החיים כמשיל

תערוכה בניו-מיוזיאום בניו-יורק מוצגת על רקע המהפכות וההתקוממויות ברחבי העולם, ומצליחה לנקוט בעמדה חד-משמעית ולהחזיק את חמש קומותיו של המבנה הקלסטרופובי בצורה יציבה, זקופה ומהודקת. אפרת קדם מדווחת.

הבלתי משילים – הטריאנלה השניה בניו מיוזיאום, ניו-יורק. אוצרת: איונג'י ג'ו

"הבלתי משילים" היא כותרת פוליטית חד-משמעית. השם לתערוכה נבחר בסוג של קריצה, הומור שחור בהשראת כינוי הגנאי  של ה"ילידים" "הפרועים" במרד האזרחים הגדול במאה הקודמת, ההשאלה מגיע מהמושג Ungovernable.
האם התערוכה פוליטית וחד-משמעית כמו כותרתה? הפתעה! ממש כן! סוף כל סוף, כן! בעקבות הסערות, האביבים והקיצים האחרונים, היה זה רק מתבקש ומצופה שכבר תוצג בניו-יורק הממוסחרת עד כאב תערוכה אחת לפחות שמחוברת למציאות. את הכפפה הרימו, איך לא, בניו מיוזיאום (האם זה צבוע ופטרוני מצידם? כן, בהחלט, וזה הכי נורמאלי. מי שמחפש צדק חברתי לא ימצא אותו באף מוזיאון בעולם, ויסלחו לי חבריי בחזית המחאה. זו דעתי הכנה, אבל לא על זה בא לי לכתוב עכשיו).

פרט מסרט של סינתיה מרסל

בטקסט הפותח את הקטלוג המושקע והמרשים מדגישה האוצרת את העובדה שכל האמנים שבחרה הם ילידי אמצע שנות ה 70-80. היא מגדירה אותם כאמנים צעירים ילדי דור מהפכני אחר, אלו שנולדו אחרי מהפכות העצמאות של שנות השבעים והשישים של המאה שעברה. זהו דור שחווה את הכוח בעולם באופן חומרי יותר וערכי פחות. דור שחווה שינוים גדולים ותנודות כלכליות ופוליטיות ברחבי העולם. בתערוכה משתתפים 34 אמנים וקולקטיבים מרחבי העולם. רבים מביניהם מציגים בארה"ב לראשונה. מישראל מגיעים חברי "תנועה ציבורית" בייצוג מכובד, מרתק ואפקטיבי (גאווה לאומית, על אמת).

כישראלית בת לדור זה (נולדתי ב-1980), וכאמנית שהעבודה והפרקטיקה שלה קונספטואליים ביסודם, אני בצד שחושב שכן, אין ברירה, תפקידם של אמנים, בין היתר, להביע את דעתם. אני מרגישה שחובתי המוסרית והתרבותית היא לנקוט עמדה. וכן אני יודעת, אנחנו דור מושמץ למדי. לא יודעת אם זה קשור לצעירות או לא, אבל זו בטח לא המצאה ישראלית. ככה זה בעולם – אמנים צעירים מושמצים. אנחנו מואשמים לא מעט בחוסר יכולות טכניות, בבורות היסטורית, בבורות תיאורטית, בחוסר זיקה תרבותית למקום בו נולדנו, לכאלה שהמילים חובה, מוסר ותרבות הן מילים מפחידות עבורם כמעט כמו משפחה, חתונה וילדים. אנחנו מואשמים גם בכך שאנחנו אמנים של גגים (דחקות), של סטוצים עם האמנות, ללא מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות, שאנחנו חסרי אג'נדות, זגזגנים, לא מחליטים באיזה צד אנחנו, לא יוצאים מהארון, או להפך – לא משאירים כלום באף מגירה, שולפים מהמותן, לא מתחייבים, לא בוחרים מקצוע, לא מקצועיים, לא מקצוענים, כאלה שלמדו בבית ספר לייצר דבר מה שיראה כמו אמנות, אבל האם הוא אמנות? מי יודע בכלל? אנחנו מושמצים גם כדור של אמנים שמוכרים את עצמם בזול, חובבי סדרות ריאליטי המבלים יותר זמן בפייסבוק מאשר בסטודיו. זה הדיבור והוא מוכר לנו. אם תשאלו למשל את  גדעון עפרת (אדם יקר ואהוב), הוא יסביר לכם את זה מצוין. אני מזכירה כאן את ה"דיבור" הזה על אף חוסר הרלוונטיות שלו בעיני, כי הוא מעניין ביחס ישיר לתערוכה שמתהדרת בכך שבחרה במכוון ובהכרח בצעירים.

בלי קשר או עם קשר ישיר לענייננו, בתגובתו להפגנות בוול סטריט אמר ראש עירית ניו-יורק מייקל בלומברג ש"הצעירים רוצים שינוי עכשיו, היום, מחר וברגע זה, אבל הם אפילו לא יודעים להגיד איך קוראים למה שהם רוצים שישתנה? איזה מן שינוי הם דורשים"? ובכן, יש בשורה משמחת: "הבלתי משילים", מצליחה לנקוט עמדה חד-משמעית ולהחזיק את חמש קומותיו של המבנה הקלסטרופובי בצורה הכי יציבה, זקופה ומהודקת שיכולה להיות. יש בה אוסף עבודות איכותיות שרובן מצוינות וחלקן טיפה פחות רלוונטיות ולא בגלל שאינן טובות או מעניינות, אלא שנראה שחלקן פשוט נאנסו על ידי הכותרת והטקסטים הנלווים בקטלוג להתפרש כפוליטיות או אקטיביסטיות, כשבעצם הרושם הוא שלא הכי נוח להם תחת קורת הגג הזו. במילים אחרות, ידוע שמומלץ לא לערבב את מה שלא מתערבב.

פרט ממיצב של דאן וו

למה "הבלתי משילים" היא תערוכה פוליטית טובה? כיוון שכמעט אף עבודה בה אינה אילוסטרטיבית. התחושה הכללית שעוברת ברוב העבודות היא של דחיפות, אולי אפילו של חיפזון, אימפולס, אנרגיה, כוח, שחרור גדול. זה מורכב ומוצלח וגם לא אחיד (עוד הישג). הרי יש את הכותרת הבומבסטית הזו "הבלתי משילים" או "הבלתי נשלטים". אחרי אביב וקיץ כמו שעברו עלינו, זה שם שאומר הרבה ומחייב הרבה. כוחה של התערוכה בכך שהעבודות שהיא מציגה לא כפופות לכותרת ולא כפופות זו לזו. הן רחוקות מלהיות האיור שמסביר את הטקסט. וכך קורה האפקט הזה, האינסטינקטיבי, הבהול, הכנה חסר הפשרות והפחד ובעיקר הלא מתחנף לאף אחד. זאת עוצמת הבהילות שבלומברג לא הצליח להבין. אותי באופן אישי זה מאוד מעודד.

כל ההשמצות שציינתי לגבי האמנים הצעירים והאמנות של הצעירים – כולן כאן, ארוזות כחבילה בחמשת הקומות. אי דיוקים, קצוות פרומים, גמגום ויזואלי, חצאי דברים, שליפות של גגים (דחקות), חיפזון, תהליכים משובשים, התפשרות טכנית, פרשנויות עצמיות לקויות, מניפולציות חשופות, רוח שטות (לא, לא בסטייל), חומרים דלים, הפקות זולות, משפטים ויזואליים לא גמורים, המון שיק, הרבה אנרגיה, טונות של סימני שאלה, שחרור גדול, שעמום מופגן, טעם רע, חוסר טעם, חוסר חשק ועוד מגרעות שונות ומשונות שהופכות את התערוכה הזאת לחסרת גלאם ועם כל זה, אפקטיבית ורלוונטית מאין כמותה.

איך קרה שרע זה טוב? כי זה קרה.
העולם שלנו מלא בדברים בחומרים, חפצים, מסכים ובמה לא. האמנות בתערוכה מסתכלת על העולם ומשתמשת במה שיש בו, או מראה מה יש בו, אבל לא באופן כללי אלא באופן נקודתי ורגעי, מראה מה יש בעולם עכשיו, ברגע הזה. העבודות מאוד ספציפיות, ולא במובן של חלל אלא של זמן. הן ספציפיות לרגע זה. הן לא בעתיד ולא בעבר, לא בהיסטוריה ולא בפנטזיה, הן העבודות של ההווה – עבודות שעשויות ממה שיש ובעזרת היש מנכיחות את מה שאין.

פילבי טקלה, ילידת 1981 ,הלסינקי, חיה ועובדת באמסטרדם ואיסטנבול. היא מציגה מיצב וידאו הכולל סרטים שצולמו במקום העבודה אליו התקבלה. היא תיעדה את עצמה במשך חודש במשרד כשהיא מתחזה למתלמדת. הסרטים מתעדים את התנהגותה במשך חודש, התנהגות שכוללת אי עשייה של כלום, דבר שמקובל מאוד בסביבות עבודה משרדיות, אך מוסווה בד"כ בעזרת מחשב, פייסבוק, יו טיוב, טלפון ושאר דברים שמעבירים טוב את הזמן בין 9 ל-5. אלא שטקלה יושבת מול שולחן ריק ושותקת, ידיה על ברכיה והיא אינה מתקשרת. אי העשייה הזו מוציאה אנשים במשרד משלוותם. בסרט אחר מתועדת האמנית במשך יום העבודה עומדת כל היום במעלית. המעניין הוא השינוי ביחס של הסביבה אליה. בהתחלה מתייחסים אליה כאל עובדת חדשה ומנסים לתקשר ולשאול מי היא ומה היא עושה. אחרי זמן מה, כשהעובדים מבינים שהיא לא עושה כלום, היא הופכת לאט לאט לאובייקט שמעורר אי שקט, מתח וכעס. אי העשייה שלה, שנדמית כעצלנות או מוזרות, הופכת בלתי נסבלת עבור העובדים האחרים.

ג'וליה דאולט

עבודה מעולה נוספת מציגה ג'וליה דאולט, ילידת 1977, טורונטו. העבודה כוללת אובייקטים עשויים לוחות פרספקס צבעוניים מכופפים וקשורים בחבל. לכאורה הם פשוט נראים כאובייקטים מסורתיים אבסטרקט מינימליסטים עם אפיל מאוד שיקי, וזה אכן מה שהם, אלא שהשמות שלהם טוענים אותם במימד קונספטואלי. הלוחות נקראים בשם התאריך בו נעשו ומשך הזמן הפיזי שלקח לאמנית לכופף את הפרספקס. לדוגמה: "ללא כותרת 19, 15:00-08:30, 4 בפברואר 2012". סימון הזמן של האובייקטים ומשך העשייה שלהם באמצעות מתן השם הספציפי מכניס לתוך העבודה את המימד הגופני והעמלני שלא ניכר בה למראית עין כלל.

ג'ונתס דה אנדרדה, יליד 1982, ברזיל, מציג עבודה מ-2009 בשם "הנגאובר טרופי". זו סדרת תצלומים שמבוססת על יומן שמצא דה אנדרדה בפח אשפה, והתחיל לצלם לפיו חיים שלמים מפוברקים. הוא מציג את התצלומים לצד דפי היומן, כאשר התצלומים מציגים פרשנות היוצרת  נרטיבים וזהויות מומצאות ומקריות, שנדמות אמיתיות וחיות בהווה אבל הן בדויות לחלוטין.

סינתיה מרסל, ילידת 1974, ברזיל, מציגה עבודת וידאו מעולה ומצחיקה שבה היא מעיפה חפצים, סירים ,כסאות, כלים, גלגלים, אופניים, פחיות, פחים ובגדים באמצע רחוב, מצדו האחד של הכביש לצדו השני  בלופ שחוזר על עצמו ומחליף צדדים. החפצים עפים למרכז הפריים וענן אבק גדול מכסה אותם מן הצד שני, מגיח אל תוך הפריים מאבק הכול וחוזר חלילה במשך 9 דקות.

מריאנה טלריה - פרט ממיצב

מריאנה טלריה, ילידת  1979, ארגנטינה, מציגה אובייקטים שהיא מוצאת ועל פי הגדרתה "נמצאים על פי רגע לפני הסוף". טלריה אוספת ומציגה אותם בגלגול חיים נוסף שהיא יוצרת על ידי שילובים וחיבורים, עדינות ורגישות אסתטית. היא הופכת את החפצים המיותרים והמיותמים לאובייקטים של תשוקה, לעוד רגע קט, ומציגה אותם על גבי מדפים אלגנטיים לבנים כאילו היו סחורה חדשה בחנות יוקרה.

דאן וו, יליד 1975, וייטנאם, חי ועובד בברלין. הוא מציג חלקים מתוך המיצב "אנו העם 2011" (השם הוא ציטוט המילים הפותחות של חוקת ארה"ב), שעשוי מלוחות נחושת חלולים בעובי של שני מטבעות המהווים חלקי תבנית של פסל החירות במידותיו המקוריות והמדויקות. וו יצר לפסל החירות תבנית חדשה חלולה. החלקים מונחים-פזורים על רצפת החלל ומייצרים תחושה שברירית מיוחדת. הסמל המוכר השבור לחלקים באופן אלגורי מייצג את הרס החירות באמצעות הרס הסמל.

מאליה פיקה

מאליה פיקה, ילידת 1978, ארגנטינה, חיה ועובדת בלונדון. היא מציגה מיצב תאורה בשם דיאגרמת ון (באור הזרקורים), שהוצג גם בביאנלה האחרונה בוונציה. דיאגרמת ון היא דיאגראמה מתמטית שמדגימה קשרים אפשריים בין קבוצות שונות. המיצב עשוי משני גופי תאורה צבעוניים של תיאטרון, והוא מראה את הדיאגרמה באמצעות ייצוג גראפי פשוט של שני עיגולים מוארים, האחד ורוד והשני תכלת, הם חופפים זה את זה כך שנוצרת קבוצה שלישית. זהו ייצוג גראפי פשוט של הכלה והדרה. בשנת 1970, דיאגרמות ון הוצאו מתכניות הלימודים בבתי ספר יסודיים בארגנטינה, מכיוון שהן נחשבו למעודדות חשיבה רדיקלית וחתרנית שעשויה לעודד חיבור בין קבוצות שונות זו מזו ולטפח קולקטיבים.

3 תגובות על החיים כמשיל

    לעניין הדור המושמץ למדי:
    הדור הקודם (או אולי הקודם קודם או אפילו הקודם קודם קודם), היו קודם כל (כנראה? אולי?) אמנים 'אמיתיים' ורק אח"כ עסקו גם בחינוך והכשרת הדור הבא.
    הם לימדו את הדור הבא שאמנם קיבל מהם השראה וידע אבל כבר לא היו אמנים כמותם.
    אלה לימדו אתכם, אבל כבר לא ידעו להעביר את "מהות" האמנות אלא רק את מראית העין
    וככה נולד דור של אמנים שנולד "דפוק", ללא יכולת תקנה (בגלל הבסיס)

    לדעתי – ברגע שכבר לא יהיה ממי ללמוד, יתחיל להיות בסדר, אנשים יצברו את הידע באופן עצמאי ויעבירו אותו הלאה בצורה שתאפשר להתפתח
    אני חושב שזה נכון בכל תחומי היצירה.

    וזה בלי להכנס להשפעות עכשיויות של טכנולוגיה וכו' (ה-ADD שדבק בכולם [לדעתי בגלל החינוך ועוד)

    מה הקשקוש וכל קבלת/הפנמת הביקורת הדורית הזאת? נראה לי שזה לא רלוונטי ודי עקר. תפקידה של האמנות עכשווית היא קודם כל לשקף תמונת מצב ולהיות אוטנטית למי שאנחנו בחלל וזמן נתונים. ביקורת מהסוג הזה תמיד היתה במינונים כאלה או אחרים ותמיד תהיה. הגיע הזמן להפנים שהאמנות לא חייבת כלום לאף אחד וזה כוחה, זו גם חתרנות לשמה.
    אכן היו כמה וכמה עבודות טובות בתערוכה אבל זה לא הופך אותה לתערוכה טובה. חובת ההוכחה במקרה הזה היא על האוצר… הקצוות הפרומים והתחבירים הלא זורמים או מתחייבים הפריעו מאוד, מה שייצר תחושה שבמקרים רבים אפשר היה להחליף את העבודות בעבודות שונות ואף אחד לא היה שם-לב.

    תערוכה מביכה ומשעממת.
    עבודות פשטניות ועצלות (כמעט כולן), אוצרות פשטנית ומזלזלת (הן כלפי הקהל והן כלפי האמנות).
    הניו מיוזיאום, נו שויין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.