למה לא (עכשיו)?

עבודתו של אבשלום מתחילה מהתנגדות. היא מבטאת שאיפה להתנתק ממה שהחברה מציעה, להתבודד ולהתכנס, ובכך לבחור בדרך אינדיבידואלית שאינה נגזרת מעולם קיים.

בימים אלה מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין תערוכת יחיד של האמן "אבשלום". התערוכה מוגדרת כרטרוספקטיבה, ואולי בעצם הגדרה זו היא מציגה את הבעייתיות שבה, שכן הקריירה של אבשלום מסתכמת בשבע שנות יצירה בלבד (אבשלום פעל בצרפת עד שנת 1993, אז נפטר ממחלה והוא בן 29 בלבד); אמנם לאור זאת, מתחדדת התהייה הגדולה לנוכח העבודות, ובתוך כך, גם הקסם הטרגי והמפעים שבהן ובסיפורו של אבשלום.

בתערוכה מוצגות העבודות המשמעותיות של אבשלום באופן כרונולוגי פחות או יותר. מרבית העבודות יכולות להתפרש כפסלים או מבנים ארכיטקטוניים, וביניהן משולבות גם שלוש עבודות וידאו בהן נראה אבשלום עצמו כאשר הוא מבצע פעולות שונות. כאמור, קצת קשה ליצור מהלך אוצרותי מורכב עם קורפוס עבודות מצומצם. אך בכל זאת התערוכה מצליחה לחשוף כיצד בתקופה קצרה של עשייה, הצליח אבשלום ליצור גוף עבודות משמעותי אשר מתבסס על ניסוח וביטוי של אמירה שאינה רק אמנותית כי אם הווייתית, ומתגלמת בחומר בצורה מהודקת ונכונה.

אבשלום - סידור, 1990

אבשלום – סידור, 1990. אוסף Frac

אבשלום מספר כי עבודתו מתחילה מהתנגדות, מתוך שאיפה להתנתק ממה שהחברה מציעה, להתבודד ולהתכנס בעצמך ובכך לבחור בדרך אינדיבידואלית שאינה נגזרת מעולם כבר-קיים. אחת הפעולות האמנותיות הראשונות שלו הייתה העבודה חדר בודד (1987), בה הוציא מתוך ביתו את כל החפצים שראה כמיותרים עד שלבסוף נותרו רק שולחן, כיסא, מדפים ומיטה. אין זה רעיון חדש – מרקס ופרויד מהווים תקדים אחד מני רבים להכרה בעוצמה שיש לסחורות בחיינו ולפטישיזציה שאנו מפתחים כלפיהן – ועדיין, יש משהו נעים במחשבה על זיקוקם של החיים מכל החפצים המיותרים. כאילו ברגע שנדע להבחין בין אובייקטים אותם אנחנו תופסים כהכרחיים בשבילנו לאלה שלא, נדע לעשות את אותה פעולה ביחס לדברים נוספים בחיינו.

להגיד לא. דבר שנראה טריוויאלי כל כך, ועם זאת נמצא רחוק בדרך כלל מהשגה ממשית. להגיד לא – לכל הדברים שאנו נולדים לתוכם, לחברה, לשפה, לתרבות, להתניות ולבסוף או אולי אצל אבשלום לכתחילה – להצעות המגורים. סדרת העבודות האחרונה שלו, "תאים" כפי שהגדיר אותם, מורכבת מפרוטוטיפים – סקיצות למבני מגורים שבהם התעתד לגור בערים שונות בעולם. המבנים שונים זה מזה בצורתם ובשמם, כל אחד מהם יועד להיות מוצב בעיר גדולה אחרת בהן תיכנן לשהות לאורך זמן – ביניהן פרנקפורט, תל אביב, ניו יורק וטוקיו. בראיון סיפר אבשלום כי כל מבנה קיבל את צורתו בתגובה לתוואי העיר ולתחושה שהיא מעוררת בו. כך למשל, במבנה התל אביבי ישנו חלון גבוה ורחב יחסית המבקש מהאור הישראלי לחדור לתוך המבנה, וזה של ניו יורק הוא המכני ביותר, כיאה ל"עיר מכונה" כפי שהגדיר אותה. מעבר לכך, כל החללים מכילים רק את הדברים הבסיסיים ביותר שאדם זקוק להם בשביל לחיות במבנה: שולחן, כסא, מיטה, מטבח, שירותים ומקלחת.

על העבודות מספר אבשלום: כן, אני מאמין שבדידות מבחירה עשויה להביא לכנות, כנות שמאפשרת, שאינה משקרת. אתה נמצא לבד עם עצמך ומחויב לכנות. בבדידות יש משהו אמתי מאוד, קרוב לחיים. כל מה שסובב אותנו – החברה, החיים עצמם, המידע, בקיצור התרבות – כל מה שאומרים לנו ומה שאנו אומרים לאחרים, מונע מאתנו לחיות באופן ממשי. יש משהו חותך בבדידות, משהו גולמי וראשוני. כן, אני מאוד אוהב את הבדידות (קטלוג התערוכה, עמ' 58).

אבשלום - תא מס. 2 (פרוטוטיפ): ציריך, 1992. צילום: מקסימיליאן לינוס

אבשלום – תא מס. 2 (פרוטוטיפ): ציריך, 1992. צילום: מקסימיליאן לינוס

כל התאים קטנים יחסית ומותאמים כביכול לפרופורציות הגוף. כביכול, משום שאבשלום בנה אותם ביחס לגובה האדם הממוצע – 1.75 מ', אלא שגובהו שלו היה 1.90 מ'. ההצטמצמות הפיזית הנכפית בכניסה לתאים היא הערה של אבשלום על שאלות של נוחות. לכל דבר מתרגלים, ותהליך ההתרגלות במקרה זה, כמוהו כבחינה של יכולות הגוף והנפש. אך יתכן וקיימת כאן גם השוואה בין הפרט והכלל: האם חייבים להשתוות לממוצע? או יותר נכון, מה קורה אם אתה לא כפוף לתנאי הכלל, אם אתה חורג מהם?

התצוגה במפלס העליון של הביתן היא המפעימה מכולם. המבקרים עומדים במעין עיר קטנה שבה פזורים תאי המגורים, אבות טיפוס לבתים הספק ארעיים ספק ברי קיימא שתכנן אבשלום. באחידות המראה הכללי, בלובן הסטרילי ובצורות הבסיסיות של המבנים, לפתע אנחנו הצופים נדמים שונים. כמונו כפולשים, שהרי כל מטרתו של אבשלום הייתה לבנות בתים אלה בשביל עצמו בלבד, הוא לא האמין שיהיה בהם שימוש לאחר מותו. מצוקה זו מתחזקת כאשר נשמעת עבודת הווידאו רעשים (1993), בה מופיע אבשלום בעודו מתיש את עצמו (או אולי משתחרר באמת) בצעקות בלתי פוסקות.

התערוכה מצליחה לעורר תחושה של ניכור ושל כניסה לעולם אינטימי של אדם מתבודד וחולה; ומעלה שאלות לא רק על חייו של אבשלום, על הטרגדיה שבסיפורו ועל תהליך אמנותי שנגדע (או שאולי הגיע לשיאו), אלא גם על מהות קיומית. מה מקומנו בחברה שנולדנו לתוכה, האם נוכל לנדוד בבתינו ובהווייתנו ולהתמקם באופן שווה בחברה אחרת? האם נוכל לשחרר את מה שבאנו מתוכו, והאם שחרור זה יקרב אותנו יותר אל עצמנו? האם אלה נטיות של משוגע? של חולה? או אולי אלה דווקא השאיפות הבריאות ביותר: להכיר באמת את מי שאנו – מזוקקים מכל השפעה חיצונית – ורק באופן כזה לחיות בתוך חברה של זרים.

עוד על אבשלום ב"ערב רב"

שני ורנר עובדת באגף ההדרכה במוזיאון ת"א

1 תגובות על “למה לא (עכשיו)?”

    רטרוספקטיבה (בלטינית: retrospectare, "במבט לאחור") בדרך כלל מתייחס להסתכלות אחורה על אירועים שכבר התרחשו.(מתוך ויקיפדיה)
    מאחר וגוף העבודות סגור, לא נוצרו או ייווצרו אחריו עבודות נוספות וכן הזמן הרב מאז מותו של האמן, השימוש במושג רלוונטי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.