הכניסה לגלריה ‘שי אריה דה פיג’וטו’ חולפת על פני מכולת אשפה גדולה המונחת בין שני בניינים ברחוב. לפני ארבע שנים בדיוק, באותו הפח, שני החתולים שלי נזרקו בתוך קופסת קרטון כגורים בני יומם עם אחותם, שלא שרדה. אחרי שידידה אספה את הגורים, קיבלתי אותם בתוך קופסת הקרטון המעופשת, רועדים, רעבים ומפוחדים, ואחרי שבועות של האכלה כל שעתיים וטיפול רפואי, הם נהיו בני הבית שלפעמים נותנים את התחושה שאני בכלל האורח שלהם ולא חלק מהמשפחה. במשך התקופה הזאת, כשלא ישנתי וכמעט ולא הייתי מסוגל לעבוד, הרגשתי בעיקר אחריות גדולה לגורלם של שני הגורים הקטנים שחייהם היו תלויים בי לחלוטין. האפשרות שימותו בכל יום ריחפה בחלל הבית למשך חודשיים עד שיצאו מכלל סכנה.

ליהי חן
אלה הזכרונות המעורבים של ריגוש ופחד שליוו אותי בכניסה לחלל הקטן והמעוצב שבו מוצגת התערוכה החדשה של ליהי חן allisblack. זהו גם ביתם של אריה פרנקו ושי הינדי, בעלי גלריה ‘שי אריה’ ברח’ גורדון. במאמץ לאתגר את גבולות הגלריה, מארחים השניים את חן בתערוכה קטנה ומרשימה. משיכות מכחול ממוחשב ומדוייק על נייר צילום, רישומים דיגיטליים מנויילנים ומסודרים בקפידה על מדפים קטנים ועל שולחן האוכל. בשיטוט ראשון אני מרגיש בבית, אך באותו הזמן גם חש חוסר נחת. השתהות ארוכה מדי ליד עבודה קטנה מייצרת מבטים חסרי סבלנות אצל האורחת שהגיעה אחרי. היא רוצה לראות הכל, ויש המון פרטים שאפשר לבחון בעבודות: בעבודה אחת רושמת חן את הכיתוב “THIS SIDE UP” וחץ מצוייר מצביע לתחתית הרישום. זהו קיום בכאוס המודע לעצמו. בעבודה שניה “Thats Dangerous”, גרם מדרגות מפואר מוביל לתהום אדומה וגועשת, ובאחר, “Buy Your Man a Rolex”, שני שעוני רולקס יוקרתיים מונחים אחד על השני במהופך, בשרטוטים מדוייקים שיוצרים אשלייה של תוכנית אדריכלית, אך גם באופן כזה שמזכיר את רגע השיא בסרט מתח, לפני שהגיבור נחלץ ברגע האחרון מהבניין העולה בלהבות. הסיכוי לאסון הוא מקסים ביופיו. בעבודה הקרויה “Blood and Tears” ברבורה שחורה, מדממת ממה שנראה כחורי קליעי צייד, מרכינה את ראשה ובוכה על חייה שנלקחו ממנה. דמעותיה התכולות מתערבבות עם הדם הניגר מפצעיה.
הבית כחלל תצוגה הוא רק אחת האופציות שאפשר לחוות דרכן את התערוכה, זה יכול להיות גם הפוך: התערוכה היא אופציה לחוות דרכה את הבית כחלל מגורים. הישיבה הנינוחה של אריה פרנקו, מבעלי הבית ואוצר התערוכה, על כורסא בכניסה מתחת לעבודה גדולה של חן בה נראה מטאדור מנופף בבד אדום מול שור זועם, יכולה להיות בתוך כל אחד מהקשרים אלו בנפרד. פרנקו משוחח עם חברים ולוקח מהשקדים מצופי השוקולד שמונחים בקערה. אולי אלה מבקרים להם הוא מסביר על התערוכה, ואולי זו שיחת חולין בין מכרים.

ליהי חן
אפשר היה לחשוב שיש רצף בין התצוגה של החלל כדירת מגורים לבין תערוכת האמנות. אך החללים פועלים במקביל אחד לשני, מניחים זה לזה להתקיים באינטנסיביות אחד לצד השני. התערוכה של חן, שמוצגת בין חפצי היום-יום לקירות הבית, יוצרת תחושה של קיום בתוך אחת העבודות המונחות על השולחן או מסודרות על המדפים – כל פרט מסודר במקומו, על סף פריצה מתוך הדף הורוד והמסודר. זוהי כוחה של התערוכה, של כאוס המאיים להתשחרר. בכל האלמנטים שלה – החלל, העבודות, הרחוב, תחושת השייכות המיידית והזרות בתוך הבית, קיימת התחושה שכוחות חזקים רוחשים מתחת לפני השטח. האסון יכול להגיע מכל מקום, בכל רגע.
התערוכה של חן היא קריאה להתבוננות מעבר למסננים של תרבות, של מה צריך להיות ומה לא, מה שמקובל ומה אסור, דרך פרקטיקה של חיי יום יום העומדים לפני פירוק. חן מוסיפה רובד פיזי בעזרת פרטים קטנים בעבודות שדורשים מבט ממוקד וארוך, סביבה לא שגרתית ואפילו שעות הפתיחה שמחייבות את המבקרים/ות לתכנן להגיע ולא לעבור במקרה.
זוהי הזמנה לעצירה לרגע קצר בפינה של סדר, מתוך עין הסערה כלפי חוץ.
allisblack
ליהי חן
גלריה ‘שי אריה דה פיג’וטו’
רח’ דה פיג’וטו 20 תל אביב
שעות הפתיחה בדה פיג’יוטו: יום שבת 10:00-14:00 ובתיאום מראש



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
אני חושב שחסרים כותבים כה מנומסים ואינטילגנטים כאחד, וזה מחמם את הלב לעיין ברהיטות כה מדוייקת של כותב כה מוכשר ורגיש
אריה
| |אכן יהונתן משעול כותב מצויין
אביב
| |