התיאטרון הכוזב של האבל

"בתוך עולם של עירום נפשי, גופני ופיזי, מפגינות שירה בז'רנו ושיר סבן את צלילו הקצוב של מעגל חיים: לידה, ערסול, נטישה". עמרי הרצוג על המופע "טיוטות".

צליל קצוב של קוביית חימר המוטחת שוב ושוב על שולחן פותח את המופע "טיוטות". על במה ריקה, דלה באביזרים ומצומצמת תפאורה, סובבים שני גופים – האחד, גוף שלדי של עצמות, של מחסור והיעדר; השני – גוף של בשר, של שפע ועודפות. הם סובבים זה למול זה כמו אויבים בזירה, כמו אוהבים בתוך חיבוק, כמו מומנטים גשמיים של מלאוּת וריקוּת, שמשלימים זה את זה ומוציאים זה את זה בו זמנית. שני גופים שנפגשים ונפרדים, נוטשים וננטשים. זו אמא ובת, ובתוך עולם של עירום נפשי, גופני ופיזי, הן מפגינות את צלילו הקצוב של מעגל חיים: לידה, ערסול, נטישה – שלושה מומנטים שמלווים את החיים, וגם מוטחים למולם שוב ושוב, במקצב הנואש של הזמן שחולף ושל תנועת הגוף.

אם ובת; שני גופים שמספרים את הסיפור שאין לשאתו, שמצוי תמיד כטיוטה בלתי מושלמת, בתהליך מתמשך של אבל ושל פרידה שקפאה בזמן: סיפור של התייתמות, שהוא בהכרח גם סיפור של לידה, ערסול, נטישה. היתמות היא הכרחית בסיפורן של אם ובת; כל בת מתייתמת מאמה, כל אם מתייתמת מבתה. ואין בכך אסון או נחמה: זהו המקצב של החומר ושל הגוף. האֵם היא אתר של עודפות שאין לשאתה, של כל מה שחורג מחוק האב: מהסדר, מהחוק, מהכלל. היא נדונה להרחקה, להיעלמות; יש להתגבר עליה, יש לפסוח על רישומה – ובו בזמן היא גם מטילה צל, נוכחת בעודפותה השתלטנית, בכוליותה המגוננת, המסתירה, המחביאה: בתוך הבטן של ההיריון, מתחת לסינר, בנעליה הגדולות מדיי על כפות רגליה של הבת.

מתוך "טיוטות" מאת שירה בז'רנו. מבצעות: בז'רנו ושיר סבן. צילום: יעקב סבן

הדרמה של "טיוטות" היא דרמה של נטישה. בעולם נטול אב, שתי נשים לבדן מצויות אחת לשנייה בקרבה המקסימלית של טשטוש הגבולות, ונעדרות אחת ביחס לשנייה במרחק אינסופי של בגידה ואבל. המתח ביניהן מפרנס את המופע, שנטוע פחות במופען של הדמויות לעצמן ויותר ברווח שבין שני הגופים, בנשימות של הרווח הזה, השנוקות או הרוגעות. הרווח שבין הבת לאם – נמתח בין שם לפה, בין אז ועכשיו – שייך לְמה שמשבש זהות, מפר את הסדר; מה שאינו מכבד את הגבולות ואת הכללים. והוא נטוע ברשותה של האם הארכאית, כמו שקריסטבה מתארת אותה, ושל הגוף של הבת-תינוקת שמחובר לגוף שלה, ושייך לה כפי שהיא שייכת לו. והחיבור בין שתיהן, ללא נוכחות האב שיפריד ביניהן וימיר את נוכחות הגוף במילים, הוא אתר של סכנה, מרחב פרפורמטיבי של שיבוש כללים וגבולות. זה גם אתר של נטישה הכרחית: אם קיים חיבור של גוף, ששייך לגוף, תמיד תימצא בו גם נטישה.

המקום נטול המילים, המתח שחי בהבחנה לא נקייה בין שני גופים – עוד נים-דם נותר, התחייבות עדיין לא הושלמה, כאב טרם הוטח – מתקיים מחוץ לחוק המחייב של האב. הוא אינו מטוהר על ידי נוכחותם הסטרילית והאנונימית של המילים; הוא נשלט על ידי סכנת הזיהום, הקרבה היתרה, המוות, ההתאיינות. בין שתי הנשים מדוברת שפה שלפני השפה, לפני הסימנים, דרך סימני החריטה בגוף. היא נרקמת דרך פולסים גופניים, בשפה של דחפים, בטוטליות קדם-מילולית, בלתי-מובחנת, שבה ניצבים סימני הגוף עצמו, עוד טרם הוסגרו לרשות השפה המילולית.

מתוך "טיוטות" מאת שירה בז'רנו. מבצעות: בז'רנו ושיר סבן. צילום: יעקב סבן

הקשר בין האם לילדה הוא קשר גופני אל-שפתי שנוכח במרחב נטול אב, נטול חוק, נטול אל. הוא נידון להינתק ולהיפרע: בצליל המחריד של סירנת המשטרה, בקולו של טקס אל מול קבר, בהבל פה על מראה. הבת ניתקת מגוף אמה, ולכן גם ניתקת מגופה שלה. היא עומדת שם, בשעת אסונה, פשוטת זרוע, מנענעת אותה במוכניות ומהנהנת למשמע הדברים: "משתתפים בצערך". "אסון נורא ואיום". "תהיי חזקה". בתוך כל מה שאומרים אנשים כשאין יותר מה לומר, כשהמילים אינן יכולות להכיל את הצער, נרקם התיאטרון הכוזב של האבל, של הדחקת הטופוגרפיה של הפולסים הגופניים. הוא נרקם במילים הראויות, היאות, שגופן של הבת ושל האם יחדיו, המתנועעים יחד, סופג בחוסר אונים, מתעצב לפיהן בעדות של כאב וחוסר תוחלת, של נטישה אינסופית.

אבל האם נוטשת כדי לחזור; כשם שהיא חוזרת כדי לנטוש. היא נוטשת את בתה, מטפלת בה, רוקדת במסיבה לבדה, נהרגת, רוחצת אותה, ונושאת אותה ברחמה – בסדר מאורעות שמסרבים לליניארי, ושאינם מצייתים לכללי הצנזורה החברתית ויחסי הכוח שמכילים אותם. הם אינם יוצרים "סיפור", רשומון של "כך קרו הדברים"; הם נותרים כמסמני התשוקה, הפנטזיה והחלום, בשפה גופנית מיטונימית ואדיוסינקרטית. ולכן הם מאכלסים טיוטות, כלומר אינם מתקשחים בסופיותו המוחלטת של התהליך שהושלם, אלא נובעות מעצם התרחשותו. הטיוטות ממקמות את האם ואת הבת במרחב הטרוטופי, מרחב של מראה שבה נשקפת בת-דמות מעוותת של העצמי, שמופעל על ידי חוסר הלימה בין פנים וחוץ, בין אני ולא-אני, בין מקור לבין העתק, כלומר: בין אם לבת. ובזה כוחו המהפנט של המופע, ששואל את כליו מהעומק הארכאי ולא מפני השטח, מהצורה ולא מהדימוי, מהגוף ולא מהמילה.

5 תגובות על התיאטרון הכוזב של האבל

    הייתי במופע והוא אכן מהפנט, עמוק, לא מתפשר.
    שווה מאוד ללכת.

    ראיתי חוויתי נסחפתי פנימה למקום שהפך לזמן מוגבל להיות שלי

    שחקניות מאוד ייחודיות
    ודרך ההגשה כרמה לי להיות במקום מהופנט, אחר

    ממליצה מאוד לראות!

    המופע היום: 1.4.12 / בשעה 20:00/ תאטרון תמונע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת