מחאה שקטה

בתערוכה “THERE’S SO MUCH I WANT TO SAY TO YOU” במוזיאון וויטני בניו יורק, מנסה שרון הייז לפרק את המושגים פוליטיקה, היסטוריה ואהבה. רק חבל שבמקום אמירה חתרנית יוצא לה קול ענות חלושה עטוף בצלופן שכלתני.

בעבודה שהוזמנה על ידי מוזיאון וויטני בניו יורק ונבנתה במיוחד עבור הקומה השלישית במוזיאון, מציגה שרון הייז את המיצב הגדול ביותר שלה עד היום. לצד המיצב מוצגות בתערוכה עבודות חדשות נוספות, וכן עבודות קיימות משנים קודמות, פעולות שאותן היא ממשיכה לחקור ולפתח כחלק ממכלול אחד. העבודות הן אוסף של גילומים וייצוגים שונים של מה שהיא מכנה “פעולות דיבור” (Speech Act).

שרון הייז – מתוך התערוכה

כמו בתערוכות הקודמות שלה, גם בתערוכה הזאת הייז ממשיכה לבחון את הקשרים בין מושגי יסוד שבהם היא מרוכזת בשנים האחרונות – פוליטיקה, אהבה והיסטוריה – וההקשרים שבהם הם מתקיימים. התערוכה מורכבת, בין השאר, מחמישה מיצבים עיקריים, קיר פליירים, תצלומים, מיצבי וידאו ומיצבי סאונד, כרזות, רצפות עץ, במות של אירועי רחוב זמניים ושלטי הפגנות. כל אלה הם אובייקטים ארעיים שצורתם לקוחה משפת הרחוב, משפת החפצים והמקומות של ההפגנות בכיכרות ומשפה ויזואלית של חומרי מחאה, שמשקפת את שלל הפעולות הפוליטיות מהצד של העם, של הציבור, של הקהילה ושל החברה.

בין העבודות החדשות שנוצרו במיוחד עבור התערוכה הנוכחית, נמצאת עבודת וידיאו המוקרנת על מסך ענק שבה נראית הזמרת האמריקאית אניטה בראינט, מלכת יופי ומיס אוקלהומה בדימוס, שעמדותיה הנחרצות נגד הומוסקסואלים והומוסקסואליוּת עוררו סערה רבה בארצות הברית. בעבודה הזאת נראית בריאנט חוטפת עוגה לפרצוף, בעיצומו של מסע צלב נגד זכויות הומוסקסואלים שבמסגרתו היא מגנה הומוסקסואליוּת בפומבי.

עבודה נוספת בשם “הצטרפו אלינו” מוצגת על קיר שלם בחלל שעליו מודבקים 600 פליירים מ-1960 עד היום, הקוראים להפגנות ולפעולות פוליטיות ויוצרים פסיפס מודעות מחאתי. את 600 הפלאיירים אספה הייז מקבוצות אקטיביסטים ברחבי ארצות הברית, והם מכילים תכנים שונים שמשרטטים את ההיסטוריה של המחאה, החל באמצע המאה שעברה ועד ימינו: ההתנגדות למלחמת ויטנאם, ההפגנות למען זכויות ההומואים והלסביות, הקריאה נגד הפלישה לעירק ועוד.

שרון הייז – מתוך התערוכה

בתערוכה שתי עבודות חדשות נוספות הראויות לציון: הראשונה, “Now a chasm has opened between us that holds us together and keeps us apart”, היא למעשה וילון שאורכו מעל 30 מטר, המשמש גם כמחיצה וגם כפתח הכניסה לחלל התערוכה, אשר עליו מודפס המשפט הנ”ל, שמהווה מעין טשטוש חומרי ומושגי בין שלושת מרחבי השפה של הייז: ההיסטורי, הפוליטי-ציבורי והרגשי; השנייה היא העבודה המוצלחת ביותר בתערוכה לדעתי: מיצב וידיאו שנקרא “דיוקנאות קוליים: איה, סטוקלי, לולה 2012”, ובו נראות דמויות הפונות היישר למצלמה ומדברות אך הסאונד שלהן מושתק.

הייז מפגינה בתערוכה משהו שמרני ונודניקי, סוג של אינטלקטואליות פוֹצית שסובלת מרצינות יתר ומקפיאה ומייבשת עצמה לדעת; שכלתנות שלא מצליחה לעורר רגש או צורך בחשיבה נוספת. זאת, בניגוד לציפייה לאמירה חתרנית – איזשהו אומץ או אפשרות חדשה לקריאה חברתית, לזעקה גלויה – שמתנפצת לכדי מאמץ מיותר עטוף בטקסט מהודר.