרים בבתי הספר לאמנות בארץ. כידוע, משימה זו כפולה, נפתחת ב"ביקור" ואמורה להסתיים ב"ביקורת", כששתי פעולות אלה מתבססות על ההנחה כי המבקר תמיד מתבונן מבחוץ, מחוץ למוסד המציג את התערוכה, מחוץ לתהליך שעבר התלמיד במוסד זה, אבל גם מן "החוץ" שבו יש גלריות, אספנים, אוצרים, מה שנוגע לעתידו של המציג. כוח סמכותו של המבקר נובע בדיוק מהצמדה זו של היות המבקר מחוץ-למוסד (ביקור) להיות המבקר החוץ-של-המוסד (ביקורת).

תלמידים במחלקה לצילום בבצלאל הזמינו אותי, לשמחתי, לקחת חלק בביקורות של עבודות הגמר השנה. איתי בצוות השופטים, כך כינו אותנו פה ושם, היתה אוצרת חשובה ובעלת השפעה, אמנית צעירה במסלול נסיקה, אמן אחר, מנוסה וידוע, העוסק גם בכתיבה ביקורתית, ומרצה מן המחלקה, ואנכי. שוב ושוב השתמש המרצה מן המחלקה בכותרת "שורת הדין" בבואו לסכם בפני התלמיד המציג את דברי הביקורת עד כה. "זו היתה שורת הדין", אמר המרצה לתלמיד המציג בתום דברינו, וקומם אותי מאד בכך. מדוע אני מושם במעמד זה של שופט המכריע את דינו של מישהו, שאלתי את עצמי, והתשובה למעשה ניבטה מן הקירות. היחס של מרצים ותלמידים כאחד, ולא רק במחלקה הזו, ולא רק בבית הספר לאמנות הזה, היחס של מערכת הוראת האמנות בארץ (כן, גם בתיכונים מסוימים) לתערוכות בוגרים כאילו היו ביאנלה או דוקומנטה או אירוע אחר שבו אמנים בעלי שם ונסיון מעלים הפקות ממומנות היטב ומוצעות לשיפוט מיידי. יחס זה הוא מוטעה ומטעה, מכשיל את כל הצדדים הנוגעים בדבר, ואף מזיק לשדה האמנות המקומי לטווח הארוך.  בכל המערכת זורמת בעוצמה המחשבה שפרוייקט גמר הוא לא פחות מתערוכת יחיד, גולת הכותרת בקריירה אמנותית, אירוע עצמאי המנותק מן המוסד החינוכי שבו הוא מוצג. הכיתות בבצלאל ובמדרשה מתחפשות לגלריות מולבנות, התלמידים מקימים קירות, ממסגרים ומדפיסים ביוקר רב, רוכשים גופי תאורה ואמצעי הקרנה, העיקר שלא נחוש שאנחנו בבית ספר ושאלה תלמידים.

אבל אלה תלמידים. והם בתחילת דרכם ולא בעיצומה או בסופה, אני מקווה. המבקרים לא אמורים לחשוב שהם נכנסו לגלריה גורדון או לפומפידו, והנסיון הכושל להציג זאת כך, רק מותיר את הצופה, כל צופה, במבוכה מסוימת לגבי זיהוי עצמו בתוך כל הסיפור הזה של תערוכת בוגרים. התלמיד מפסיד את הצופים ואת המבקרים מפאת המבוכה הזו, ואלו מצדם, מפסידים את היצירה המוצגת בפניהם, שכן היא עטויה בשכבות של פעולות-תצוגה יקרות ומיותרות לאינספור. גם המוסד המחנך מפסיד, לפחות את אלה שבאו לראות "מה מלמדים כאן" או "איך מלמדים כאן" או "איפה כדאי ללמוד" ומגלים שהם נמצאים בתערוכה בגלריה ולא בשום מוסד לימודי. מצער מכל, התלמיד, יוצר העבודה מפסיד את העבודה עצמה. מרב מאמץ להציג אותה באופן אטרקטיבי או "מקצועי" נשכחו מלבו מקורותיה הרעיוניים והרגשיים ונדחקו האומץ לומר דבר-מה עמוק ומעמיק. ואכן מקצת העבודות מלווה בטקסט כלשהו. אפשר שכבר התרגלנו לכל אלה, שכבר יודעים אנו לסנן את ההשקעה העצומה שבתצוגה ולזהות את תוכנה או העדר-תוכנה של עבודה, או באופן רחב יותר, לזהות את אותו מוסד מחנך מבעד לעטיפה החולפת של תערוכת הגמר. אך מהו המסר שכל הדינמיקה הזו ממשיכה לתחזק ולהעביר הלאה?

קו הגמר או שורת הדין, היינו הך, אינם מתאימים עוד למוסדות המלמדים אמנות (ואפשר שלא התאימו מעולם). רבים הם התלמידים (ובכללם אנכי, לפני כעשור) שיסכימו כי אין הם חשים את קיומו של קשר אמיתי בין מה שהם עברו ולמדו לאורך השנים בבצלאל או במדרשה לבין העבודה על פרוייקט הגמר, שמטרתו, כביכול, היא פשוט להיות "בלתי נשכח". אפשר להבין מצב שכזה כחלק מן התופעות של תרבות צריכה מהירה הממליכה רגעים דרמטיים, היסטריות, פעולות בזק, מסרים מיידיים, ונרתעת מתהליכים ממושכים (כמו קריאה או צפייה איטית) או מנתיבים רב-משמעיים. מזווית אחרת, ניתן להבין את האדרת קו הגמר כחלק מן המכניזמים המוכרים להצדקת דרכו וחייו של אדם כנכונים ומתגמלים. אלא שהאמנות, כשדה של פעולה ביקורתית, חייבת להגיב בדיוק לנטיות התרבותיות הללו. הוראת האמנות חייבת לטפח צורות מחשבה חלופיות, צורות הבעה שאינן משתפות פעולה, שוב ושוב, עם הקונבנציות של התחושה ושל התפיסה בתרבותנו. הוראת אמנות צריכה להוביל את החיבור בין יצירה ויצירתיות לבין לימוד וחיפוש לא אל "קו הגמר" אלא להיפך, פנימה ואחורה, אל עבר ההתחלה, אל עבר המחשבה על התחלה. זה מה שנקרא אוונגרד. רק כך בכלל נוצרים אולי תנאים לאוונגרד משמעותי או לשינוי כלשהו בסדר הקיים. תערוכת בוגרים צריכה להיות תערוכה של שלבי ביניים, של תרגילים, של חיפושים, של מחקרים המבקשים להם ביטויים שונים ומגוונים, חזותיים ואחרים, תערוכה שהיא מפגש בין שחקנים שונים בשדה של התרבות המקומית שלכולם צריך להיות בו חלק פעיל.

אחרת, הביקורת תישאר ביקורת. מאשרת ופוסלת. האמנות תישאר רחוקה, פרטית, נעה בתוך מרחבי שיח מזעריים של קומץ בעלי עניין, מצופה-לעד להיות מומחית-לתשובות שאו שאוהבים אותן או שלא. אחרת, צופים יישארו בעלי תרומה זעומה בחשיבותה להמשך הפעילות האמנותית של אמנים (וזו לעולם לא תהפוך לחברתית-ממש). אחרת, אמנים יישארו מי שמצפים לפרסים ולמחמאות ולא לוויכוח מתמשך חלילה.

איך עושים את זה? איך משנים את הקונספציה המאיימת הזו של קו הגמר וממיסים אותה חזרה אל תוך הדרך עצמה, אל תוך שנות הלימודים ושנות העשייה שאחריהם? כמה הצעות לא-מפותחות:

    •    ללמד עשיה משולבת של אמנות ושל מחקר. אי אפשר יותר להאכיל תלמידים (ובכלל את כולנו) בסיפור הנוצץ על האמן-האינדיבידואליסט שדי במבוע נפשי מבטיח כדי להציע אמנות טובה, שכן הסיפור הזה, כך נראה, נתפס כמנוגד לסיפור אחר לגמרי המסולק לרוב מן השיח ומן הפרקטיקה הנוכחיים. הסיפור האחר הוא זה של האמן שאינו רק שחקן בשדה האמנות אלא פשוט מישהו שרוצה לעשות משהו ביחס למצב הקיים ואינו יודע בדיוק איך לעשותו, ולכך נדרשים סבלנות, מחקר, חיפוש, ובעיקר עבודה שוטפת ומשותפת עם אחרים. אמן מן הסוג הזה מתחיל לרב את פעולותיו מתוך בדיקה של סוגיה מסוימת ואינו ממש מסיים לעולם את הבדיקה הזו. מה שהוא מציג בתערוכה או בספר או בסרט זה סיכום ביניים של אותה בדיקה, מעורבת ככל שזו תהיה ביצרים, ביצירה וביצירתיות שהביא היוצר מבית. עבור שילוב שיטתי שכזה בין אמנות ומחקר יש לשוב ולמצוא את השביל האבוד שיחבר את תלמידי בתי הספר לאמנות אל התיאוריה הביקורתית על נושאיה וכליה השונים. אפשר ואין השביל האבוד הזה מותנה בהכרח בכישורי קריאה וכתיבה מצוינים, ושאת החיבור אליו ניתן לשחזר גם בדרכים אחרות (הרצאות, סרטים דוקומנטריים, מפגשים עם חוקרים אחרים, סיורים עם גיאוגרפים והיסטוריונים, סדנאות עם עיתונאים וכו' וכו'). הידע הזה, של מושגי יסוד בתיאוריה ביקורתית של תרבות, למשל, אינו תוסף דלק שהמכניזם הצעיר של התלמיד לאמנות יכול לפעול היטב גם בלעדיו; הוא הדלק עצמו. קשה לצפות היום (במיוחד בישראל היהודית והשבעה) מאדם צעיר כל כך שכבר יגיע אל לימודי האמנות עם משהו מגובש לומר, עם "דעה מנוסחת", שכן לרוב אינו יודע עוד מה לשאול ובמה להטיל ספק, ובכלל איך מטילים ספק. אלו הם האלף-בית של האמנות, ובלעדיהם לא מציעה שום יצירה אמנותית דבר מה בעל ערך לצופים בה.

•    לקיחת חלק בתנועה הגדולה לפירוק הגבול בין ביקורת לאמנות. על ידי הכשרה מקבילה של התלמידים בעשייה אמנותית ובביטוי ביקורתי, ניתן יהיה אולי להפוך את השדה האמנותי המקומי לדינמי ומעניין יותר, שבו אמנים צופים ומבקרים יוכלו מדי פעים לשחק בחילופי תפקידים. נהוג לחשוב שמי שעוסק באמנות, וביתר שאת תלמידים בבתי ספר לאמנות, אינם בדיוק אנשי-עט. זו מחשבה שגויה מלכתחילה, אבל לא בה עסקינן. אם מתייחסים לביקורת כאל פעולה שאינה מתחילה ונגמרת בכתיבה של טקסט ופרסומו, אלא כאל מה שיכול לבוא לידי ביטוי בעוד דרכים רבות ומגוונות, אזי תלמידים לאמנות יכולים (ואף צריכים) לעשות אמנות ולעשות ביקורת במהלך לימודיהם ובמידה שווה פחות או יותר, ולכך נדרשים שינויים מרחיקי לכת במסגרת הלימודית ובתכניה. הכשרה בו-זמנית של תיאוריה ביקורתית ושל עשייה אמנותית אפשר שגם תתרום רבות לדיאלוג שבין מורה לתלמיד ולפרקטיקות הנפרדות של שני אלה. בזכות הכשרה מקבילה כזו, יתכן שיישמע פחות המשפט "אין לי מה לומר על זה, מילים רק יכולות לקלקל, פשוט תתבוננו באמנות ותגיבו", כפי ששמענו שוב ושוב מפי התלמידים הבוגרים בסבב הביקורות האחרון בבצלאל.

•    ללמד צפיה באמנות ולא רק עשייה של אמנות, וללמד שאין בין השתיים הבדל כ"כ דרמטי כפי שנהוג לחשוב. לא מעטים מן הבאים בשערי בתי הספר לאמנות טרם ביקרו במוזיאונים ובגלריות, ויש המברכים על כך לאמור "טרם התקלקלתם". נניח. אבל לאורך שנות הלימודים התלמיד צריך ללמוד להתבונן, לצפות, לבקר בתערוכות, לדבר על מה שהוא רואה, ואולי אפילו לכתוב על זה משהו, רחמנא ליצלן. צפיה באמנות של אחרים היא תמיד גם צפיה באמנות שלך, וכשאין את הראשונה, לרב גם אין את חברתה. העברת המשקל לאופני תצוגה "מקצועיים" היא סימפטומטית להנחה כי הצופים הם תמיד לא-אני-האמן, תמיד אחרים ממני-האמן, ולכן אני-האמן יכול ואף צריך להגיש להם משהו שנראה טוב. לו היו התלמידים-הבוגרים תופסים את עצמם גם כצופים אפשר שהיו נותנים יותר קרדיט לאורחי התערוכה וליכולות הפענוח שלהם.

•    שיתוף קהל מחוץ למוסד בעשיה אמנותית ולא רק בצפיה באמנות. זה כבר מתחיל לחלחל, גם אם להתרשמותי במינון נמוך למדי. מעורבות של תלמידים לאמנות, כמו גם של אמנים כמוריהם, בפעילות בקהילות שמחוץ למוסד המחנך, אינה תרומה לקהילות אלו יותר משהיא תרומה שלהן לבניית דרכו היצירתית של האמן. זו אחת הדרכים הבטוחות והראויות ביותר לחבר את היצירה אל המקום שלה ואת היוצר להקשר המקומי שהביאו ליצור מלכתחילה. תכופות אנו נוטים לסווג יצירות אמנות (ובתערוכות הבוגרים נטייה זו מתגברת, במיוחד בכתיבה העיתונאית עליהן) ליצירה פוליטית לעומת יצירה אפוליטית, ולרוב להעניק לראשונה ערך רב יותר. זהו סיווג עיוור הנובע מניתוק מסורתי של הקטגוריה של הפוליטי מהקטגוריות מקומי ולא-מקומי. זהו דיון סבוך לשעה אחרת, אבל לצורך ענייננו רק נאמר שיצירתו של תלמיד בוגר בית ספר לאמנות, בכל מחלקה שהיא, ראויה לכותרת 'חשובה' או 'פוליטית' אם היא נוגעת ב- או אף מונעת מ-מה שמתרחש סביבה, באזור בית הספר, בשכונה, בעיר, בארץ וכו'. זהו מגע שיכול להתממש באינספור דרכים, אך יש לעודדו ולאפשר לתלמידים להכיר כמה שיותר מהן. מגע כזה אפשר שהוא מוסווה או מוחלש מאד בתערוכות המונעות מן הדגש על "זה נראה פרפקט".

4 תגובות על ביקורת, אמנות: קו הגמר

    נעם שלום, נהנתי לקרוא את הדברים. אני בוגרת בצלאל ומבקרת בשנים האחרונות בביקורות של עיצוב קרמי ואמנות. (אני לא מוזמנת, אלא אורחת) כתבתי כאן http://ayeletkotevet.blogspot.co.il/2013/07/blog-post_14.html על החויות שלי מיום הביקורות. אני מסכימה עם הרבה מאוד ממה שכתבת. גם אני חושבת שחסר מימד ההתבוננות, הביקורת העצמית, הכתיבה של הבוגרים. פרויקט הגמר הוא, בעיניי, היצירה הכי פחותה בערכה בקרירה של האמן, כי היא אף פעם לא של האמן בעצם, אלא תוצאה של הרצון להצטיין, לבלוט בין האחרים, להשיג ציון גבוה. השפעת המורים על הסטודנט גדולה מאוד. לדעתי, רק אחרי כמה שנים של עבודה לבד בסטודיו אמן יכול להתחיל להגיע לעבודות שהן באמת שלו. הדבר לא מונע מבעלי גלריות להגיע לתערוכות הגמר כדי ללכוד את "הדבר הגדול הבא". כך שבעיניי, מצד אחד אין באמת ערך לעבודה לאורך הקריירה של האמן, אך מצד שני – לאחדים היא קרש קפיצה משמעותי.

    מסכים לגמרי עם תיאור המצב, ובמובן זה מאמר זה הוא חשוב, ומעלה שוב דיון טעון על המצב המקומם באקדמיות. מסכים לחלוטין עם הדימוי היפה של "לימוד וחיפוש, פנימה ואחורה" במקום השאיפה המיידית לכוכבות, והדהירה קדימה אל קו הגמר וכו וכו
    רק מאד לא מתחבר להצעות הפעולה אל מול כל אלה. (ומבטיח לקרוא אותם שוב ביתר תשומת לב) : אני חושב שה"חיפוש" עליו נעם מדבר יכול לקרות בתוך הדיספלינות השונות, המדיומים של האמנות. וכך גם המחקר. החינוך לחיפוש ולמחקר אינו נגזרת של חשיבה ביקורתית ו"כישורי קריאה וכתיבה". למעשה – בקריאת המאמר חשתי בהיפוך תמוה בין חלקו הראשון הדי מדויק לבין חלקו השני שמציע בעיני תפיסה של גאולה ע"י ערבוב העשייה האמנותית בבית הספר לאמנות – בסבך התיאוריה הביקורתית.
    כמו-כן אני לא חושב שהבעיה העיקרית היא בתצוגה הנקייה והמאומצת בסוף הלימודים. אך טבעי הוא שסיום לימודים יציג איזה נסיון ראשוני לגיבוש כלשהו, וכן – גם לחשיפה כלשהי. הבעיה היא כמובן כשתצוגה כזו הופכת (כפי שכתב נעם) בעיני היוצר הצעיר, בעיני המבקר, ובעיני התעשייה – לגזר דין לחיים או למוות. את התעשייה כנראה שאי אפשר להרגיע. מי שכן יכול "להרגיע" ולהוביל קו אחר זו האג'נדה של מנהל המחלקה או האקדמיה, של המורים, המבקרים וכו. וזה שתיאורטיקנית עומדת בראש בצלאל (לדוגמא) לא מבטיח כלל וכלל ששינוי כזה יקרה. זה לגמרי לא קשור! אע"פ שאני די מסכים עם נעם כי פיתוח החשיבה הביקורתית והתיאורטית של תלמידי אקדמיה היא עניין חיובי שראוי לטפח, נדמה לי במקביל שדווקא שם טמונה סכנה בהרחקת התלמיד יותר ויותר מהעשיה ה"חוקרת" עצמה, והפיכתו לעוד יותר מודע, קר, ומחוכם. תלמיד שמביט מהצד בעבודתו (כמו אותם מבקרים שנעם מתאר) ולא חווה אותה בצורה אותנטית בגוף ראשון.
    למעט עניין זה, אני די מסכים עם התגובה של masha shtutman, ובעיקר טענתה של החלפת שיטה בעייתית אחת באחרת, בעייתית לא פחות.

    קראתי התרשמתי מאוד מהרעיונות והחשיבה
    כאחד שעבר את כל המסלול, אני מזכיר דבר נוסף שהוא עומד בבסיס תצוגת הבוגרים, לחלק ניכר זו חשיפה יחידה (אולי בחיים) אל מול קהל, אל מול המבקרים, בחלל סביר. צא וחשב כמה בוגרי בתי ספר לאומנות,כמה מהם ניסו להמשיך, כמה נחשפו לקהל,כמה פרשו בדרך.
    אי אפשר להתעלם מהממסד האומנותי, שלא סופר את הפריפריה, שלא סופר את החדשים, שבורר לעצמו בפינצטה ולרוב שלא בצדק, את אלו שיקבלו במה.
    כאן טמון ההסבר לרצון ליצר באז בחשיפה הזו.

    אין חדש תחת השמש הכותב מאשרר דעה שקשה להתנגד לה, היא נשמעת טוב, אבל האמת היא שלעודד אמנים צעירים להישגיות, זה מה שמייצר אמנות טובה ומוציא מסטודנטים שמסיימים את הלימודים יכולות גבוהות, הצעות הייעול של הכותב נשמעות דמגוגיות ודידקטיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.