היתכן? פאקינג כן!

וויליאם ססנל מפתיע, גרהרד ריכטר מאכזב, פיפילוטי ריסט עוטפת וג'ורג' קונדו הורס. אלין אלג'ם חזרה מסיור אמנות בלונדון.

וויליאם ססנל בוואייטצ'פל. מפתיע, נדיב ונועז

וויליאם ססנל

וויליאם ססנל

אני נכנסת אל החלל כלא מאמינה. זה… ציור… אמיתי… ופתאום אני מבינה כמה זמן לא ראיתי ציור אמיתי. אני רוצה להרגיש את הכוונה בלי המאמץ, את התנועה לצד הבלימה, את את האפשרות לצד השאלה.
ססנל נותן את כל אלה. הוא פותח לך צוהר אמיתי להבין, כמו חבר שמספר לך חלום שחלם אחרי ששניכם שתיתם כמה שוטים של אבסינט. הוא ממש קרוב אליך, הוא מספר לך הכל, זה נעלם בתוך עננה של אי בהירות, אבל אתה עדיין מרגיש שיש לך עכשיו את הזכרון הזה שפעם היה שלו.
התערוכה ורסאטילית עד כדי כך שיש תחושה של אוצרות נעדרת. איזו תחושה נהדרת! החופש שהוא לוקח להיות אחר כ"כ ועל אותו הקיר! ולא רק זה, אלא שבקומה השנייה הוא מציג עבודות וידאו. וידאו? לצד ציור? היתכן? פאקינג כן.
בקופסאות אנאלוגיות נוגעות ללב מציג ססנל וידאו שמייד רואים שנוצר ע"י צייר. התפיסה של מישור ההקרנה כמצע, ולא כמטאפורה. הוידאו כולו הוא אובייקט. שרשרת שאתה מגלגל בכף ידך והאור המשתקף בה משתנה בקצב תנועתך.
בדרך החוצה מהחלל קופצות לי המילים המצוטטות ממנו,  סטנסילים על הקיר מולי-
Painting is not a game, it has to be taken seriously
מילים כ"כ פשוטות, ועדיין, כ"כ טוב לראות אותן.

ריכטר בטייט, עושה שרירים. מרשים ובלתי נגיש כמו ויטרינה ריקה

גרהרד ריכטר

גרהרד ריכטר

כשלעצמה, פגישה עם רטרוספקטיבה של אמן שהתחנכת בצילו היא מפכחת, לא מנחמת. הנה פה, אחרי כל השנים האלה, וכל הפעמים הרבות שבהן אוזכר שמו (האם זה זכרוני או שנדמה שרבות מדי, וכלאחר יד?), אני עומדת מול הציורים הפנומליים של ריכטר, ומרגישה, מה?
אלו לא רק דוגמאות לוירטואוזיות גברית שאוזכרו תדיר במזרח ירושלים, אלא גם זכרונות מנעוריי המביטים אל העתיד בפליאה.
הרבה נמצא על הכף פה. והציורים הם מפעימים. ללא ספק, אחד הציירים הטובים שידענו. איזו שליטה.
המעבר בין פוטוריאליזם עוצר נשימה (לא לדאוג, הוא רלוונטי כי הוא "מקיים דיאלוג"), לבין מופשט אקפרסיבי או מופשט גיאומטרי נדמה כלהטוט של אדם משועמם, ולא כחופש – כמו אצל ססנל. "הנה תראו", הוא אומר "אני יכול לעשות גם את זה".
הצפייה מסרסת. התערוכה המצ'ואיסטית הזאת כמעט גורמת לי לאבד תקווה. מזל שאח"כ מצפה לי ג'ורג' קונדו.

פיפילוטי ריסט בהייווארד גאלרי, טריפ טוב עם דאון קל

מאד קשה לדבר על התערוכה החדשה של פיפילוטי ריסט בהייוורד גלארי. יש החלטה בסיסית שצריכה להעשות עם כניסתך לחלל – האם אתה ציני או האם אתה כנוע? למרות האסוציאציה השלילית של המילה כנוע, היא דווקא הדבר החיובי לעשות (ידוע שגם ב-S&M הכח נמצא אצל הנשלט). אני לגמרי בחרתי בה והתמסרתי לחוויה הטוטאלית שהתערוכה מציעה. בחלל הכניסה הוידאו אינסטליישן יפה מאד. על שני קירות עצומים הנפגשים כ"ר" מוקרן אופק נע על גבי אובייקטים לבנים שנראים כבובות של חפצים, דגם של בית על במה מתחת, על אחד הקירות החיצוניים מוקרנת ארוחת ערב משפחתית שהמנות המוגשות בה עולות באש. ממול, מעל הדגם ובהקרנה אינטימית על הקיר הענק, פרופיל של אישה על רקע נוף בנסיעה, המדברת על רומנטיקה ומשפחה. בהמשך מחכים חללים חוויתיים שבהם מוקרנים דימויים הנעים בין אירוטיקה לפסיכדליה, ע"ג יריעות בד מרחפות. בובות בצורת גפיים או טורסו אנושיים שרועות על הרצפה המכוסה שטיח רך, ואתה מתבקש לגרור אותן ולעשות בהן כרצונך כדי שיהיו לך כרית. אנוכי וחברתי ניקי, פסלת ניוזילנדית במקור המסיימת את התואר השני ברויאל קולג' השנה, לא רצינו לזוז. אם לא היינו יודעות שיש נקניקיות גרמניות ויין חם בדוכנים מחוץ לגלריה, לא היינו יוצאות משם בחיים.

עוד ועוד חוויות מחכות במקום. הקרנה פנורמית של התרחשות אסוסיאטיבית מחזורית, הקרנות מיניאטוריות גאוניות בתוך תיק יד פתוח, וגם כסא מזמין לצד מנורה עומדת, שהצופה אמור להתיישב בו כשדימוי של עצים נעים מוקרן על ירכיו. זה רגע מערסל ואירוטי, הכניעה הזאת לקבל את הדימוי ולהתלטף בו, העיגול המושלם מוקרן והעצים בתנועה סיבובית כמו מלטפים אותך. כמה אדיוטי, כמה מנחם.

ריסט לא מפסיקה. יש משהו מאכזב בחזרה הזאת. כ"כ רוצה לרצות את הצופה. יש משהו לכל אחד. כשדיברתי עם חברה אחרת שראתה את התערוכה, היא דווקא הייתה מסוייגת. ניקי ואני היינו בשוק, "מה?! לא אהבת???" זה כמו להיות בדיסנילנד ולא לשמוח, הרי "חשבתי שזה נרקיסיסטי". ונכון, יש משהו נרקיסיסטי בכפייה המניפולטיבית הזאת של צליל וצבע, הפורטת עליך עד שאתה נהיה פשוט סמרטוט, אבל היה מדוייק יותר דווקא לעצור בסחיטה הזאת שמטמטמת אותך לגמרי, אשכרה גורמת לך להגיד לעצמך "אווו, איזה יפה זה פרח, ואיך הוא בא לי טוב בורוד…" ולא להמשיך להציע "גרסאות" שגורמות לך לצאת בסופו של דבר, ממצה, ולפיכך – ספקני, במקום הלום.

ג'ורג' קונדו בהייווארד גאלרי, מפכ/קח

ג'ורג' קונדו

ג'ורג' קונדו

בקומה השנייה של ההאייוורד, תשושה ומרופטת אחרי ריסט, מתעוררת מעט במדרגות הבטון, אני פוגשת את ג'ורג' קונדו בתערוכה חזקה ביותר. איזה נקיון בהצבה, מה שאמור להיות דחוס – דחוס, מה שאמור להיות ריק – אוויר, ומה שאמור להראות נועז – נראה.
לפני התערוכה הזאת הייתי פחות שרופה על קונדו, אם לומר זאת בעדינות. לא הבנתי את הסמנטיקה שלו, היא נראתה לי אקראית, לא מדוייקת. הבנתי, זו גרוטסקה, אבל התחושה שלי הייתה שהפראפרזה היא לא מאופיינת. הפיגורטיבי הוא שיבוש פשטני של מקור, ולא פיגורציה חדשה. אבל משהו קורה בחוויה מול הציורים, קודם כל – הם פאקינג טובים. קונדו הוא צייר חריג. אבל זו גם המסה והקונטקסט שעושים את זה. פה, החזרה היא כ"כ נדרשת, העקשנות הזו שלו, שוב ושוב לייצר את הפחיסות המרושעת הזאת, מתחילה לשכנע ממש. פשוט הורס אותי, האבסורד של להתרכז כ"כ לצייר ברצינות תהומית אף מופרך ועגול.

עוד ראיתי את:
'פול מקארת'י בהאוסר אנד ווירת – לא פתור עם רגעים של התעלות אופיינת רק לו.
וואלאס קולקשן- מוזיאון אינטימי עם אוצרות מיניאטוריים וגם רנואר אחד:)
וסטייל פוסטמודרניסטי ב-V&A- תיאטרון מופק מדי שנותר כהצעה מסוגננת ולא בחינה אמיתית של מגמות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.