בתערוכה “THERE’S SO MUCH I WANT TO SAY TO YOU” במוזיאון וויטני בניו יורק, מנסה שרון הייז לפרק את המושגים פוליטיקה, היסטוריה ואהבה. רק חבל שבמקום אמירה חתרנית יוצא לה קול ענות חלושה עטוף בצלופן שכלתני.
בעבודה שהוזמנה על ידי מוזיאון וויטני בניו יורק ונבנתה במיוחד עבור הקומה השלישית במוזיאון, מציגה שרון הייז את המיצב הגדול ביותר שלה עד היום. לצד המיצב מוצגות בתערוכה עבודות חדשות נוספות, וכן עבודות קיימות משנים קודמות, פעולות שאותן היא ממשיכה לחקור ולפתח כחלק ממכלול אחד. העבודות הן אוסף של גילומים וייצוגים שונים של מה שהיא מכנה “פעולות דיבור” (Speech Act).

שרון הייז – מתוך התערוכה
כמו בתערוכות הקודמות שלה, גם בתערוכה הזאת הייז ממשיכה לבחון את הקשרים בין מושגי יסוד שבהם היא מרוכזת בשנים האחרונות – פוליטיקה, אהבה והיסטוריה – וההקשרים שבהם הם מתקיימים. התערוכה מורכבת, בין השאר, מחמישה מיצבים עיקריים, קיר פליירים, תצלומים, מיצבי וידאו ומיצבי סאונד, כרזות, רצפות עץ, במות של אירועי רחוב זמניים ושלטי הפגנות. כל אלה הם אובייקטים ארעיים שצורתם לקוחה משפת הרחוב, משפת החפצים והמקומות של ההפגנות בכיכרות ומשפה ויזואלית של חומרי מחאה, שמשקפת את שלל הפעולות הפוליטיות מהצד של העם, של הציבור, של הקהילה ושל החברה.
בין העבודות החדשות שנוצרו במיוחד עבור התערוכה הנוכחית, נמצאת עבודת וידיאו המוקרנת על מסך ענק שבה נראית הזמרת האמריקאית אניטה בראינט, מלכת יופי ומיס אוקלהומה בדימוס, שעמדותיה הנחרצות נגד הומוסקסואלים והומוסקסואליוּת עוררו סערה רבה בארצות הברית. בעבודה הזאת נראית בריאנט חוטפת עוגה לפרצוף, בעיצומו של מסע צלב נגד זכויות הומוסקסואלים שבמסגרתו היא מגנה הומוסקסואליוּת בפומבי.
עבודה נוספת בשם “הצטרפו אלינו” מוצגת על קיר שלם בחלל שעליו מודבקים 600 פליירים מ-1960 עד היום, הקוראים להפגנות ולפעולות פוליטיות ויוצרים פסיפס מודעות מחאתי. את 600 הפלאיירים אספה הייז מקבוצות אקטיביסטים ברחבי ארצות הברית, והם מכילים תכנים שונים שמשרטטים את ההיסטוריה של המחאה, החל באמצע המאה שעברה ועד ימינו: ההתנגדות למלחמת ויטנאם, ההפגנות למען זכויות ההומואים והלסביות, הקריאה נגד הפלישה לעירק ועוד.

שרון הייז – מתוך התערוכה
בתערוכה שתי עבודות חדשות נוספות הראויות לציון: הראשונה, “Now a chasm has opened between us that holds us together and keeps us apart”, היא למעשה וילון שאורכו מעל 30 מטר, המשמש גם כמחיצה וגם כפתח הכניסה לחלל התערוכה, אשר עליו מודפס המשפט הנ”ל, שמהווה מעין טשטוש חומרי ומושגי בין שלושת מרחבי השפה של הייז: ההיסטורי, הפוליטי-ציבורי והרגשי; השנייה היא העבודה המוצלחת ביותר בתערוכה לדעתי: מיצב וידיאו שנקרא “דיוקנאות קוליים: איה, סטוקלי, לולה 2012”, ובו נראות דמויות הפונות היישר למצלמה ומדברות אך הסאונד שלהן מושתק.
הייז מפגינה בתערוכה משהו שמרני ונודניקי, סוג של אינטלקטואליות פוֹצית שסובלת מרצינות יתר ומקפיאה ומייבשת עצמה לדעת; שכלתנות שלא מצליחה לעורר רגש או צורך בחשיבה נוספת. זאת, בניגוד לציפייה לאמירה חתרנית – איזשהו אומץ או אפשרות חדשה לקריאה חברתית, לזעקה גלויה – שמתנפצת לכדי מאמץ מיותר עטוף בטקסט מהודר.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

מה זה הטקסט העגום הזה? סקירה לא מלאה של התערוכה (העבודה הכי טובה לא מצוינת פה), תיאור ויזואלי כללי מאוד אה לה סמדר שפי ואז נקיטת עמדה נחרצת בלי בכלל להסביר לקוראים מדוע מגיע הביקורת הזו? נייר צלופן מישהו אמר? או נודניקי יותר מדויק? שפה? משהו? למרות שלערב רב אין כסף לשלם לכותבים, אפשר לברור קצת יותר ולא לפגוע באינטלגציה של הקורא.
מצפה ליותר
| |למצפה ליותר? האם היית שם? אשמח לקבל קצת מנקודת המבט שלך.
עובר אורח
| |