למען שמאל ללא עתיד

המאמר פורסם במקור ב-New Left Review
תרגום מאנגלית: דני אבידן

כמה מטעות סתירות הלשון! לשונה של ארץ זו, חדלת זמן, הייתה העשירה בלשונות במילים למדידות זמן. לאחר ה-Crai – "מחר ולעולמיעד" – הנצחי והבלתי מתנועע, היה לו לכל יום בעתיד שם משל עצמו. יום המחרתיים הוא Prescrai, והיום שלאחריו Pescrille; אחר כך באים Pescruflo ,Maruflo ,Maruflone; והיום השביעי במספר הוא Maruflicchio. במונחים מדויקים אלה טמונה הייתה נימת לגלוג – יותר משהיו משתמשים בהם לציון יום זה או אחר, היו אומרים אותם במחרוזת, בנשימה אחת בזה אחר זה; צלילם היה זר ומוזר, והיה מעין בבואה לחוסר הטעם שבניסיון להבהיר משהו מערפולו של ה-Crai.
(קרלו לוי, מתוך "ארץ שכוחת אל"¹)

כולי תקווה שיהיה זה כל מה שהעידן אינו חפץ בו…כללתי כל דבר אשר עשוי לעזור להאט במעט את מצעדו הבלתי פוסק של העולם… עשיתי כל שביכולתי על מנת לסכל את הקדמה…בתופסי את המחרשה אני מפנה מבטי אחורה.
(ברן ג'ונס על צ'וסר, הוצאת קלמסקוט²)

כמו רוב האינטלקטואלים, גם השמאלנים לא מוצלחים לפוליטיקה; בייחוד אם בפוליטיקה כוונתנו להופעה טרחנית, יומיומית ופרטנית. האינטלקטואלים טועים באִצבוע. כשהם עולים לבמה הם מזייפים. אבל יש תפקיד שאותו הם יצלחו (נישאר בעולם המוזיקה): לעתים הם נגני הבס בשורות האחוריות, הקובעים לרגע את הטון של הפוליטיקה, ואפילו מכוונים אל עבר אחד חדש; וקורה, לעתים, שהישרדותה של מסורת מחשבה ופעולה תלויה בכך – בכך שהפוליטיקה תעבור לסולם חדש. אני חושב שזה המקרה של השמאל בזמננו.

השורות הללו מופנות (באופן מצער) אל השמאל בלב הישן של המערכת הקפיטליסטית – אל השמאל באירופה. ייתכן שהן יהדהדו במקומות אחרים; אין להן מה לומר על החסינות הארוכה של המערכת, והן לא ינסו למתוח ביקורת – מי הטיפש שינסה בנסיבות הנוכחיות? – על האפקטיביות של ההומניזם הצבאי שלה או על ניהול מערכות התלות הגלובליות. הטענה היחידה שמוצעת כאן היא טענה שלילית בנוגע ליכולתו של השמאל – השמאל הקיים באמת, כפי שנהגנו לומר – להציע פרספקטיבה שממנה כישלונות הקפיטליזם וכישלונותיו שלו ייראו הגיוניים. בפרספקטיבה כוונתי לרטוריקה, טונליות, דימויים, טיעונים וטמפורליות.

ב"שמאל" כוונתי להתנגדות כוללת מהמסד ועד הטפחות³ לקפיטליזם. אבל לטענתי, להתנגדות כזו אין מה להרוויח ממשאלת לב תמימה ותחזיות הזויות בנוגע לקצו הקרב של הקפיטליזם. המסד והטפחות שייכים להווה. ככל שעבודת ההכנה של תנועה פוליטית היא יסודית יותר, כך היא ממוקדת יותר בכאן ובעכשיו. כן, יש חלופות למצב הדברים הנוכחי, אבל זה לא מוביל אותנו לכלום – בטח שלא לפוליטיקה. אני חושב שהפוליטיקה בשמאל משותקת, ברמה התיאורטית ולכן גם בפרקטיקה, על ידי התפיסה שהיא צריכה להפוך בקרבי ההווה בתקווה לגלות סימנים לקטסטרופה ולישועה. עדיפה האירוניה של Prescrai ו-Maruflicchi – אירוניית איכרים, עם בוז נרכש לעתידנות – מאשר עוד פוליטיקה המבוססת על ערב רב עשוי חומר המחכה לצעוד בגאון ממעמקי קבר קיסרי.

***

פסימיזם? נראה שכן. אבל איזו עוד טונליות נראית אפשרית לנוכח אירועי העשור האחרון? באיזה אופן עלינו להבין את החורבן המוחלט שנחת על מערך הכלכלה הגלובלית ("הבת זונה הזאת עוד תתמוטט", כמו שאמר ג'ורג' בוש לקבינט שלו בספטמבר 2008), והכישלון המוחלט של השמאל להגיב אליו בצורה שתשכנע מישהו מלבד את עדת מאמיניו? אפשר לנסח זאת אחרת: אם העשור האחרון לא שימש הוכחה מספקת לכך שאין נסיבות שיוכלו להחיות את השמאל כפי שהכרנו אותו במאה ה-19 וה-20, מהי הוכחה מספקת?

זהו רגע מר. נראה שהפוליטיקה בלב המרכז המשותק נעשית בעלת אופי "טוטאלי" יותר מיום ליום, ולובשת צורה של הכל או לא כלום בעיני אלה החיים בו. ובמציאות (בניגוד לעולם הפנטזיה של כנסים מרקסיסטים) זהו מצב מערער, לפוליטיקה של השמאל כמו לכל פוליטיקה אחרת. כמו השאר, גם השמאל נתפס לא מוכן. שתיקתו ביוון, לדוגמה, היא סממן לכך. חוסר היכולת להציג תוכנית אשר תשרטט את המדיניות הכלכלית בפרטים ובצורה משכנעת, תוך ראייה ארוכת טווח באשר לצעדים הדרושים על מנת לפסוע ב"דרך הארגנטינאית". זה בשום אופן לא נאמר בזלזול – אם וכאשר כלכלה לאומית נכנסת למשבר בסדר הגלובלי הנוכחי, מה אפשר לומר – בצורה מפורטת ולא מגוחכת – על סוציאליזם במדינה אחת או אפילו על "קפיטליזם מנותק חלקית פסאודו-לאומי א-פיננסי-מונע-הון”? האם על השמאל להצטרף ליורו-סקפטים במצעדם הארוך או שעליו לשים את מבטחו בפרולטריון של גוואנגדונג⁴?

את שאלת הקפיטליזם יש לשים בסוגריים, בדיוק כיוון שהמערכת עצמה מעלה אותה שוב, ולכן גודלה העצום מגיח מאחורי תיאטרון הצלליות המפלגתי. היא לא יכולה להיעשות פוליטית. על השמאל להפנות את מרצו למה שיש בכוחו להשיג.

פטר ברויגל האב – מגדל בבל, 1565

לא קל לתפוס את המשבר הנוכחי בצורה היסטורית, אפילו במונחים כלליים, ולכן לא קל להבין את תערובת הכאוס והקריאה חזרה לסדר (ההשוואות ל-29' לא מועילות). גז מדמיע מרענן את שורות מבוטחי הקרנות; השביתה הכללית ביוון בפי כולם; גולדמן סאקס שולטים בעולם. אולי אפשר להשוות את השנים שלאחר 89' לשנים שלאחר ווטרלו באירופה – עת הרסטורציה והברית הקדושה, חזות של קיפאון עולמי-היסטורי (למרות ארגון מחדש נמרץ של הכוחות היצרניים) בהפוגה שבין 1815 ל-1848. במונחים של חשיבה על פרויקט הנאורות זה היה רגע בין פרדיגמות. הנושא שלי נותר התגובה של המחשבה הפוליטית לשינויים נרחבים בנסיבות. הקשת הרחבה של ביקורת רציונלית ופילוסופית – זו שנפרשה החל בהובס, דרך דקארט ודידרו וכלה בג'פרסון ובקאנט – הסתיימה. במבט לאחור, ניתן לראות שמתחת לפני השטח הנוצצים של הרסטורציה, הרכיבים של תפיסה חדשה של ההיסטוריה כבר הצטברו; מוטציות משונות של תועלתנות וכלכלה פוליטית, התחזיות של סן סימון, הנתיבים השונים של פורייה, האנרגיה האינטלקטואלית של ההגליאנים הצעירים – אבל בזמנו היה קשה מאוד לזהות את משמעותם האמיתית של הרכיבים הללו (בייחוד בצלם של מטרניך, אנגר ואחר כך קולרידג'), שלא לדבר על לאחד אותם לכדי התנגדות – לתפיסה חדשה של מה הוא בדיוק הדבר שאליו יש להתנגד, ולאינטואיציה בדבר עמדה חדשה שממנה התנגדות יכולה לנבוע. באופן הזה אירופה של קסלרי⁵ דומה לשלנו – במובן שבו מערך השפה וההנחות אשר אפשרו אמנציפציה עלו על שרטון, ובחוסר הביטחון הממשי בדבר אפשרות הימצאותם של המרכיבים לשפה שונה בתוך המחזה הכללי של פוליטיקה קפואה, כלכלה אכזרית והתלהבות (כתמיד) מהשיגעון האחרון.

***

במילים אחרות, השאלה הנוכחית של השמאל היא עד כמה עמוק צריך לרדת בפרויקט הבנייה מחדש של הנאורות? עד איזו רמה? חלקנו חושבים: "שבעה מדורי עולם". נראה לי שהספר שעלינו לקרוא – כהקדמה ל"ההתקוממות שבדרך"⁶ – הוא "חוויית התבוסה" של כריסטופר היל⁷, כלומר: מגוון המקורות הלא צפויים והללא ספק מסוכנים שעליהם אני מוצא עצמי נשען בשביל הרשמים הללו – ניטשה למרות הכל, בראדלי על טרגדיה, הומו נקנס המבעית של בורקרט⁸, הזליט⁹ וברויגל בהופעתם חסרת הרסן, משה וול במחשכים של 1659, בנימין ב-1940 – עולים כולם כמקורות אפשריים לשמאל ברגע זה של כישלון היסטורי מוחלט. הם נקראים רק כאשר המאורעות מחייבים אותנו לשאול עצמנו מה קרה אז, בצמתים קודמים בדרך, שהוביל אותנו לחורבן הנוכחי.

המילה "שמאל", כפי שאני משתמש בה, מתייחסת כמובן למסורת פוליטית שבקושי מיוצגת יותר בממשלות ובאופוזיציות שלנו (משונה להוסיף ולהרהר על דקויות והבדלים פנימיים במסורת זו, דקויות שנהגנו לציין בתוסף "קיצוני". כל החתולים אפורים בלילה). שמאל, אם כן, הוא מונח המציין היעדר, וחוסר הקיום הזה ראוי שיהיה נוכח בפוליטיקה. אין זה אומר שעל השמאל להאדיר את השוליות שלו, באותו אופן שבו הוא מתפתה לנהוג – להתבשם בתהילת הדחייה ולדון את שאר העולם הנחשל לחשכה מוחלטת; זה משכנו של האינטלקטואל. פוליטיקת השמאל היחידה הראויה לשם היא כתמיד זו שמביטה לאמת בפנים, ושעניינה היחיד הוא מציאת הדבר שיכול להפוך את העִקבה, בהדרגה או לפתע, לתחילתה של תנועה. בדרך ניאלץ להקריב דברים רבים – את האידאות הגדולות ואת הנראוּת המהפכנית.

***

זה מוביל אותו לשני סוגים של שאלות, שיבנו את שארית הרשימה הזו: ראשית, איך תיראה פוליטיקת שמאל שלא מסתכלת קדימה – כזו שבאמת מתרכזת בהווה, שוללת תחזיות, מפוכחת, “על הנבואה לועגת¹⁰" כל הזמן? בהשאירה מאחור את כל מהות זהותה העצמית, את שארית התפיסות והדימויים של האוונגרד; ושנית: האם ניתן להעביר את הפוליטיקה של השמאל לטון טרגי? האם תפיסה טרגית של החיים אפשרית לשמאל – לפוליטיקה שנשארה קשורה באופן ניכר למסורת של מרקס, רספייל, מוריס, לוקסמבורג, גרמשי, פלטונוב, סורל, פזאוליני? האם המסורת הזו לא מסרבת באופן אינהרנטי לחוויית התבוסה?

***

מה כוונתי אם כן בטרגדיה, או התפיסה הטרגית של החיים? הרעיון ביחס לפוליטיקה הוא משונה, וייתכן שגם מעורר התנגדות, ולכן הטיפול שלי בו יהיה פשוט, ובמקרה הזה אין זאת אומרת פשטני. בראדלי הוא מדריך ויקטוריאני מאוחר שלא יסולא בפז; וכיוון שהוא פוליטי יותר, הוא מוצלח יותר לטעמי מכל התיאורטיקנים והקלסיקונים שבאו אחריו. אני בוחר בו גם כיוון שהוא דוגמה מצוינת לסוג התבונה הפשוטה – הדחייה של הסגנון הגבוה – שעל השמאל ללמוד מחדש מעברו הבורגני. הוא פונה לתלמידיו (משרתי הקולוניאליזם בהתהוות) בעיקר בנושא שייקספיר, אבל כמעט כל דבר באופן ההצגה שלו מהדהד פוליטיות במובן הרחב.

הטרגדיה תופסת בצורה פסימית את מצב האדם, זה ידוע. נושאיה הם הסבל והאסון, הנוכחות המתמדת של אלימות ביחסי אנוש והקושי העצום שבשילוב האלימות הזו עם שלטון חוק או מערכת חברתית מוסכמת. היא עסוקה בכישלון ובניכור עצמי, ומעל הכל בנפילה מפסגות גבוהות – נפילה שמזעזעת ומפחידה את כל מי שעדים לה, כיוון שהיא מצביעה על אפסותו של אדם, על נתינות לכוח או לטוטאליות הנובעת מעצם טבעם של הדברים. טרגדיה היא גדוּלה המסתכמת בלא-כלום, ובדיוק משום כך היא לא מדכאת.

“האדם רקוב ומרושע” אומר בראדלי, "אבל הוא איננו קטן. מה שנופל בחלקו עשוי להיות שובר לב ומסתורי, אך הוא איננו בזוי. [על הפרויקט הטרגי] להכיל גדולה במידה כזו, שנפילתו ומושגיו יפקחו את עינינו למלוא טווח האפשרויות הגלומות בטבע האדם". באופן מסורתי, שתי המילים האחרונות גרמו לשמאל להירתע, וזה מובן. אבל ייתכן שניתן יהיה לטעון עליהן בעלות מחדש: שימו לב שאצל בראדלי טבע ואפשרות הולכים יד-ביד.

טאטלין – מודל מוניומנט האינטרנציונל השלישי, 1919-20

***

יש לבראדלי פסקה נהדרת על מה שהוא מעז לתאר כתמצית החוויה הרומנטית. אביא אותה במלואה:

הרושם המרכזי הוא זה של בזבוז. אצל שייקספיר לכל הפחות, נדמה שהצער והפחד המונעים על ידי העלילה הטרגית חוברים ואפילו מתאחדים עם תחושה עמוקה של עצבות ומסתורין, שהם תוצר של תחושת הבזבוז… נדמה שמונח לפנינו המסתורין של העולם כולו, עובדה טרגית החורגת בהרבה מגבולות הטרגדיה. בכל מקום, מהעפר שתחת רגלינו ועד נפש האדם, אנו עדים לעוצמה, לחוכמה, לחיים ולתהילה, אשר מדהימים אותנו ודורשים את הערצתנו. ובכל מקום אנו רואים אותם כלים, טורפים זה את זה ומחריבים את עצמם, לרוב בסבל נוראי, כאילו לא באו לעולם לשום מטרה אחרת. טרגדיה היא ההופעה האופיינית של המסתורין הזה, כיוון שגדלות הנפש שאותה היא מציגה כשהיא מדוכאת, נאבקת ומושמדת היא צורת הקיום הנעלה בעינינו. היא מציבה בכוח את המסתורין מולנו, וגורמת לנו להבין בצורה בהירה את ערכו האמיתי של הדבר אשר בוזבז, באופן כזה שלא נוכל עוד בשום פנים לבקש מפלט באמונה שהכל הוא הבל¹¹

הערה על הפסקה הזאת: היא יכולה לשמש כמודל לטון של פוליטיקה בעלת תודעה טרגית; טון מבוגר, וייתכן שמשום כך הוא ייתפס כמרוחק, אולי אפינו משונה, בתרבות פוליטית המקדשת נעורים כמו זו שלנו. השפה הפוליטית הנוכחית, משמאל ומימין, היא שותפה מלאה לתהליך האינפנטיליזציה של צורכי האדם ומאווייו, תהליך שהוא חלק אינטגרלי מהקפיטליזם הצרכני (התופעה הזו מכילה גם ניגוד מופלא. החברה הצרכנית היא מטבעה – מעצם השיפור שהיא מביאה ב"תנאי החיים" – קשישה. ככל שהגיל הממוצע של האוכלוסייה גבוה יותר, כך גוברת הנטייה התרבותית שלה למלא את מאווייהם של בני ובנות 16). גם משפה זו השמאל צריך להתרחק. חלפו הימים שבהם "בלגן ילדותי" יכול היה להיחשב לגנאי שחלק אחד של השמאל היה יכול לקוות לקחת עליו בעלות ולשנות. הטון הטרגי מחייב לזנוח את הנעורים. במילים אחרות, לא עוד רמבו – לא עוד אמת עמוקה, לא עוד הוקעה נלהבת.

***

נחזור לבראדלי. “העולם הטרגי הוא עולם של פעולה" הוא אומר,

ופעולה היא תרגום המחשבה אל המציאות. אנו צופים בגברים ונשים מנסים את כוחם במעשה. בניסיון להגשים את רעיונותיהם הם נאבקים בסדר הדברים הקיים. אבל הדבר שאותו הם משיגים רחוק עד אימה ממה שאליו התכוונו. לא נותר לנו אלא להרהר בכך שהם אינם מבינים דבר על העולם שבו הם פועלים. הם נלחמים בחשכה, והכוח הפועל דרכם הופך אותם לכלים במשחק לא להם. הם פועלים בחופשיות, אך בפועלם הם כובלים את עצמם. ואין זה משנה אם התכוונו לטוב או לרע¹²

אם כן, פוליטיקה בנימה טרגית תשמר תמיד תחושה של סכנה ואימה לנוכח מושאיה.

"ובכל מקום אנו רואים אותם כלים, טורפים זה את זה, ומחריבים את עצמם". זה מסתורין. אבל (אני מצטט את בראדלי שוב, הפעם אדחוף אותו בכיוון שלנו) "טרגדיה היא ההופעה… של המסתורין הזה (המאפשרת לנו לחשוב באופן פוליטי בצורה הטובה ביותר), "כיוון שאותה גדלות הנפש שאותה היא מציגה כשהיא מדוכאת, נאבקת ומושמדת, היא צורת הקיום הנעלה בעינינו. היא מציבה בכוח את המסתורין מולנו". היא הופכת את המסתורין למקומי. היא מונעת ממנו להיות פנטום משתק. היא גורמת לכל פוליטיקה (שלנו, למשל) להתנהל בצִלה של קטסטרופה פוליטית ספציפית.

***

הקטסטרופה שלנו – תבאי שלנו – היא 70 השנה שבין 1914 ל-1989. אין כל חדש באמירה שהעשורים המרכזיים של המאה ה-20, לפחות כפי שנחוו באירופה ובאימפריות שלה, היו סוג של בית מטבחיים. כל מי שיציץ בהיסטוריה רצינית של התקופה – נדמה שלעולם לא אצליח להתאושש מ"יבשת אפלה: המאה ה-20 של אירופה", ספרו הנורא של מארק מזואר – יבחר באותם המונחים. “מאה של אלימות" היה שמה בספר ישן אחר. המאה של עשן אדם.

אבל השאלה הפוליטית היא זו: האם לזוועות של המאה היו צורה? האם הן צייתו לאיזשהו היגיון או נבעו ממקור מרכזי – למרות השינויים שהכתיבו החריגות האקראיות של ההיסטוריה (הכריזמה של היטלר, החמיקה של לנין מכדור המתנקש, הפסיכולוגיה של האריס המפציץ¹³)? כאן עוזרת הפרספקטיבה הטרגית: היא מותירה לנו לא לזהות במאה השנים הללו צורה או היגיון – התפתחות מעבר אל עתיד. היא פורשת לפנינו תמונה של תקופה כקטסטרופה חד וחלק: מתגלגלת מסראייבו הלאה, לפחות עד שנות ה-50 (ואם נרחיב את שדה הראייה שלנו ל"מהפכה התרבותית" המזוויעה של מאו – בבחינת ההתפרצות האחרונה של פנטזיית הפוליטיקה האירופית – אז גם עד שנות ה-70 המאוחרות): עתיד שקרי משולב בעבר, שמגיחים לפתע משום מקום, שוטפים את הוודאויות של התפיסה האדוארדית של לונדון ווינה; כאוס שנוצר מתערובת כוחות בלתי ניתנת לעצירה או למיפוי: הקהילות המדומיינות של הלאומנות, הפסאודו-דתות של מעמד וגזע, החלום של סובייקט ההיסטוריה המוחלט, הטכנולוגיות החדשות להשמדת המונים, כס המוות של "משא האדם הלבן", המציאות ההרסנית של אינפלציה ואבטלה, הבנייה האקראית (שהלכה והאצה) של מפלגות המונים, בידור המונים והסטנדרטיזציה של חיי היומיום. הרשימה מוכרת. ואני מניח שכל מי שמנסה לכתוב את ההיסטוריה שמלווה אותה מוכרח להציב רכיב אחד בה כגורם ראשי, בין שבמודע ובין שלא. חייב להיות לב לעניין.

***

מה שמוביל אותנו לשאלת המרקסיזם. מרקסיזם, היום זה ברור, היה יעיל בעיקר בתור תיאוריה, מערך של תיאורים, של החברה הבורגנית והדרך שבה היא עתידה לרדת שאולה. היו לו עוד פנים ושאיפות רבות, אבל הפן הזה שלו נותר הפחות מושחת על ידי משיחיות ומדעיות, המחלות של הצורות התרבותיות שמהן הוא התפתח. במיטבו (אצל מרקס עצמו, אצל לוקאץ' המוקדם של שנות ה-20, גרמשי, בנימין ואדורנו, ברכט, בכטין, אטילה ג'וזף, סארטר של "התודעה המעמדית אצל פלובר"), המרקסיזם הצליח לחדור אל מארג האמונות והפרקטיקות של החברה הבורגנית באופן עמוק יותר מכל תיאור אחר פרט לרומן. אבל בנוגע לנפילתה של הבורגנות הוא טעה, ובגדול. הוא האמין שהמאה ה-19 – על הפוזיטיביות האדירה שלה – תסתיים במהפכה, כלומר, בהאצה סופית (וגם בפירוק) של כוחות הייצור הקפיטליסטים, בארגון מחדש של הכלכלה והפוליטיקה ובהגעה אל המודרניות המיוחלת. זה לא נועד להיות. נכון שהחברה הבורגנית – העולם התרבותי שהיה מובן מאליו למלביץ' ולגרמשי – נפלה מגדולתה, אבל העולם הושמד, כך הסתבר, לא על ידי מיזוג ואיחוד של האפשרויות שהתאספו בזמן התעשייה הקפיטליסטית והופעתה של קהילת מעמדות חדשה, אלא על ידי הפרודיה הנוראה של שניהם. סוציאליזם הפך לנציונל סוציאליזם, קומוניזם הפך לסטליניזם, מודרניות גלשה אל משבר והתמוטטות, דתות חדשות של עם (Volk) וקהילה (Gemeinschaft) ניצלו את טכניקות טבח ההמונים. פרנקו, דז'רז'ינסקי, ארל הייג, אייכמן, פון בראון, מוסוליני, טלר והופנהיימר, ייאנג קווינג, קיסינג'ר, פינושה, פול פוט, איימן אל זוואהירי. זה העבר הניצב כמסך מול עיני הפוליטיקה שלנו. זוהי תבאי שלנו.

אבל שוב, זהירות. טרגדיה היא מסתורין, לא חדר זוועות. היא רגילה ואקדמאית. תבאי היא לא משהו שניתן להשאיר מאחור. כל מי שמסתכל בעיניים של האיכרים המסכנים בתמונה הזו מ-1930, מסודרים בטורים עם קלשונים ומשפטי-מחץ סטליניסטיים, בדרך לעשות לינץ' בכמה קולאקים ליד תחנת הרכבת; כל מי שמסתכל בעיניים של הבריונים והרוצחים הללו, כלבים הנלחמים על שאריות, וזוכר, אולי בעזרתו של פלטונוב, את הייאוש הארוך שהמצלמה לא רואה – במילים אחרות, כל מי שמסתכל על ההיסטוריה האמיתית של המאה ה-20, לא יכול שלא לחוש את אותה "תחושה עמוקה של עצבות ומסתורין" שבראדלי מדבר עליה. "תוצר של חוויית הבזבוז… ובכל מקום אנחנו רואים אותם כלים, טורפים זה את זה ומחריבים את עצמם… כאילו לא באו לעולם לשום מטרה אחרת”.

***

לא משנה באיזה אופן אנחנו חולקים על הפרטים המרכיבים את ההיסטוריה שהקולחוזניקים בתמונה חיים בה, בואו לפחות לא נחטא להם בהעמידנו פנים שהיא הייתה אפית. "מטריאליזם היסטורי מוכרח לדחות את הרכיב האפי בהיסטוריה. הוא מוציא את העידן [שאותו הוא בוחן] מ'הרגע ההיסטורי' המחופצן, אבל הוא גם שובר את ההומוגניות של העידן, וזורע אותו חורבות. כלומר, בהווה¹⁴. הצריף שניצב בצד הימני של התמונה היה יכול להיות באותה במידה מחנה ריכוז, והכתובת על השלט הייתה יכולה להיות "Arbeit Macht Frei".

***

"העולם חרב ואפל כעת. ואם טיפה של אור תחדור, היא תרנין אותו עד מאוד. אך באופן מצער: האדם יתרומם אל מעל עצמו ויעודן לרגע, ולאחר מכן שוב יקמול ויאומלל". כך אמר המהפכן הטהרן איסק פנינגטון ב-1654, בהידרשו לשקיעת ממלכת הקדושים. פנינגטון תופס את המצב, כמובן, במונחים של נפילה (מחסד), אבל אפשר, ואני חושב שרצוי, לשמר את גישתו לאנושות גם ללא הרקע התיאולוגי. התייחסותו לעתיד נותרה רלוונטית, והיא יכולה לחיות בשלום עם סוגי המטריאליזם הצנועים והמתונים ביותר, בדיוק מהסוג שלו אנו זקוקים. לדוגמה, הנה משה וול, כותב לג'ון מילטון ב-1659, עת ימיה של הרפובליקה האנגלית היו ספורים:

אתה מתלונן על תקיעותה של האומה ועל הנסיגה של העת האחרונה, מחירויות ואמיתות רוחניות. זוהי קינה ראויה; ובכל זאת, בוא נגלה רחמים לחולשת הלב האנושית. כאשר אלה אשר השליכו את כל יהבם למען חירותנו זוכים בכוח, בוגדים בדבר הטוב אשר הופקד בידם, מובילים אותנו חזרה מצרימה, ובעזרת הכוח אשר הפקדנו בידם על מנת להבטיח את חירותנו כובלים אותנו בשלשלאות; מה על האומללים לעשות? ידוע לך מי היו אלה אשר שמרו על קברו של מושיענו על מנת למנוע ממנו לקום (כוונתו לחיילים. הוא מכיר צבאות קבע – ט"ק). מעבר לכך, כל עוד העם לא חופשי מדאגות כלכול החיים, נפשו תהיה מוזנחת וכנועה: ולכן יש לדאוג לשיפור מכלול הסחורות הלאומיות שלנו, כמו למשל הסדנאות, הדגה, הביצות, היערות והנכסים הציבוריים, בנוסף למסחר החוץ וכו'. כל זה יספק לגוף האומה שלנו תזונה ראויה.

זוהי עדיין תוכנית מקסימליסטית.

***

פרספקטיבה טרגית על הפוליטי קשורה בסופו של דבר, כפי שרומז מכתבו של וול, לשאלת המלחמה ולמקומה בהיסטוריה של האדם; או שאולי עלינו לומר: לשאלות המורכבות של סכסוך מזוין, השמדה מאורגנת, פסיכולוגיה וסוציאליות אנושית, העיר ו(כפועל יוצא)מדינת הלאום, והדרך שבה מה שמכונה "הכלכלה" הגיעה לכדי מימוש. אני מתייחס ברצינות לרעיון של ההיסטוריונים העתיקים, שלפיו הגורם המרכזי במעבר לכלכלת כסף לא היה בהכרח הגברת המסחר בין תרבויות (שם סוגים שונים של סחר חליפין תפקדו באופן מספק) אלא התפשטות הסכסוך התמידי, עלייתם של צבאות מקצועיים גדולים והצורך בצורת תשלום מיידית, ניידת ואמינה לאלה האחרונים. עם כסף והרג המוני הגיע דמיון חברתי משלים.

"כאשר שתי ערים לחמו", כותב ניטשה,

המנצח, בהתאם לזכויות המלחמה, המית את כל הגברים ומכר את הנשים ואת הטף לעבדות. אנו עדים לכך שעבור היווני פורקן מלא של השנאה שלו הייתה הכרח שאין להקל בו ראש; אלה רגעים שבהם הצטברות הרגשות העצורים מצאה פורקן: הנמר זינק, אכזריות פרועה מבזיקה מעיניו הנוראות. מדוע הפיסול היווני ייצג שוב ושוב, ללא הפסק, מלחמות וקרבות, גופים אנושיים מתוחים, שרירים קשים משנאה ומחדוות הניצחון, פצועים מכורבלים בכעס, אנשים מתים בייסורים? מדוע שמח העולם היווני כולו בתמונות הלחימה של האיליאדה? חוששני שאין אנו מבינים את הדברים הללו באופן יווני מספיק… ואם היינו, היינו רועדים בחלחלה…¹⁵

ניטשה בוטה, יש שיאמרו נלהב, אבל גם אפרוריות אתנולוגית מגיעה לאותה הנקודה.

רבים מהשברים הפרהיסטוריים הם תוצר של אלימות; נראה שזרועות רבות נשברו כשהדפו מכות אלה. רוב השברים, שהם תוצר של חסימת מכה, נמצאים על הזרוע השמאלית אשר הורמה כדי לחסום מכות לצד שמאל של הגוף מתוקף ימני. פצעי הדיפה נמצאו על עשרה אחוזים מאוכלוסיית הגברים במדבר ועל 19 אחוז מאוכלוסיית הנשים של החוף המזרחי. בשתי הקבוצות הללו הפציעות השכיחות ביותר הן של הגפיים העליונות… גולגולות סדוקות התגלו כשכיחות פי שניים עד ארבעה אצל נשים מאשר אצל גברים. הפגיעות הן לרוב בצורת שקעים סגלגלים בגודל אגודל לערך, אשר נגרמו כתוצאה של מכה מחפץ קהה. רובן על הצד השמאלי של הראש, מה שמעיד על מתקפה חזיתית מתוקף ימני. מכאן, שרוב פגיעות הראש הן תוצר של אלימות בינאישית, וכנראה הוסבו על ידי גברים כלפי נשים¹⁶

אין זאת אומרת שההרהורים הללו בדבר אכזריותו של האדם מובילה בהכרח לדרכו של ניטשה. הנה הזליט, מדבר מלבה האירוני של המסורת האנגלית הרדיקלית:

נראה שהטבע (ככל שאנו בוחנים אותו יותר) מורכב מיריבויות: בלי משהו לשנוא, נאבד את עצם המניע למחשבה או לפעולה. החיים היו הופכים לביצה באושה, אלמלא גחמותיו הסותרות ותשוקותיו הלוהטות של האדם היו מגעישות אותם. הנתיב הזוהר של גורלנו מואר (או שמא רק הופך לנראה בקושי) על ידי החשכת כל הסובב אותו; הקשת מציירת עצמה על גבי ענן. האם זו גאווה? האם זו קנאה? האם זה כוחו של הניגוד? האם זו חולשה או רשעות? זה המצב, קיימת זיקה סודית, השתוקקות אחר הרשע בטבע האדם… פרוטסטנטים ואפיפיוריסטים לא שורפים עוד זה את זה על המוקד, אבל אנחנו עוד מבקשים את המהדורה החדשה של ספר המרטירים של פוקס (מקבילה עכשווית עשויה להיות ארכיפלג גולאג – ט"ק); וסוד ההצלחה של הרומנים הסקוטים הוא דומה – הם לוקחים אותנו חזרה למריבות, לשנאות, לכאוס ולמהומה, לעוולות ולנקמות של עידן ושל אנשים ברברים – אל הדעות הקדומות הקבורות, אל היריבויות הקטלניות של כתות ומפלגות של הפוליטיקה והדת ושל צ'יפים מתחרים ושבטים במלחמה ובריב. אנו זוכים לחוות את כוחה המלא של רוח השנאה בכל אחד מהם בתורו… חיית הפרא ממשיכה את טיפופה בתוכנו, אנו נהפכים לחיית ציד, וכשם שהכלב נבהל בשנתו ואץ לו למרדף-משאלת-לב, הנפש מעוררת עצמה במרבצה, ושואגת בשמחה…¹⁷

זה מלמד אותנו על חומס ואבוטאבאד, או על אנדרס בריוויק וחרט וילדרס¹⁸, יותר מרוב הדברים שנכתבו מאז.

***

הנקודה היא זו: תהיה זו טעות לוגית מצד השמאל להניח שהכרה מלאה של נטיית האדם לאלימות – לקונפורמיות ספוגת דם – סותמת את הגולל על ארגון מחדש רדיקלי של הפוליטיקה. השאלה היא: לאיזה שורש עלינו לרדת? ואפילו כנות הזליטית בנוגע ל"השתוקקות אחר הרשע בטבע האדם" יכולה לחיות בשלום (כפי שאכן קרה בעידן הפוסט-אוגוסטיני של הזליט) עם "רוחנו שלנו הופכת אותנו לאלוהיים”¹⁹. אין גבול למה שהאדם מסוגל לו; מובן שאפילו לא התחלנו לגלות את מלוא היריעה, בקושי נתנו לו זמן לפרוח, אבל התודעה הטרגית מתחילה מההכרה שהמרחב האינסופי הזה (תהומות האין-חקר הללו) משתרע למחוזות הרשע באותה המידה שהוא מגדיר את גבולות הטוב.

תהיה זו טעות להניח שמתינות בפוליטיקה – אם אנחנו מתכוונים בכך לפוליטיקה של צעדים קטנים, תובנות מרירות, הצעות קונקרטיות, בוז להבטחות ענק, הכרה בקושי של הצעד לקראת ה"שיפור" הקטן ביותר – שהיא לא מהפכנית, בהנחה שיש למילה הזו עוד כוח תיאורי אצל השמאל. תלוי מה הצעדים הקטנים הללו רוצים לשנות; תלוי בתמונת האפשרויות האנושיות בכל מקרה. פוליטיקה שמכוונת, צעד אחר צעד, כישלון אחר כישלון, למנוע מהנמר לזנק, תהיה המתונה והמהפכנית ביותר שאי פעם הייתה.

ניטשה הוא שוב המדריך (בעל פני יאנוס) שלנו, בהצצה מפורסמת אל העתיד ב"רצון לעוצמה". הוא פותח בניתוח כולל שמוכר לכל מי שקרא בו, אבל אז, באופן פחות אופייני, הוא ממשיך. ראשית הניתוח:

בקצרה… מה שלא ייבנה שוב, מה שלא יכול להיבנות שוב, הוא חברה, במובן הישן של המילה; על מנת לבנות אחת הכל יחסר, ובראש ובראשונה החומר. אנחנו כולנו (ניטשה מתכוון לכולנו המודרנים – ט"ק) כבר לא יכולים לשמש חומר לחברה; זוהי אמת שהגיע זמנה²⁰

אנחנו, המודרנים, כבר לא יכולים לספק את הדבר ההוא שממנו בונים חברה; ובמובן שעליו הושתתה הנאורות, אולי גם מעולם לא היינו. ההתפתחות הפוליטית של ההיפוך הזה ב"חברתי" יהיה ארוך ונורא, כך מאמין ניטשה, והחזון שלו למאה העוקבת הוא ארסי כמצופה (אין זה אומר שהוא לא מדויק): הפסקה הנ"ל מתפתחת לנחרת בוז על ה"סוציאליסטים הטובים" וחלומם על חברה חופשית בנויה מעצי ברזל – או שאולי, מנבא ניטשה, על הברזל לבדו. אחרי ה"סוציאליזם" מסוג זה יגיע בהכרח כאוס, אבל לאחר הכאוס עשויה להגיח צורה חדשה של פוליטיקה. “משבר ש… מטהר, ש… דוחף יחד רכיבים קרובים שיהרסו זה את זה, ש… מטיל משימות משותפות על אנשים בעלי דרכי חשיבה הפוכות… כמובן, מחוץ לכל סדר חברתי קיים". האבחנה היא כזו:

מי ייצא בסופו של דבר כשידו על העליונה? המתון ביותר: מי שלא דורש הוכחות קיצוניות לאמונתו; זה שלא רק שמוכן לקבל אלא ממש אוהב כמות הגונה של שטות וארעיות; זה שיכול לחשוב על האדם תוך הפחתה משמעותית בערכו בלי שיהפוך בעצמו לחלש וקטן בתהליך…. בני אדם שבטוחים בכוחם ומייצגים ביודעין ובגאווה את העוצמה שהאנושות (באמת) השיגה²¹

מובן שאיני מציע להסכים עם הפרטים של הפוסט-סוציאליזם של ניטשה: המחשבה שלו על הנושא רוויה בסדרה של הערות תמימות, שלא לומר מבחילות, על "סדר מדרגי" בתור הפרי היקר ביותר של התנועה החדשה. אבל ההערה הזו ממשיכה להדהד, כסקיצה למשמעות אשר עשויה להיות למתינות עבור מהפכנים.

***

אוטופיזם, מצד שני – אותה המצאה של משרתי הציבור של המודרניות המוקדמת – היא מה שבעלי הבית יכולים להרשות לעצמם. היא כל מה שאיכריו של קרלו לוי למדו לא לבטוח בו. ברויגל אומר לנו זאת בבירור: ארץ העוגות שלו היא מעל הכל דה-סובלימציה של רעיון גן העדן, קומדיה לא-אלוהית, כזו שהגיונית רק ביחס להצעות האחרות לעולם אחר (רגילות או מופלאות, מוסדיות או כופרות), שהסתובבו בזמן נפילתה של הנצרות. מעל הכל, הציור לועג לדחף הדתי או לצורה אחת עיקרית שאותה הדחף הזה לובש (וביתר שאת, מהרגע שבו אובדת אחיזת הדת בפרטי היומיום של החיים): משאלת הבריחה מהקיום החילוני, חלום הנצחיות, הרעיון של זמן המשיח. “ומחָה אֱלֹהִים כָּל־דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד וְגַם־אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיֶה עוֹד כִּי הָרִאשֹׁנוֹת עָבָרוּ"²².. מה שברויגל אומר ביחס לחזון יוחנן – ולבטח היה זה קולה של תרבות האיכרים עצמה, באחת מצורותיה המהותיות – הוא שכל חזיונות הבריחה והמושלמות רדופים על ידי המציאות הארצית שאותה הם מבקשים להפוך. כל גן עדן הוא הכאן והעכשיו מועצם; בן האלמוות הוא המשכו של בן-המוות; כל חזון של אושר שמימי הוא גופני ותאוותני, כבד ורגיל ומרוכז הווה. האיש המגיח מהר הדייסה ברקע הוא המודרני בהתגלמותו. הוא זלל את דרכו אל קהילת הקדושים.

פיטר ברויגל האב

ניתן לראות את האיש הצעיר על הקרקע מימין, עם העטים על החגורה והתנ"ך לצדו, כלא אחר מהקדוש תומאס מור, ער אך לא בהכרה בתוך יצירתו. והבחור שנרדם על המחבט שלו? מי זה אם לא נד לאד עצמו?

***

אוטופיות מזכירות למודרניות את הפוטנציאל האינסופי שלה. לשם מה? עליה ללמוד – יש ללמד אותה – להסתכל לכישלון בפנים.

***

על המודרניות בכלליות – על מהו הדבר שהפך אותנו המודרנים לחומר שלא יצלח עוד לעשיית חברה – אני בספק אם יש עוד מה להוסיף. הנושא, כמו המודרניות עצמה, נשחק עד דק: לא מוצה (הוא לעולם לא ממוצה), רק עייף עד מוות. כל מה שעלינו לנסח כאן מחדש הוא – והתמונות הנהדרות של בולדווין ספנסר הן הליווי הראוי – שהופעתן של חברות מכוונות עתיד – בניגוד לעבר של מקורות, גיבורים, מנהגים מבוססים – היא עובדה ההיסטורית, לא טבעית, עובדה של זמן ומקום מסוים, עם סיבות מורכבות וסבוכות. דת אישית (המוטציה המשונה הזו) והנהלת חשבונות דו-צדית הן שתיים מהן. ובמודרניות הכוונה היא להרבה יותר מאשר למערך של טכניקות או דפוס של שהייה או צריכה: המילה מכוונת לאתוס, להביטוס, לצורת היות סובייקט אנושי. אני חוזר לשרטוט שהנחתי בספר קודם:

מודרניות משמעה קונטינגנטיות – היא מצביעה על סדר חברתי שהפך פניו לפולחן האבות ולסמכויות קודמות, והפנה אותן למרדף אחר עתיד מובטח – עתיד של סחורות, הנאות, חירויות, צורות של שליטה על הטבע, עולמות חדשים של מידע. התהליך לווה בריקון ובסניטיזציה נוראית של הדמיון; כי ללא העוגנים של המסורת, ללא הרשתות המדומיינות והמוחשיות של שבטיות, ללא העבר הממשיך לחיות (לרוב בצורה מפלצתית) בפרטים של חיי היומיום, משמעות נהפכה למצרך חברתי נדיר – אם במשמעות אנו מתכוונים לצורות, ערך והבנה מוסכמים ומוסדרים, סדרים מובנים, סיפורים ודימויים שבעזרתם יכולה תרבות לזקק את תחושת המאבק בממלכת ההכרח והמציאויות של כאב ומוות. המונח שמקס ובר שאל משילר – "ריקונו של העולם" – הוא עגמומי אך בכל זאת צוהל בעיניי, מכיוון שהוא נושא הבטחה לשהייה מפוכחת בעולם כמו שהוא – ועדיין מסכם בצורה הטובה ביותר את הצד הזה של המודרניות…

"חילון" היא מילה טכנית לא רעה לריקנות הזו. משמעה התמחות והפשטה, כחלק ממרקם חיים של פעולות רגילות; חיים חברתיים המונעים על ידי חישובים סטטיסטיים בקנה מידה גדול, בעוד כולם מקבלים או דוחים מידה גבוהה של סיכון; זמן וחלל אשר הפכו למשתנים תחת אותו חשבון, שניהם נעשו רוויים ב"מידע" והיו נתונים למשחק אינסופי, מונוטוני, על גבי רשתות ומסכים; הוצאת המומחיות מחיי היומיום (הפרדה למומחים ולטכנאים ביותר ויותר מתת-המבנה של העצמי); מומחיות זמינה, פולשנית ורודפת; הבחינה מחדש המתמדת לאורם של "מחקרים"²³

זה בסך הכל סימון של קו הגבול: כתיאור, יש עוד המון מה להוסיף. אבל מנקודת המבט הנוכחית אנחנו נדרשים לפתח רק שני מוטיבים. ראשית, שמהותה של המודרניות, מסוחר התבלינים הקורא בכתובים ועד בנקאי האייפוד מהרווארד המזיע במכון, היא סוג חדש של "אינדיבידואל" – מבודד וצייתן עם תמיכה טכנית מתאימה. הספר המודפס, התרגיל הרוחני, קפה ולה פיגארו, טיים אאוט, טוויטר, טבק (או דחייתו), גן העדן של האפליקציות. שנית, שכל האפרטוס הזה הוא סוג של הרחבה של מנגנון מכני. אינדיבידואליות שמוחזקת יחד על ידי הבדיה של קיום מלא שיבוא. (ה)טיים אאוט נמצא תמיד מעבר לפינה. ובעוד התפקיד המהותי ביותר של הכרונולוגיה החדשה הזו הוא לעבוד על מה שנקרא פעם "מיקום סובייקט" – שמירה על האזרח-נתין במצב של ציפייה מתמדת (ולכן במצב בו הוא מקבל את מנת הנתינון המוצעת לו למעשה) – ברמה הפוליטית המבט הגדול קדימה נותר כנתון.

***

מה, במהלך התפתחות הנאורות – מהובס עד ניטשה נגיד, או מדה מסטר עד קוג'ייב – היו הכוחות האופייניים של הימין? תפיסה מעוותת של הפוטנציאל האנושי – ללא ספק תמיד על סף גלישה לחזרה של חטא ראשוני, ו(כפועל יוצא)הימנעות מעתידנות. ניטשה, כרגיל, הוא היוצא מהכלל האפשרי, אבל מה שמעניין בהצצות שלו על הפוליטיקה שתבוא נובע, כמו שאמרתי, מהמתינות האירונית שלהן.

האם הימין עוד מחזיק בכוחות הללו? אני חושב שלא. הוא כבר לא מעז להציע מבט על טבע האדם (ואם כן, הוא בסך הכל אוגוסטיני, בוגד במורשת של יום, ויקו, ואפילו בזו של פרויד והיידגר); ובאטיות, אך בנחרצות, גם הוא נכנע להוראה המודרנית הגדולה: לא להביט אחורה. הימין פינה את המקומות, או את הטונליות, שהעניקו לו בעבר – לבושתו של השמאל – מונופול על התיאור והביקורת האמיתיים של המודרניות, ואפשרו לו למצוא שפה לתיאור קִרבתו של הכלום. לשמאל אין ברירה אלא לנסות לתפוס את הכיסאות הריקים.

***

פסימיות האינטלקט, אופטימיות הרצון? לא עוד: כיוון שאופטימיות היא כעת טונליות פוליטית בלתי נפרדת מהבטחות הצריכה, ה“עתיד" קיים רק בצורת רבים בבורסות. תקווה כבר לא ניתנת לנו למען חסרי התקווה: היא התפתחה למיקאובריזם²⁴ פוליטי וכלכלי אינסופי.

***

הנימה הטרגית הופכת דברים רבים לאפשריים או לבלתי אפשריים. אבל ייתכן שמה שחשוב לשמאל הוא שהטרגי לא מצפה ממשהו – משהו מכריע – לצוץ. האינפנטיליזציה  המודרנית של הפוליטי הולכת יד ביד עם הכוונה תמידית של הפוליטי אל העתיד, ואולי תלויה בו. מובן שההכוונה הזו הפכה חלשה ונוסחתית, וטיפוף המתכנתים ומפצלי הגנים סתום יותר. וולטר בנימין היה נחרד מהדרך שבה ה"משיחיות החלשה" שלו הלכה, מהרגע שבו המשיחים החזקים של המאה ה-20 נעלמו. אוטופיית הטוויטר משלבת ידיים עם מסיבת התה. אבל הכיוון של הפוליטיקה יכול לעמוד בכל דבר שמציאות הכלכלה משליכה לעברו – אפילו התרוששות לשמה החוזרת לאופנה. פוליטיקה, בצורתה הנוכחית, היא כלום ללא מודרניות, הנמצאת תמיד ממש מעבר לאופק, סוף סוף עומדת להתממש: אין לה אף תלוס אחר, שום דרך אחרת לדמיין דברים בצורה שונה. משימתו של השמאל היא לספק אחת.

***

"נוכחות המחשבה כקטגוריה פוליטית”, אומר בנימין, מתעוררת בצורה מופלאה לחיים במילותיו של טורגו: “עד שלמדנו להתמודד עם דברים במצב מסוים, הם השתנו פעמים מספר. כך, אנו תמיד מגלים מאוחר את שקרה. ולכן ניתן לומר שעל הפוליטיקה נגזר לצפות את ההווה"²⁵

***

לסיום, אפשר לשאול אותי מה ההבדל בין סוג הפוליטיקה האנטי-אוטופית שאני מקדם לבין "רפורמיזם" פשוט. אני לא מפחד מהתיוג. הצרה עם הרפורמיסטים הגדולים מבין האינטרנציונלים הייתה שהם חלקו עם המהפכנים את האמונה בדבר הגורל הפרוגרסיבי, המטהר, הרקונסטטיבי במהותו של כוחות הייצור. הם האמינו שלכלכלה יש את היכולת לשנות את המהות. לכן הם חשבו ש"רפורמה" היא הצעה צנועה, הצעה פרגמטית. הם טעו (הצורה המהותית והאצילית ביותר של רפורמיזם סוציאליסטי – זו של ברנשטיין – הגיעה לכדי עצירה ב-1914, עם תחילת מעגל האטביזם של המאה ה-20. כפרויקט סוציאליסטי, התברר שהיא בלתי ניתנת לשחזור). רפורמה, כך נובע, היא דרישה מהפכנית; לזוז אפילו במעט אל מחוץ למעגל הזוועה והכישלון – להשאיר את הקולחוזניקים ועינויי המים²⁶ מאחורינו ולו לרגע – יזכה אותנו בפירוק הפוליטיקה הנוכחית, חתיכה אחר חתיכה, הנחה אחר הנחה.

***

אסיים בניסוח מחדש של השאלה שהעליתי קודם: על השמאל בלב המאפליה הקפיטליסטית להתמודד עם העובדה שהקפיצה המדהימה – חסרת התקדים מבחינה סטטיסטית, הבלתי נתפסת – בכל המדדים של חוסר השוויון החברתי והכלכלי במשך 40 השנה האחרונות, הזיזה את רוב הפוליטיקה, בייחוד לאחרונה, לימין. הצורה הנוכחית של פוליטיקת הדחייה – האגליטריזם של תקופתנו – היא מסיבת התה. אם כך, באיזו מסגרת יוכלו חוסר השוויון ואי הצדק להפוך שוב למושא הפוליטיקה? כששאלה זו מועלית ברצינות היא עלולה לגרום לסחרחורת.

אולי תחילתה של תשובה היא לחשוב על חוסר שוויון ואי צדק כפי שנדמה שמשה וול חשב עליהם, כתוצר לוואי של לוחמה תמידית – של מדינת מלחמת תמיד, ולהקים פוליטיקה שתאמר, ללא מורא: "השלום לעולם לא יגיע". זה לא בטבעם של דברים (אנושיים) שיגיע. אבל ההכרה הזו, בשביל השמאל, רק הופכת את זה להכרחי יותר – ולתוכנית מהפכנית יותר – להפוך למטרה עליונה, למוקד המגיח שוב ושוב של הפוליטיקה, את משימת ההכלה של תוצאות הלחימה ולרוחב ההשפעה שלה, ולנסות (הדרישה המהפכנית מכל) להפריד את התוקפנות והטריטוריאליות מהופעתן במדינת הלאום. חתיכה אחר חתיכה, אל מול הגאות, ללא לאות. באותה הרוח שבה השמאל יכול להתמקד שוב בנחישות גדולה יותר בבעיית העוני – כי כמובן שלא קיים שמאל ללא מחויבות נעלה זו – בזכות מילותיו של ישו בדבר נצחיותו המהדהדות באוזניו.

***

נדמה לי שהשאלה של רפורמיזם לעומת מהפכנות – נידרש לכך שוב – מתה כשאלה פוליטית אמיתית (בניגוד לגחמה רטורית). בפרפראזה על האִמרה הגדולה של רנדולף בורן, קיצוניויות – הקיצוניויות שיש לנו – הן בריאותה של האומה.

העובדה החשובה בטריטוריות הראשיות של הקפיטליזם בהווה (וזה תקף לפחות גם לאסיה ולאמריקה הלטינית, נוסף לאירופה) היא ששום מפלגה או תנועה פוליטית מבוססת אפילו לא מתיימרת להציע תוכנית של רפורמה. רפורמה בקפיטליזם נתפסת כבלתי אפשרית; במקום על חידוש, פוליטיקאים מדברים על החייאה. פיקוח מחדש על הבנקים – במילים אחרות חזרה, אם יהיה לנו מזל, לימי הזהב של ניקסון וז'אן מונה.

מובן מאליו שתנועת אופוזיציה מהסוג שאני מקדם, ברגע שהיא תתחיל לנחול אפילו הצלחה מוגבלת, תביא על ראשה את מלוא זעמה של המדינה. הגבולות שבין התארגנות פוליטית והתנגדות חמושה יתמוססו – לא מבחירת השמאל, אלא כעניין של הגנה עצמית. דמיינו לעצמכם שתנועה תשים מחדש על השולחן את כלכלת הלוחמה התמידית – גם אם בצורה מוגבלת, גם עם צרור ניצחונות סמליים בלבד. היו בטוחים שהברוטליות של פיזור ההפגנות תוכלל; המסוקים המשמשים לשמירת הסדר הציבורי יוטסו חזרה מבחריין; לז'אן צ'רלס דה מנזס²⁷ יהיו אחים רבים – אבל השאלה שנובעת מכך היא זו: מהן הנסיבות שבהן קרב המהלומות של דיכוי ממשלתי ותגובת נגד שמאלית יוכל להתחיל, גם אם באופן רעוע, לשלול את הלגיטימציה משליטת המדינה בכוח המזוין? בטח לא כשהמדינה יכולה להציג את עצמה אוספת גופות מרוסקות וקטועות מהריסות התחתית. קיצוניויות, יש לשוב ולהדגיש, הן אור ירוק למדינה.

***

לסיכום – לא יהיה עתיד ללא מלחמה, עוני, פאניקה מלתוסיאנית²⁸, עריצות, אכזריות, מעמדות, זמן מת ואלף הפגעים שהם מנת חלקו של כל בשר. כיוון שלא יהיה עתיד; רק הווה שבו השמאל (תמיד מוכן לקרב ושולי, תמיד – ובגאווה – שייך לעבר) נאבק לאסוף את ה"רכיבים לחברה" שניטשה חשב שנעלמו מהעולם. וזה מתכון לפוליטיקה, לא להשלמה – שמאל אשר מסוגל להישיר מבט אל העולם.