פיסול אדריכלי או אדריכלות פיסולית

תערוכת הפיסול של אנתוני גורמלי ב-White Cube בלונדון מזכירה את מבנה העלילה בספרי אגתה כריסטי; הכל שקט, שליו ומאורגן בטירה רבת חדרים – עד האולם האחרון, שבו, טראח.

רשמים מתערוכתו של אנתוני גורמלי, "מודל", בגלריה White Cube, לונדון (28 בנובמבר 2012 עד 10 בפברואר 2013)

תערוכת הפיסול האחרונה של אנתוני גורמלי מזכירה בתוכנה ובאוצרותה את מבנה העלילה בספרי הבלש של אגתה כריסטי; הכל שקט, שליו ומאורגן בטירה רבת חדרים – עד האולם האחרון, שבו, טראח, נתקלים בגוף ענק השוכב על הרצפה. השימוש המוצלח בחללים הגדולים הצומחים מפרוזדור רחב ידיים של הגלריה בדרום לונדון תורם אף הוא לדרמה הבלתי צפויה.

התערוכה נפתחת ברחבה שלפני הכניסה, שם ניצב פסל המורכב משתי דמויות צמודות העשויות עשרות קוביות של ברזל יצוק, "ציר 2011" שמו (Hinge II). הפסל שולח ארבעה איברים לארבע כנפות הארץ כאילו היה שלט הכוונה עירוני. מהכניסה מתמשך פרוזדור רחב, מואר מלמעלה, החוצה את אזורי התצוגה לאורך כ-80 מ' כמו רחוב ראשי בעיר לבנה. במקומות שונים לאורך המסדרון, בצדדים ובאמצע, נשענות על הקירות, יושבות ואף שוכבות 15 דמויות אדם, כולן עשויות בשפת הפסל בכניסה, מקוביות של ברזל יצוק בגדלים שונים.

Antony Gormley 'Model', White Cube Bermondsey, London 28 November 2012 - 10 February 2013 © Antony Gormley Photo: Ben Westoby Courtesy White Cube

Antony Gormley – Model', White Cube Bermondsey, London
28 November 2012 – 10 February 2013
© Antony Gormley
Photo: Ben Westoby, Courtesy White Cube

זאת הפעם הראשונה מאז נפתחה הגלריה, לפני כשנתיים, שהפרוזדור הרחב מנוצל לתצוגה בצורה כה נבונה. המבקרים עומדים ומדברים ביניהם בצד הפסלים, שכאילו משתתפים בשיחה, ממש מתחככים אלה באלה. אין מחיצות או חוטי הפרדה מסביב לעבודות, ומאחר שרוב הדמויות הן בתבנית אדם בגודל טבעי, מונחות ישר על הארץ ללא בסיס, על אף היותן מורכבות מנפחים אורתוגונליים בלבד – הן מתמזגות יפה עם המבקרים, השומרים והעובדים בגלריה.

האולם הראשון שאליו מוביל הפרוזדור, "חדר הדגמים", מכיל עשרות מאקטים קטנים המסודרים בקבוצות על גבי שולחנות. על הקירות תלויים רישומי הכנה. על אף שאין שמות, תאריכים או ציון החומרים השונים שמהם נעשו המאקטים, יש בחדר זה כל הרמזים להתפתחות והבנת נושאי הפיסול של גורמלי, אבל כמו בסיפוריה של כריסטי, הקורא הפחות רגיש או הלא מרוכז דיו ידלג על הרמזים ויגיע לסיום כשהוא מופתע לגמרי.

אחת הדוגמאות הנפלאות בחדר, החושפת תהליך משחקי המציית למשמעת חוקים קפדנית, היא גידול בעשרה שלבים, מעין "דיאגרמה של אבולוציה" מספרי ביולוגיה, שעובר דגם קובייתי קטן, כ-20 ס"מ גובהו, של גוף אדם עומד. ייתכן שמודל זה הוא צמצום מיציקה קודמת מגופו של גורמלי עצמו, וייתכן שיש כאן דיאלוג עם סדר הפרופורציות "המודולור" של האדריכל הידוע לה-קורבוזייה: רגליו ישרות, לא צמודות, וידיו תלויות באופן חופשי מן הגוף. לאט-לאט חל גידול באברים הקובייתיים, תחילה לעבר הרווחים בין הרגליים ובין הידיים שלצדי הגוף, אך עד השלב החמישי הדמות שומרת על גובהה המקורי הקטן.

משלב זה ואילך היא גדלה לכל הכיוונים והופכת יותר ויותר לדמות רובוטית המזכירה עדיין את קווי העמידה ההתחלתיים ואת הצדודיות הבסיסיות של דמות האדם. בשני השלבים האחרונים כבר לא ניתן להבחין אפילו ברמז למקורו של הגוש; הוא נראה גוף מלבני, מעין רהיט שעליו רק קווים אפקיים צפופים, זכר לקצוות הקוביות שתפחו, התמזגו והשתנו. יש לו חיים משלו ושורת הקשרים נטולי קשר ישיר לעבודותיו של גורמלי.

מה שהפתיע אותי לאחר התבוננות קצרה היה עד כמה הגוף החדש קרוב כאובייקט אסתטי ליציקות הבטון והחומרים הסינתטיים של האמנית הבריטית רייצ'ל ויטריד, כגון בפרויקט "בית" שלה, מ-1993.

Antony Gormley Clasp VI 2012 Cast iron 79 1/2 x 24 x 26 5/8 in. (202 x 61 x 67.6 cm) © Antony Gormley Photo: Ben Westoby Courtesy White Cube

Antony Gormley – Clasp VI, 2012
Cast iron
79 1/2 x 24 x 26 5/8 in. (202 x 61 x 67.6 cm)
© Antony Gormley
Photo: Ben Westoby, Courtesy White Cube

באולם הגלריה הבא, בעל שני עמודים מרכזיים מרובעים, מוצגים שישה פסלים גבוהים וגושיים, רובוטיים למראה. כמה מהם נראים כיציקות ברזל בגוון חום-שחור של השלב השביעי או השמיני של "דיאגרמת האבולוציה", אך בקנה מידה גדול מגובה אדם. פסלים אחרים בחדר שייכים אף הם לשלב יציקה דומה, אלא שהם צמחו מתנוחות גוף התחלתיות אחרות. יש משהו טוטמי, אלילי ומרשים בדמויות הללו, שרק רומזות על דמיון קל לגוף המתבונן בהם בראש מורם כלפי מעלה, ושבהחלט היו יכולות לעמוד במקדש של תרבות פרהיסטורית לא מוכרת. החזרה לפרוזדור הרחב ולפסלים הניצבים לאורכו אינה מכינה אותך ממש לשלב האחרון של התצוגה. בכניסה לאולם נדרש המבקר לחתום על טופס שכולל הנחיות לתנועה זהירה באולם, כדי לשחרר את הגלריה מכל אחריות במקרה של תאונה בביקור.

שם התערוכה, כשמה של העבודה היחידה הנמצאת באולם, "מודל 2012", הוא דוגמה טובה לאמצעי "ההכוונה המוטעית" של הספרות הבלשית. המלה "מודל" בהוראתה השכיחה היא ייצוג תלת-ממדי של מבנה קיים או מוצע בקנה-מידה מוקטן. בהוראה אחרת היא תיאור פשוט של מערכת כדי לעזור בחישובים ובתחזית. כל זה מתמוטט כשעומדים לפני מבנה בנייני בקנה-מידה מלא, העשוי מ-100 טון של לוחות פלדה ענקיים, עמידים למזג אוויר, בעובי של 10 מ"מ. המבנה מתאר גוף שוכב על צדו בסגנון הפסלים הקובייתיים שמאכלסים את פרוזדור הגלריה.

Antony Gormley - Model', White Cube Bermondsey, London 28 November 2012 - 10 February 2013 © Antony Gormley Photo: Ben Westoby, Courtesy White Cube

Antony Gormley – Model', White Cube Bermondsey, London
28 November 2012 – 10 February 2013
© Antony Gormley
Photo: Ben Westoby, Courtesy White Cube

במדריך התערוכה נאמר ש"תערוכה שאפתנית זו בוחנת את הניסיון האדריכלי שלנו דרך הגוף ואת הגוף דרך האדריכלות". הגוף העצום הזה משתרע לאורך 32 מ' ורוחב של 14 מ', ומתרומם עד לתקרה בגובה של 5 מ'. הוא ממלא את האולם בנפחו כך שאין נקודה אחת באולם, כולל ארבע פינותיו, שממנה ניתן להקיף במבט אחד את הדמות בשלמותה.

המבקר נכנס לעבודת האמנות דרך "כפות הרגליים" וממשיך בטיול האדריכלי דרך התאים הפנימיים המחוברים זה לזה עד ל"ראש". פנים הפסל מחייב אותך להתאים את קומתך לחללים הגיאומטריים על-ידי התכופפות או הליכה על ארבע. ההנחה היא שההתנסות שמציע הטיול היא אנלוגית "לפנים החשוך של הגוף", והצופה מודרך על-ידי ציפיות וזיכרון ובעזרת האור הישיר והבלתי ישיר שחודר מבחוץ ומנחה אותו כאילו דרך מבוך.

במשך כל הטיול בגוף הפסל, מ"כפות הרגליים" ועד ה"ראש" ובחזרה, כולל שהיות קצרות או ארוכות בתאים שנראו מעניינים יותר מבחינת החלל או משחקי האור העמום שחדר אליהם, לא הצלחתי להתרומם מעל לחוויה הפיזית ולהרגיש קשר רוחני עם פנימו של הגוף.

האסוציאציות שחלפו בראשי היו מביקורי בבונקרים הגרמניים של מלחמת העולם השנייה בחוף נורמנדי או מהערים והכנסיות העתיקות, התת-קרקעיות, באזור קפדוקיה שבמרכז טורקיה. גם המחשבות, הזכרונות ורישומי הסיכום ממעבדות ניתוחי החיות שביצעתי בשיעורי הביולוגיה באוניברסיטה העברית לא עזרו. ייתכן שניסיון במדיטציה וידע בפילוסופיה בודהיסטית, למשל, כפי שגורמלי רכש בתקופת שהותו ולימודיו בהודו, הם רקע מתאים יותר מהניסיון האדריכלי שלי ולימודי במדעי הטבע.

מחשבה אחרת היא שהאופי הגיאומטרי-אורתוגונלי הקפדני של הפנים והמעטפת החיצונית של "מודל 2012" קושר אותו לאידיאולוגיות האדריכליות של תחילת המאה שעברה עד כדי כך, שאם נשים את דגם העבודה המוקטן של הפסל הקולוסלי של גורמלי בין דגמי עבודה של אדריכלים ידועים מדה-סטייל ההולנדי או הבהואהוס הגרמני, ספק אם איזה מומחה של התקופה יבחין שיש הבדל של כ-100 שנה בין העבודות.

Antony Gormley Border V 2012 Cast iron 71 1/16 x 17 15/16 x 11 7/16 in. (180.5 x 45.5 x 29 cm) © Antony Gormley Photo: Stephen White Courtesy White Cube

Antony Gormley
Border V
2012
Cast iron
71 1/16 x 17 15/16 x 11 7/16 in. (180.5 x 45.5 x 29 cm)
© Antony Gormley
Photo: Stephen White
Courtesy White Cube

ביוגרפיה קצרה

אנתוני גורמלי (Antony Gormley), שנולד בלונדון ב-1950, הוא אחד הפסלים המובילים בבריטניה. הוא מרבה להציג במוזיאונים ובתערוכות החשובות בעולם, כגון בביאנלה של ונציה (1982 ו-1986) ובדוקמנטה של קאסל (1987), ובשנת 1994 זכה בפרס טרנר הבריטי.

גורמלי מזוהה בעיקר עם עבודות המבוססות על מימדי הגוף ומבנהו. מרביתן יציקות ברזל ועופרת שנעשו על-פי תבניות גופו שלו. הוא יוצר גם פסלים ציבוריים. אחד הידועים שבהם הוא "המלאך של הצפון" (1998), פסל ענק שגובהו כ-20 מ', ושחולש על הכביש המהיר לצפון אנגליה. עבודה מרשימה אחרת היא המיצב "מקום אחר" (1997), המורכב מ-100 פסלי ברזל יצוקים בגודל טבעי המפוזרים לאורך שלושה ק"מ של חוף מצפון לליברפול.

בשנת 1996 תיכנן עבודה מעניינת לירושלים – דמות גבוהה ומרשימה עם חור-פצע בחזה, אולם זו נדחתה על-ידי ועדת האמנות של העירייה, ככל הנראה כדי להימנע מפגיעה ברגשות של יהודים ומוסלמים לנוכח פסל חוצות פיגורטיבי שיועד להצבה על קו התפר של העיר. העבודה עומדת היום בגן פרטי באנגליה.

2 תגובות על פיסול אדריכלי או אדריכלות פיסולית

    היה לי מענין לקרוא ולראות תמונות של תערוכת הפיסול של גורמלי ועל הקשר שלו עם אדריכלות וסגנונות פיסול של תחילת המאה ה20. מאוד מרשים להרגיש את הכובד עצום, יחד עם משחק ווריאציות על נושא הקוביה וגוף האדם. כשזה נעשה בקנה מידה גדול זה מדהים.
    דבורה טאוב

    הצגת התערוכה כסיפור בלשי מקרב אותי מאד לתערוכה, ראשית מעורר רצון להגיע ולראות (נסיעה ללונדון לא נראית באופק כמה חבל), ושנית הופכת את המאמר כעומד גם ברשות עצמו.
    איכשהו נראה לי שגם אם הייתי משוטטת בתערוכת הפיסול המסקרנת של גורמלי, הייתי רוצה לקרוא את המאמר הזה לפני הכניסה. נכון שכדאי לקרוא ביקורות אחרי מפגש עם היצירה, אבל דוקא כאן נדמה לי שתאור העמדת האוביקטים בגלריה בתוספת ההקשרים והחוויות של הכותב, פותחת בפני ערוצים נוספים לחוות את התערוכה וזה יאמר לזכותו של המאמר
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.