אזור הספר של החייתי

עדי בר מציירת בעט כדורי אדום ובמכחולים רוויים בדמה שלה חיות וצמחים מסביבת מגוריה, יפו. בר יוצאת עם הכלבה שלה לסיבוב ולאן שזו מושכת הולכות עיניה ובחירותיה האמנותיות של בעליה: צמחיה חופית, מעין חבצלת, שבין עליה השכובים אחד שבור, מסומן או מסמן לכלבה שמישהו כבר היה כאן; חולדה מתה על גבה; יונים ועורבים אפורים. את המסלול הזה שמובילה החיה אל חיות אחרות מוזמנים לעשות המבקרים בתערוכה, ומיד לגלות שאין כאן שום דרך שיוצאת מנקודה אחת ומסתיימת בנקודה אחרת; יש כאן הזמנה, לא הגשמה. נדרשים מאמץ וסבלנות לשהות בתוך העומס האדום הזה, עוד ציור דם ועוד אחד, בלי חוט של סיפור ובלי מסקנה טובה. לכאורה אין שם יותר מרישומים מעולים של כאב לא לנו. ובכל זאת, תשומת הלב שלנו נקראת להוריד את המבט מעט אל החיים הרוחשים והמתים של פאת העיר, של שולי הרחוב, או נכון יותר, אל אותה השכבה החוץ-אנושית של הקיום שלנו שאנו מדמיינים ללא הרף כי אינה קיימת, או לחילופין, כי היא חיה לעד, זהה לעצמה. אבל הטבע שרואה בר סביבה אינו בדיוני ואינו נצחי, אלא מוחשי מאד, כמעט חושני, שכן הכל בדמה.

עדי בר - רישום בעט כדורי ודם

והנה, על אף המוחשיות החזקה של הרישומים הפלאיים הללו — שמנטרלת על נקלה את כל התשוקות השחוקות להביא אל הגלריה את התלת-מימדי כשמדובר בחיות — נפער מרחב בדיוני בין שתי הממלכות המושגיות הקשות אליהן פורצת בר בסערה, ממלכת הדם וממלכת החיות. זהו אזור הספר של החייתי. חייתיות היא הלא-נודע של הביקורת, כפי שקבעה קארי רוהמן, מן החוקרות המסקרנות יותר של ייצוגי חיות בתרבות המערב. חייתיות היא מערכת של ערכים בדיוניים שמשליך האדם על חיות כדי להשתמש בהם שוב באפיון בני אדם אחרים לשם גירושם מן האנושי. זה מוכר לכולנו, פחות או יותר, מכל שיח גזעני. חייתיות היא גם אחד מכוחות הבטחון של החברה האנושית בבואה להגן על עצמה כנבדלת-לעד משאר היצורים החיים. תהיה זו טעות לחשוב כי דווקא חייתיות או פראיות או בהמיות יוצרות מרחב משותף שבו נעים בני אדם וחיות יחד, כפי שטעות לחשוב שמיניות היא דבר מה משותף לגברים ולנשים (וגם זאת מזכירה בר בחיבורה אל הדם). בר מודה בכך, ובאומץ רב, נמנעת מלנעול חיות וצמחים ב”חייתיותם”, בכיעורם או באקזוטיות שלהם, בשונותם הבלתי ניתנת להכלה. מאידך, בר גם אינה מסתערת על סט הפנטזיות השני שמציעה תרבותנו בבואה להתמודד עם האחרות של חיות, והוא האמצעי הרטורי של ההאנשה. אין בתערוכה החשובה הזו אף לא רגע אחד של מתן-פנים למה שאין לו פנים או מתן-קול למה שאין לו קול. וויליאם וורדסוורת’ שסלד מן הכלי הרטורי של ההאנשה (אף שהשתמש בו לא פעם) קרא לעבור לכתיבת שירה ישירה, “בחברת בשר ודם” אמר.

כמה בשר וכמה דם יש בעבודותיה של בר! וזאת מבלי שתשכפל בגלריה את אלימות החווה או המעבדה (כפי שעושה למשל מאוריציו קטלאן, או באופן אחר, דמיאן הירסט). המרחב המשותף שבר מתחילה לכונן בין המינים הוא המרחב של הבשר ושל הדם, שום דבר רוחני לכאורה, אלא פעולה רדיקלית של החייאה, של עירוי והחייאה: לקחת את החיה הזו שמתה בפינת רחוב מנהג שפגע בה ופיהק, לרשום כל שערה בה, כלומר לזכור אותה, ואז להחיות אותה, ולהזרים בה את מה שאין האמנות או האדם יכולים לסבול — את מחשבת הכליון. הדם ברישומים הללו כבר נקרש, החל להשחיר, אפשר וישחים שוב ויתבהר או ייעלם. עוד תימשך לו ההיסטוריה הזו, בגלל השימוש בחומר אורגני כל כך וארעי, עוד ימשך הסיפור הזה של החיה המתה שגם הגדולים שבאמנים, רמברנדט נגיד, לא עושים אותה חיה יותר רק משום שהעלו אותה על בד. בר תורמת דם למי שכבר מת ובכל זאת משיגה ממנו איזו נוכחות חדשה, שנמצאת עכשיו, שמשתנה ממש לנגד העיניים, שניזונה ממה שניזונה התורמת טרם ההקזה. מאיר ויזלטיר כתב לפני שנים ספורות “ברגע זה, אני שואל את עצמי, / איך מניחים בשיר / חתול דרוס על הכביש, / ושיראה נכון / לא פתטי, / לא מבכיא.” תערוכתה של בר עונה על שאלה זו בקול קטן ובטוח. את האדם, זה שאחראי לכך שכל החיות והצמחים הללו ייראו רע כל כך, היא משאירה מחוץ לתמונה ובין סיבי הנייר שלה בעת ובעונה אחת. כך, בר מחדשת את הקשר בינינו לבין מה שסביבנו — עלי החבצלות הללו נראים כלשונות מודלקות משום שעלים ולשונות ופרוות וחול ואפילו טפט מצויץ ושטיח פרחוני כל אלה שייכים לאותה הסביבה, מקורם ואחריתם בה.

עדי בר - רישום בעט כדורי ודם

יש הרבה חיות בחיים אצל בר, לא פחות מחיות מתות, אך משהו נראה בכולן דומה מדי כדי לציית לחלוקה הנוקשה כל כך בין חיים ומוות. מוות של חיה כידוע אינו נספר ואינו נזכר כמוות אנושי, אלא למעשה נשחק לאפס תחת ההנחה כי עורבים אפורים היו ויהיו, ואין בין עורב אחד למשנהו שום הבדל, שום ייחוד. מכאן הקלות בשימוש, בצריכה ובזריקה של חיות, באמנות, בתרבות, בחקלאות וכו’. בר מובילה אותנו לעמדת תצפית על עצמנו, מן החשובות ביותר שנקרו בדרכי באחרונה. ועוד מילה על הדם, כלומר על המילה דם. אין לאמנית הזו כסף לקנות יותר מעט כדורי זול ונייר, ולתת מהדם שלה כדי לקיים את האמנות שלה, זו לא דמגוגיה ולא בקשת נדבה, זו הצהרה על הישרדות, על מלחמת הישרדות. אלא שכאן, בגלל הדם, אין מלחמת ההישרדות האישית של האמן — שהיא תולדה של דחיקת מלאכתו אל מחוץ למה שאנו מחשיבים כצורך חברתי קיומי — מנותקת ממלחמת הישרדותן של החיות שסביבו. זמן החיה הוא זמן מלחמה, בר מזכירה לנו, כך זה תמיד, אלא שהיא דורשת מאיתנו להבין זאת דווקא מרישום מאופק, מדוד, שנעשה בידי מי שעדיין חי ונלחם בתלת-ממד כלפי מי שכבר מת בדו-ממד. הדם על הנייר אינו פרובוקציה אלא טבעה של הישרדות, של מה ששורד כאמנות.