על פניו יש דמיון רב בין שתי תערוכות המוצגות כעת בירושלים – “המוזיאון של העכשווי” של קבוצת סלה-מנקה במרכז מעמותה בעין כרם, ו”היונים של מוחמד ג’ולני” של מתן ישראלי בגלריה ברבור. שתי התערוכות פועלות מחוץ למרכז ובמנותק משדה האמנות המסחרית, שתיהן מעוגנות במסורת המחשבה המושגית ומתייחסות למרחב המקומי על הקשריו הפוליטיים הרבים, בשתיהן האמנות מנהלת מערכת יחסים סבוכה הן עם החוץ והן עם חוקי עולם האמנות ומנהגיו, מתפקדת כמעבדה סגורה ובו בזמן מסמנת אפשרות לפעולה בעולם שמחוץ לה. אולם חרף נקודות הדמיון הרבות, “המוזיאון של העכשווי” ו”היונים של מוחמד ג’ולני” מבוססות על שתי עמדות שונות בתכלית – הראשונה מפרקת והשנייה בונה.
“המוזיאון של העכשווי” מסכמת שלוש שנות פעילות במרכז “מעמותה ע”ש דניאלה פסל” בעין כרם, שדיאגו רוטמן ולאה מאואס (חברי קבוצת סלה-מנקה), משמשים כמנהליו. במקביל למיצבים והמיצגים המוצגים במקום הפרויקט כולל גם עבודת רשת – מוזיאון אלטרנטיבי ומקוון הניתן להורדה כתערוכה שלמה באיכות מלאה, לנוחותם של ה”אוצרים המשניים”, כדברי מאואס ורוטמן, המוזמנים להציג את התערוכות מחדש תוך התייחסות לתפיסות תרבותיות ואוצרותיות שונות. הפרויקט המקוון עתיד להמשיך לפעול גם לאחר נעילת התערוכה במרכז.

כנסיית הביקורת: עץ אורן, ויטרז', מקרן, רמקולים, מיקסר, מחשב, מכונת מוזיקה, מיקרופונים, מֵגָפון מתכת, קמרה אובסקורה (טפט שחור מחורר, נייר פֵּרגַמֵנט). סלה-מנקה בשיתוף קולקטיב מעמותה מוזיקה: ירדן ארז טקסטים: ז'ואו דלגדו, ארטורו מאורה, רודריגז, סלה-מנקה, ארנדט, דרידה, דלז, ז'יזק
מאואס ורוטמן תחמו את חללי בית האבן הניצב בעליה לכנסיית הביקור. חדר אחד הפך ל”כנסיית הביקורת” – מבנה עץ מרשים דמוי כנסיה המשמש גם כחלל למיצגים, חדר אחר נאטם, ואילו המרפסת נסגרה בתריסים לבנים וחשמליים הנפתחים לזמן קצר תמורת תשלום המשולשל לתיבה שמפעילה את מנגנון הפתיחה וחושפת את הנוף הפסטורלי והממוסגר. במהלך החודש מוצגים בכנסייה ובחדר האטום מיצגים המתייחסים לעולם האמנות, להיסטוריה של עין כרם ולמקומו של הבניין ביחס לדברים. לבני הבניין החיצוניות סומנו במספרים.
“המוזיאון של העכשווי” מציג עמדה לעומתית ומתעמתת. המוזיאליות שלו מתנגדת להיגיון המוזיאלי והכלכלי המוכר, האדריכלות שלו מתנגדת לסביבתה, מסרבת להשתלב בה, תופסת את ה”השתלבות” במובנה המקומי כמחיקה ולקיחת בעלות. הנוף מוסתר בשם אינטרסים תיירותיים-כלכליים, קירות האבן המקומיים מצופים בעץ אירופאי ואבני הבניין ממויינות ומקוטלגות במחוות פיחלוץ של אתר חי. הטקסטים והדיאלוגים שמדוקלמים במיצגים נערכו או פוברקו, בניסיון לעסוק בסמכות וטעם ולחשוף את פרקטיקות השליטה המבססות את עצמן באמצעות ערכי “שימור תרבותי”. לא פחות מפארודיה יש פה קריאה לבחינה חוזרת ונשנית של העולם, ועשייה כמלאכת פירוק בלתי נלאית של האמונות והמושגים המעצבים אותו.

מתן ישראלי - היונים של מוחמד ג'ולני (פרט מההצבה בגלריה ברבור)
ה”השתלבות” שהמוזיאון של העכשווי דוחה עומדת בבסיס עבודתו של ישראלי. בדיון הציבורי המוגבל והאלים בישראל יתכן שגם עבודה זו תיתפס כלעומתית וביקורתית, אולם יותר מאשר ביקורת זו עבודה שמבקשת להשתמש באמנות על מנת להציע אפשרות לקיום שונה בסביבה. דיאלוג והכרה במקום מחיקה. השתלבות, לא “השתלבות”.
ישראלי חבר למוחמד ג’ולני – אספן יונים פלסטיני מהכפר צור-באהר וראש איגוד חובבי היונים בישראל – פרס רשתות מתחת לתקרת הגלריה הלבנה והתקין במקום כלוב גדול שאליו הוכנסו 24 יונים מזנים שונים שג’ולני מגדל. אורות הגלריה התהפכו ובמקום להאיר את המוצגים על הקירות הם מופנים כלפי מעלה. הטקסט היחיד בתערוכה הוא אישור וטרינרי המעיד על בריאות היונים. התערוכה ממשיכה שני פרויקטים קודמים שיצר ישראלי בשנים האחרונות. בתערוכה “נאסר / אל-באהו” במרכז אמנות בשכונת מוסררה, סומן התוואי המקורי של קירות הבית הפלסטיני שבתוכו הוקמה הגלריה (תוך הסתרת האדריכלות המקורית בקירות גבס), כאשר מבקרים בתערוכה הוזמנו לעזור לאמן להשיב את הגלריה המסומנת למצבה ה”מקורי” כקוביה לבנה – זאת אומרת להיעשות שותפים במעשה המחיקה החוזר על עצמו. בעבודה “לימוניפטוס”, שתל ישראלי ייחור של עץ לימון בגזע אקליפטוס הצומח בחצר ביתו, ומאז שני המינים הפולשים צומחים זה מתוך זה.
כולם זרים בתערוכה בברבור – האמן בצור-באהר, אספן היונים בגלריה, והיונים עצמן, שרובן אינן מקומיות וחלקן מצועצעות ואקזוטיות למראה, אך אם ישתחררו יחזרו כולן לביתן במזרח העיר. בדומה ל”לימוניפטוס”, גם העבודה הנוכחית משתמשת בזרות ובפלישה כנקודות מוצא, ומבקשת להמירן בהכרה ושותפות שמייצרת הפריה הדדית. בדומה ל”נאסר / אל-באהו”, אם כי בצורה פחות אלגנטית, התערוכה משתמשת בחלל הגלריה כאתר המסמל את חסימת היכולת לעשות זאת, אולם בניגוד לעימות המתמשך והעקרוני שב”מוזיאון של העכשווי”, “היונים של מוחמד גו’לני” מעמתת את החלל הגלריסטי עם הפרות הסדר שבו שלא על מנת לפרקו אלא בכדי לאחותו ולבנות אותו מחדש.
המוזיאון של העכשווי – קבוצת סלה-מנקה ואמנים נוספים, מרכז לאמנות מעמותה ע”ש דניאלה פסל, עין כרם
היונים של מוחמד ג’ולני – מתן ישראלי, גלריה ברבור
פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

תערוכות טובות מאד
סאני
| |