אירוע אמנות

התערוכה המשותפת של תדאוש קנטור ויוזף בויס “לשם ובחזרה”, המוצגת במוזיאון ישראל, היא במידה רבה תערוכה אדריכלית. מעצב התערוכה אורן שגיב, תחם את חללי התצוגה של שני האמנים באמצעים מינימליים אך דומיננטיים להפליא. מספר ווילונות שחורים בצד אחד וקירות גבס ספורים בצד השני, הפכו את אולמות התצוגה למערכת ניגודים: מעגליות אפלה ופתלתלה בתערוכתו של קנטור, ובהירות סימטרית וישרה בתערוכתו של בויס. אצל הראשון הפך חלל התצוגה למשהו שבין אולם תיאטרון לכנסיה קתולית, ואילו אצל השני עוצב החלל כגרסא מוקצנת של קוביה מוזיאלית מודרניסטית (במבט מן הכניסה נראית תערוכתו של בויס כדגם שנוצר ע”פ ציור של ג’ורג’יו דה-קיריקו).

אני מתייחס לאדריכלות לא רק בשל הבידול היפה והמובחן שהיא מציעה, אלא גם משום שמשהו בעיצוב מקנה לתערוכה מימד של חתירה תחת עצמה. לו הייתה מעוצבת באופן שונה, הייתה זו תערוכה אחרת לגמרי. זה נכון במיוחד במקרה של בויס, שאמור לחוש יותר בנוח בתערוכה מוזיאלית מאשר איש התיאטרון קנטור, ומציג סדרת מיצבים גדולי ממדים, הקרנות של מיצגים עבר מפורסמים וכן מספר עבודות מושגיות על נייר.

ג’וזף בויס

לבויס שמור מקום של כבוד בתולדות הפיסול המיצבי והמונומנטלי במאה ה-20, והתערוכה אכן מציגה מספר עבודות כאלו. למשל “סוף המאה ה-20” הפותחת את התערוכה – סדרת קורות בזלת המפוזרת על שטח גדול כשבכל גוש שקוע חרוט בזלת העטוף בלבד (במקור נועד הלבד לשמור על לחות) – או “סולם נפוליטני” – סולם עץ חקלאי הניצב ומאוזן באמצעות שני כדורי עופרת גדולים הקשורים על הרצפה משני צדיו. סידור העבודות הגדולות יוצר מעין שדרת תצוגה מרכזית שמצדדיה מוצגות עבודות קטנות יותר, תיעוד מיצגים וכיו”ב, אולם מתוך שלא לשמה בא לשמה, והתצוגה המכובדת מדגישה דווקא את חשיבותו של בויס כתיאורטיקן ולא כפסל – כרעיונאי של אמנות, שחשב על האמנות כאירוע וכתיאטרון חיים ויצר אותה כפרפורמנס מתמשך הקשור בפרסונה של האמן ובנוכחותו לא פחות מאשר בפעולותיו ובאובייקטים שיצר.

בויס עסק באמנות הוליסטית ובאקולוגיה, באלכימיה, בהיסטוריה ובמיסטיקה, ויצק אפילו את היומיום לתבניות של אגדה וטרנספורמציה נשגבת. אלו רעיונות אידיאליסטיים הכורכים את הלם מלחמת העולם השנייה במסורת הרומנטית הגרמנית, ועונים לעוולות ההיסטוריה בהצעה א-היסטורית. זוהי הזמנה להתבונן באנושות ממרחק מה, הן בשל האפשרות לעמעם אחריות אישית (אפשרות צורמת במיוחד כשהיא מועלית ע”י אמן ששירת כטייס בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה), אולם לא פחות מכך בשל יכולתה של ההתבוננות המרוחקת להפנות מבט מן ההיסטוריה הקרובה והכאובה לערכים קמאיים המאפיינים את האנושות המעצבת אותה. תרגומם של הרעיונות לגושי אבן האוצרים בחובם טיפות מים בנות אלפי שנים, או לסולמות הפונים לשמיים וספק-כבולים-ספק-מיוצבים ע”י העופרת המצמידה אותם לאדמה, יוצר אילוסטרציות סמליות המשלבות בין מונומנטליות סחטנית לשוויץ מודע לעצמו. בתרבות המוזיאלית הקפיטליסטית של ימינו, נדמה שחפציותם של הפסלים עומדת בעוכריהם ומנוגדת בתכלית לתיאוריה הבויסיאנית שיצרה אותם. דווקא המיצגים, שבהם בולטת נוכחותו הדרמטית של בויס, מצליחים לשמר את עוצמת רעיונותיו של האמן, שכן הם אינם מסמלים את הדברים, אלא עוסקים בהם במישרין.

תדאוש קנטור

קנטור היה יוצר תיאטרון שעסק גם באמנות חזותית. בתערוכה מוקרנים סרטי הפקות תיאטרון אוונגארד שיצר, לצד פסלי בובות ותפאורה ששימשו בהצגותיו וכן מספר רישומים, תחריטים וציורים. במרכז התערוכה, בין הווילונות הכהים, מוצבים הפסלים, ששימשו כשחקנים לכל דבר בכמה מן ההפקות. השילוב בין פסלים כמו-אנושיים למשחק ביזארי של שחקנים בני אנוש וההנכחה החוזרת והמגושמת של האירוע התיאטרלי, מדגישים את המימד הגרוטסקי שמצא קנטור בתרבות ובחינוך, ובאינדוקטרינציה הדכאנית שיוצרים השניים. בויס וקנטור מעולם לא עבדו ביחד, והמפגש ביניהם מדגיש את האיכויות הפלסטיות של יוצר התיאטרון, ואת איכויותיו התיאטראליות של האמן החזותי. מעבר לכך מציגה התערוכה שתי דרכים נפרדות של אמנות אוונגרד המבקשת להתמודד עם נוכחותה של ההיסטוריה בפוליטיקה של ההווה, האחת באמצעות גרוטסקה והאחרת באמצעות השגבה ומרחק. הראשון חודר אל הפצע ושופך חומצה על שפתיו, והשני עוטף אותו היטב בשומן ולבד ומפנה את פניו אל השמיים.

יוזף בויס, תדאוש קנטור – לשם ובחזרה
מוזיאון ישראל
נעילה: 27 באוקטובר

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”