אמנות פלסטינית מתנגדת

"ישראלית אחת מצטטת ישראלי אחר, ושניהם תוהים כיצד אפשר לתרגם אמנות פלסטינית לשפתם הם, שפת האמנות האוניברסלית, שאינה ישראלית (חס וחלילה!) ובשום פנים ואופן אין בה סממנים כוחניים ודכאניים". תגובה לביקורת של גליה יהב בעיתון "הארץ".

עבור פלסטינים, המושג "ביקורת" שווה ערך למונח "התנגדות", ושתי המילים הללו מגלמות רק חיוביות; על אחת כמה וכמה כשישראלים הוגים בה, וכאשר היא מצביעה על אפשרות של יחסים הדדיים במרחב שבו עיקר היחסים הם אסימטריים והרסניים. כותרת מאמרה של גליה יהב – "גם אמנים פלסטינים עומדים לביקורת" – שהתפרסם במוסף "גלריה" של עיתון הארץ (2.12.2012), ועסק בתערוכות "אנא מן הונא" של מנאל מחמיד, ו"מה שנותר לכם" של ראפת חטאב, הייתה הדבר היחיד החיובי בו.

כיאה לסובייקטיביות פלסטינית נוירוטית בעידן הנכבתי, הקריאה בטקסט שכתבה יהב עוררה בי חשדות בנוגע לבסיס הטענות שמועלות בו, אך גמרתי בדעתי שאגבש את מחשבותיי לגביו רק אחרי ביקור בשתי התערוכות. עם כניסתי למרחב הגלריה של "אנא מן הונא" ("אני מכאן"), אפפה אותי תחושת נוחות שאיני רגילה אליה במרחב התל אביבי; כן, אני בת 32, עובדת שנים כמנחת קבוצות שיח פלסטיני-ישראלי, מתנסה והוגה ביחסים הללו יום יום – ועדיין, הזהות שלי במרחב התל אביבי היא זהות מהבהבת – מאירה ומחשיכה. הגוף של מחמיד, שכף ידה וכפות רגליה נחשפו ממנו, נתן לי להרגיש את הגוף שלי, והרגשתי חיבור מיידי. מצאתי את העבודה שלה מינורית ורגועה, עבודה שמדברת אליי בנעימות גם כאשר אני מזהה את אחד מארבעת הנשרים השחורים שמאחוריי מפנה את גבו לבתי הכפר ומרתיע יותר מהשלושה שכן מביטים אליו. אהבתי. ביציאה מהתערוכה שאלה אותי מישהי, "את מנאל"? השבתי בחיוך שלא, אבל אני גם כן.

מנאל מחמיד – ללא כותרת, 2012

בערב אותו יום, הצטרפה אלי אייתנה, בתי הקטנה בת השנתיים, לתערוכה של חטאב. בדרך סיפרתי לה שאנחנו עומדות לראות מישהו ודברים יפים. השאלה הראשונה ששאלה הייתה (אני כבר רואה את החיוך שלך, ראפת), "איפה הוא?", איפה הבחור שהבטחתי לה אותו. הצבעתי על התמונה של חטאב בשמלה הלבנה, לא הכברתי במילים והודיתי לאלוהים שלא שמה לב שהשמלה לא שלמה – כאילו יצאה מארון מתים של עשרות שנים, ושלא שאלה "למה?". אחרי שבהתה בתמונה ארוכות, היא עמדה עם הגב אליי ואמרה, "מאמא, שופי". את זרועותיה הצמידה לגופה הקטן ואת אגרופיה הידקה חזק. גם אני זיהיתי כיצד ידיו של חטאב צמודות לגופו ואגרופיו מסרבים, לא רק למה שקרה לגופו אלא למה שעומד לקרות. במובן הזה העבודות של חטאב משדרות בעיניי קיפאון של מומיה שסורגת על גבה המשכיות ותנועה בין העבר והעתיד.

רגע לפני שאביא בפניכם את הביקורת שלי על ביקורתה של יהב, הרשו לי לשרטט בפניכם מיפוי מופשט של החוק הבלתי כתוב של מבנה השיח הפלסטיני עם השיח הישראלי השפוי:
ישראלים יקשיבו עד הסוף לדברי הפלסטינים.
ישראלים לא יפסיקו פלסטינים המספרים על אל-חאלה אל-נכבייה ("המצב הנכבתי") שלהם.
ישראלים ירגישו אשמה.
ישראלים יספרו על השואה.
ישראלים יגידו "אין לנו ארץ אחרת".
ישראלים יסמנו גבול בינם לבין הישראלים הלא-שפויים.
ישראלים יבטיחו לעשות הכל כדי לשים קץ לדיכוי.
ישראלים יקנו בית בעג'מי וילכו לצבא.

לפני כחודש העביר פרופ' יהודה שנהב הרצאה שכותרתה "כיצד מתרגמים נכבה מערבית לעברית?". שנהב הזמין את כל המשפחה ובעיקר את אבא שלי, חסן קונדוס, מורהו לשפה הערבית זה חמש שנים. בשבע בבוקר התייצבנו ברכבו של גדעון קונדה, ידיד ותלמיד שקדן נוסף של אבי, מתרגשים כולנו להגיע כבר לירושלים ולשמוע את שנהב נותן הרצאה בת 45 דקות בערבית ספרותית. אולם ההרצאות של מכון ון ליר היה מלא, ושנהב התקבל, כיאה לקבלת פנים פלסטינית, בתשואות ובסיגריות. גם ישראלים מעטים היו שם וגם לבותיהם פעמו. התרגשתי נורא, יותר מיהודה ומאבא אפילו, ומרוב התרגשות כמעט לא הקשבתי כיצד לעזאזל מתרגמים נכבה לעברית. הדבר שהכי ריגש אותי היו הציטוטים שהוא הביא בהרצאתו מפי אינטלקטואלים פלסטינים. כן, אינטלקטואלים פלסטינים.

מנאל מחמיד – מתוך התערוכה

לאור התנסות זו, של סובייקטיביות ישראלית שכן מצביעה על אפשרותה של התמקמות ישראלית אלטרנטיבית, אומר כי חשיבה פלסטינית תפתח בהתנגדות, בהתנגדות לקבל ביקורת מהסוג של יהב, שבעצמה הצביעה על דבריה כפטרוניים וקולוניאליים. בתחילת הטקסט חשבתי: "וואו, סוף סוף נקבל מבט ישראלי ביקורתי לא מתייפייף", אבל ככל שהתקדמתי בקריאה התחלתי לרתוח מזעם ושלחתי את המאמר לידידים פלסטינים בצירוף כותרת נועזת. כיצד מעיזה ישראלית לומר שהמציאות שאמנים פלסטינים מייצגים אינה לוקאלית? יהב מגדילה לעשות ומצטטת את גדעון עפרת, ישראלי נוסף, נועז כמוה, ויחד הם שוברים את האסתטיקה של הפוליטיקה של מקבץ השמאלנים/ות הנוכח-נעדר במרחב הזה, ויוצאת לא רק נגד מחמיד וחטאב, אלא נגד האמנות הפלסטינית העכשווית בכללותה. אני חוזרת: ישראלית אחת מצטטת ישראלי אחר ושניהם תוהים כיצד אפשר לתרגם אמנות פלסטינית לשפתם הם, שפת האמנות האוניברסלית, שאינה ישראלית (חס וחלילה!) ובשום פנים ואופן אין בה סממנים כוחניים ודכאניים.
"לא מה ש'פלסטיני' בשתי התערוכות שנפתחו השבוע העוסקות בזהות מקומית, הוא מה שבעייתי לדיון, אלא בחידלון של שתי התערוכות להביא את רוח האמנות הקוסמופוליטית החדשה, המטאפורות נגישות מדי, מוסברות מראש ואז שוב, מייצרות געגוע ללוקאליות לא קיימת".

בתור מנחת קבוצות שיח מיומנת אני שואלת: האומנם? מה באמת מפריע לך? מדוע השתבשה לך הקריאה? למה את מסתתרת מאחורי שפה מז'ורית של ביקורת? איך באמת הרגשת? מה זה עושה לך כשפלסטינים חוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים? לאן היית רוצה לתעל את הרגשות הללו? איזו אחריות היית לוקחת על עצמך בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמך? כי הרי את לא עושה טובה לפלסטינים שאת קוראת להם פלסטינים, את עושה טובה לעצמך, לאלפיים שנות גלות.

ראפת חטאב – כלת פלסטין, 2012

מאחר שאינני המנחה שלך אומר לך ישירות: הקריאה החד-מימדית והליניארית שאת מציעה  לטכניקות, לחומר ולתחביר של שתי התערוכות היא היא קריאה פלקטית ורדודה, ובעיקר אלימה ומפספסת; מי מדבר בכלל על "פלסטין של מעלה"? על פלסטין של מטה אנחנו מדברים.
המכשול העיקרי של ביקורת זו הוא שהיא אינה מכירה בעובדה מרכזית: היצירה הפלסטינית אינה מדברת על מציאות, אלא את המציאות הנכבתית בהגדרתה. לא קיים כאן מרחק של זמן, כמו, דומני, שלא קיים כאן מרחק מהשואה (כאירוע היסטורי שהסתיים). המחלוקת העיקרית בינינו היא על זכויות אדם בסיסיות, והטופוגרפיה של היחסים בינינו לעולם לא תשתנה אם המציאות לא תשתנה. אתם הרי יודעים את זה, זיהיתם (יהב ועפרת) בתבונתכם את המלכוד. יפה מאוד, כל הכבוד, אבל תרשו לי לנסח אותו שוב: המלכוד, רבותיי, הוא פשוט, וכדי לבטא אותו לא צריך להזמין את תולדות האמנות המערבית, מספיקה הפעלה אוטומטית של השכל הישר. מעשה הקריאה של ישראל כובשת (ורק מעטים מאוד יכולים להיגאל מחטא זה) לעולם לא יהיה אלא דכאני, וזאת לא רק בקריאתו של יצירה פלסטינית ובכתיבתו עליה, אלא גם בקריאתו של יצירה ישראלית ובכתיבתו עליה.

באומרי זאת, אטען כי התיאוריה של הלוז-לוז סיטיואיישן שמעלה יהב במאמרה מנסה להיהפך בעצם הסימון שלה לווין-ווין סיטיואיישן: כמו אמרה: "אנחנו גם כובשים אתכם ואנחנו גם נראה לכם כיצד להשתחרר מאיתנו. אתם לא יודעים באילו אופנים לדבר את המרחב שלכם, זוזו שנייה, בואו נראה לכם איך עושים את זה, כיצד עושים את זה סימבולית, בלי לתפוס הרבה מקום ובלי להתבכיין". תעוזה שאין כמותה: להיות שותפים בהמשך ייצור המצב הנכבתי וגם להתיימר לייצג אותו.

הסובייקטיביות הלוקאלית של הקיום הפלסטיני היא סובייקטיביות מהבהבת, שנעה בין הארה והחשכה. בכדי להצביע עליה בוחרים יוצרים פלסטינים מסוימים (הרי הפלסטיניוּת היא לא מקשה אחת) להצביע עליה דרך המסמן שלה, בכדי לפתוח אפשרויות של מסומנים. העלאת המוחשי, הנגיש, היא דרך לדחות אותו, להתגבר עליו. מעשה הסימון אינו שעתוק נזיל, הוא הוא השלילה של הקיום הלקוי. השפה של אל-חאלה אל-נכבייה נכתבת זה עשרות שנים: זאת שפה שמנסה להנכיח את עצמה שוב ושוב דרך שבריה, ולא, היא לא תהיה קוהרנטית ושלמה כי זה מנוגד לעצם זהותה המפורקת והמפוזרת.

לאחר הביקור בשתי התערוכות תהיתי פתאום למה בעצם יהב חיברה את התערוכות ודיברה עליהן כאילו הן אחת. הדבר המרכזי שמונח בשתי העבודות הוא סיפור המסגרת, אל-חאלה אל-נכבייה. אבל מה לעשות, שניהם ערבים, וכולנו דומים זה לזה.

* זהייה קונדוס, יפואית. כותבת סיפורים קצרים, מנחת קבוצות שיח פלסטיני-ישראלי, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב.

2 תגובות על אמנות פלסטינית מתנגדת

    מתבדלת לבנה במסווה של אמנות שיודעת מה טוב לערבים ומשתיקה את הקול שלהם

    רק אהבה מביאה אהבה.(טל בן צבי) עם טעויות ובלעדיהן. לפעמים ביקורת באה מאהבה ואיכפתיות.צודקת או לא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.