הניקיון הטוטאלי המלכלך את עצמו בעצמו

"עמוק בתוך חדר האורחים הכי נכון, הכי מעודכן, משויף ומתוקתק, עולה הצחנה חסרת המקור והבלתי ניתנת לסילוק, זו המקצינה את עצמה ככל שמנסים לגלות מהיכן לעזאזל היא נובעת". על פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, ועל הקהל שלו.

למען ההגינות או הגילוי הנאות או כל התנצלות מגמתית אחרת שמטרתה לרכך אמירה חזקה הנמסרת על פני קרקע חלשה, מעורערת או חשודה (ובעצם, הפקפוק העצמי לא ישנה דבר. ממש כמו בסדרות בית משפט, בהן צועקים עורכי הדין זה לזה לשווא objection מעל ראשי המושבעים או מציינים בפניהם to disregard. המילים כבר נאמרו ונשמעו בחלל, אף התניה או מחיקה בדיעבד לא תוכל להן), ובכן, בשם אותו ספק אומר כי לא נכחתי ברוב אירועי פסטיבל אפוס, "הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות", שהתרחש בתחילת החודש (1-4.2.2012) במוזיאון תל אביב. למעשה, נכחתי בשניים, לטובתי ולטובת הטקסט ייאמר כי היו אלה שניים מהיותר מדוברים ויותר מאוכלסים: הקרנת הסרט "עשב יעלה על עריכם" של סופי פיינס על פועלו של אנסלם קיפר, שלווה בהרצאתה הפותחת של טל לניר, אוצרת במוזיאון, ואמור היה להיסגר בסיור מודרך בתערוכה שלא התרחש מעולם (המדריכה לא הרגישה טוב ובאי האירוע הוזמנו "להגיע לסיור מתי שנוח לכם"). האירוע השני היה הקרנת הסרט "ללא מורא, ללא משוא פנים" על האמן הסיני השנוי במחלוקת – שאף הגיית שמו שנויה במחלוקת לא פחות רצינית – איי וייויי. במקרה הזה קיבל הקהל פתיח בדמות סרט קצר של TED והרצאה על אמנות סינית מפי זיוה קורט.

אני יכולה לכתוב שפסטיבל אפוס היה מחורבן. אני יכולה, אבל אכתוב כי הוא היה משמים, אנכרוניסטי ובעל ניחוח הסתדרותי טהור. אני יכולה לכתוב שיותר מהכל הוא הזכיר לי חוג העשרה במתנ"ס (לא שיש לי משהו נגד מתנ"סים. יש לי משהו נגד רעיון ה"העשרה", בכל תחפושת שיעטה על עצמו), אבל זה יהיה קל מדי. אלפי מילים נשפכו כמו מלט וירטואלי על המבנה החדש של המוזיאון, מנסות לסדוק אותו מבפנים. בדומה למאה מיליון גרעיני החמנייה של איי וייויי בטייט מודרן, נדמה כי היותן, לפחות בחלקן, מילים חריפות, מדויקות ומרגיזות לא מנע מהן להפוך לקישוט הכרחי בטקס הפתיחה החגיגי של הבניין. המילים לא יכולות למבנה הזה, כל כולו הדהוד הנשגב באורח הפשטני ביותר, כזה שרק מפלי אור יכולים לייצר. התערוכות הראשונות שנבחרו להיתלות על קירותיו לא עזרו למצוא בו נחמה; הסימבוליזם הבלתי נסבל של קיפר הוא רק הקדמה לתערוכת הצילום הישראלי באוצרותה של נילי גורן, תערוכה שמעוררת געגועים ל"משפחת האדם" של אדוארד סטייכן, במומה, 1955. שם עוד לפחות היה אפשר לחשוד בחתרנות בלתי מודעת או לפחות בתעוזה. אצל גורן מראה קיר הבתים המאונך לקיר החיילים מעורר בעיקר חמלה. אז מה הטעם בעוד מילים המוטחות על כתלי המוזיאון ולא מותירות עקבה, משחקות גם הן במשחק השוליים הבלתי קיימים? אינרציה היא מילה מושלמת לתיאור המניע: התמדה וגם רפיון.

מה כל כך מרגיז בפסטיבל הזה? לפני הכל, המחיר שלו. 48 שקלים לכרטיס, הכרטיס תקף לסרט אחד, סרט קצר ברוב המקרים. יותר ממחירו של סרט באורך מלא באולמות מסחריים, הרבה יותר ממחיר כרטיס בפסטיבלים מקבילים בארץ ובעולם, בהם תשלום על כרטיס פירושו כניסה חופשית לאחד מימי הפסטיבל או לכולם. זו לא התחושה שעושים עליך קופה כמו הידיעה כי מה שמכונה תרבות הולך ומתרחק בצעדי ענק מכיסם של רוב האזרחים. ידיעה שמתערבבת בידיעה כי הכניסה למוזיאון בימים שאינם פסטיבל היא תמיד בתשלום, שלא כמו בהיכלים שמוזיאון תל אביב מתיימר לראות בהם את אחיו ורעיו הקרובים ברחבי הגלובוס, בהם תמיד ישנו זמן, בדרך כלל אחת לשבוע, בו הכניסה חופשית. נדמה כי בימים בהם אמור המוזיאון להצדיק את קיומו הנוכחי – בין אם לגבי הבחירה בארכיטקטורה דיגיטלית ובין אם לגבי ההחלטות הניהוליות התמוהות שלו – הוא עושה מה שביכולתו כדי להכעיס את מי שעדיין אינו כועס, ולא נותרו הרבה כאלו.

אחרי שצולחים את הכסף, נותרים התכנים והו, כמה שהם חיוורים. צפוי היה כי מוזיאון שמתהדר בהיותו כעת, במשכנו המפואר, תשובה ישראלית ראויה למוסדות הראווה בגלות, יצדיק את כסותו ה'מעושרת' בתכנית פסטיבל עשירה לא פחות. אז לא. אנשי המוזיאון היוו אחוז גדול מדי מן המרצים בפסטיבל לא בגלל שבארץ אין אנשים שיודעים לספק הרצאה מרתקת בכל אחד מהתחומים בהם נגע הפסטיבל, או לפחות ניסה לגעת, ולא מכיוון שכל האורחים הפוטנציאליים מחו"ל עשו מעשה ראנסיירי והבריזו, זה פשוט יותר זול. הרבה יותר זול. בכל זאת – ארבעים ושמונה שקלים לכרטיס, לא סביר לצפות שיביאו מישהו בעל שיעור קומה, תשוקה מבעבעת ונוכחות מרגשת להיכלי פרסטון סקוט כהן, נכון? במקום זה קיבלתי את טל לניר למנה ראשונה ואת זיוה קורט לעיקרית וקשה לי להחליט איזו מהן הייתי מחזירה למלצר קודם. אולי את זו שהשתמשה בכל קלישאה אפשרית על אמנות? "ריפוי", "גאולה", "הפיכת עופרת לזהב", "יער זה נורא גרמני" (ויער זה באמת נורא גרמני! כל ההבדל שבעולם מצוי בין ההסתפקות בסיסמא לבין הניסיון להבין כיצד היא נוצרה, למשל כאן). באיזה עולם עוד אפשר לשרטט חיבור בין בויס לקיפר ולהסתפק בזה ששניהם מרפאים את נשמתם הדואבת בעשיית אמנות? בזה ששניהם משתמשים בחומרים טבעיים כמו קש ולבד? האם מישהו באמת מאמין שאפשר להשתמש בביטוי כמו "החיבור בין האדם לטבע" ושזה יספיק? יספיק למי? נדמה כי הקהל היה מרוצה ברובו, אולי כי לא הפסיקו לשמן את הישבן הדשן שלו בשמות כמו וורהול ופולוק שעוררו, כמצופה, הנהונים מהסוג הבורגני, הנהונים שהדהדו את המילים "ראו כיצד אני מבין. אני מבין מה הם עושים, המשיגנע האלה. הכל נהיר, הסימבולים מתיישבים זה עם זה, כמה מרגש: קרמטוריום, פלטה, קבלה. כמה ברורה האמנות!", וזה עוד לפני שנהיה נודניקים ונציין שאומרים ספִירות ולא ספֵירות, גַשמי ולא גִשמי ועוד כהנה וכהנה עניינים שלאיש לא אכפת מהם, לא כשיורים מהר מהר קספר דוד פרידריך ונותנים לשקופית עם שיר של פול צלאן להישאר מוארת בדיוק לחמישית השנייה כי "כמובן שלא אקריא לכם את כל השיר עכשיו". אחרי לניר הוקרן הסרט של פיינס והיווה את נקודת האור היחידה באותו ערב. שוטים ארוכים, מצולמים להפליא, של המפעל הקיפרי. מבט משתהה שמייצר התפעלות וביקורת באותו פריים ובאותה תנופה. רוב הקהל עזב באמצע. אלו שנשארו התלוננו בקול על שעמום, למרות שקיפר הזכיר בסרט את היידגר וההרצאה שלו על חשיבות השעמום. הם בטח לא שמו לב.

איי וויווי בתערוכתו במוזיאון הטייט מודרן, לונדון

כל זה היה תענוג צרוף בהשוואה לאירוע איי וייויי (אוי וֵיי וֵיי?). את הנכנסים לאולם המרהיב (באמת) ליוותה שקופית שהוקרנה ממקרן עצום שישב נפוח בירכתי הבמה. שקופית מתוך מצגת PowerPoint. כך: "אמנות ופוליטיקה…" ("אתם מבינים, נכון? קהל עשיר ונפלא שכמותכם, אתם מבינים למה מירכאות ושלוש נקודות? זה הכל כאילו!"), ולאחר שזו האחרונה סיימה את תפקידה העקרוני – להדיח את האמנות והפוליטיקה אל מחוץ לדיון – הוקרן הסרט הקצר של TED. ב-TED יש הרצאות לא רעות בכלל, מארגני האירוע בחרו להקרין אחת רעה ממש. נשאלת השאלה למה אני זקוקה לפסטיבל על מנת לראות סרטון של TED. התשובה נמצאה במהרה – בכל תנאי אפשרות אחרים לעולם לא הייתי צופה בו מעבר לעשרים שניות. הסרט הקצר והסכריני לכד את יושבי האולם המכובדים בגרסת האופראית ל"We are the World". אחר כך עלתה הגברת זיוה קורט, "בעלת תואר שני בתולדות האמנות, בעבר כיהנה כמרצה בכירה במחלקת החינוך במוזיאון תל אביב לאמנות. כיום בתפקיד מנהלת הארכיון במוזיאון", כך על פי התוכניה. בהרצאה שלה הושלם המעבר מתימהון לקינקיות. בקול סמכותי הציגה קורט עבודות במהירות מסחררת, ביניהן עבודת פיסול של גופת אישה בשלולית דם אדומה ועצומה. קורט טענה כי אנחנו עשויים לחשוב שמדובר ביצירה שלווה ונעימה "לולא כתם הדם האדום ההוא". עוד ועוד עבודות קודרות ברוח הדיכוי המאואיסטי תוארו על ידה כ"קלילות" ובכך הונהר עד זרא מקומו של הצופה, במקרה הנוכחי – הצופה התוהה על מה נענש. באמצע ההרצאה נשמעו קריאות מתוככי הקהל, קריאות להפסיק את ההרצאה כי "באנו לראות סרט לא לשמוע אותך מדברת". בשלב זה כבר לא ידעתי האם אני בעד הגברת קורט או נגדה, מאחר וגסות הצעקה הותירה אותה בצד החבול ומעורר ההזדהות, אלא שהאלימות, שהובעה בישראליות אופיינית דווקא ממי שהמילה עממיות רחוקה מלתארו לכאורה, הייתה גם האלימות שלי. הגברת קורט פעלה בקור רוח ראוי לציון; החיוך לא נס מפניה גם בעודה מריצה את השקופיות האחרונות במהירות גדולה עוד יותר, אם דבר כזה בכלל אפשרי לאור תורת היחסות הפרטית. איי וייויי זכה לשלוש שניות, אולי ארבע. לאחר הפרפורמנס הקיקיוני של קורט הוקרן הסרט המצופה. זה היה סרט של ה-BBC בבימויו של מאת'יו ספרינגפורד והוא היה סתם סרט. אתנחתא מרעננת של סתם. הסרט שניסה לעקוב, בין השאר, אחר יצירתו של איי וייויי בטייט, השלים את משימתו כמו שזיוה קורט דיברה על אמנות ופוליטיקה, כמו שטל לניר תיארה את עבודותיו של קיפר: בעצלתיים. בעצלנות אינסופית שבאופן פלאי לא סותרת טרחנות. בזלזול מהסוג הגרוע ביותר, הזלזול הלא מודע בקהל שלך, במושאי ה"ביקורת" שלך, בעצמך.

זה היה הביקור הראשון שלי במוזיאון תל אביב המחודש (מה יש? קצת סובלנות ל-late bloomers), והגופנפש שהכין את עצמו לשוק המפגש עם "החדש" הופתע לגלות שבעצם, הוא לגמרי בתוך אימת המוכר. עמוק בתוך חדר האורחים הכי נכון, הכי מעודכן, משויף ומתוקתק, ושם, דווקא שם, עולה הצחנה חסרת המקור והבלתי ניתנת לסילוק, זו המקצינה את עצמה ככל שמנסים לגלות מהיכן לעזאזל היא נובעת. הפרעה בתוך הניקיון הטוטאלי המלכלך את עצמו בעצמו, זירה המותירה שתי ברירות בפני האורח, שתיהן בלתי אפשריות באותה מידה – לפרק את הבית מהיסוד או לברוח.

הדס מרדר כותבת את הבלוג High maintenance

4 תגובות על הניקיון הטוטאלי המלכלך את עצמו בעצמו

    טקסט חריף ומצויין!
    הלוואי ובמוזיאון היו פוקחים אזניים לשמוע ביקורת כפי שמצופה מכל סטודנט צעיר לאמנות.
    יישר כח!

    עובדי פסטיבל אפוס קיבלו חמישה שקלים לשעהועבדו שתים עשרה שעות ביום.

    מישהו שם במוזיאון קורא כאן?
    כי מאד כדאי!
    מזמן לא כתבו כאן כך

    חריפות במידה!
    הלוואי ויכולתי גם את החוויה שלי לתעד ולהעלות לקריאה…
    תודה הדס!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.