חיות בסרט

הדימויים המופיעים בעבודותיה של אלי אהרוני-כגן הופכים את בעלי החיים מיצורים נעימים למגע וצפייה לכאלו שאפשר לדון בתנאי קיומם.

‫החוויה של פינות ליטוף בבית הספר זכורה לי היטב. לוקחים את הכיתה למקום עם חיות בכלובים, ובעוד המדריך מסביר על החיות ואורחות חייהן בטבע, מרימים גור ארנב מבועת מתוך כלוב, או אפרוח קטן שילדי וילדות הכיתה יוכלו ללטף בהנאה. החיה עוברת מיד ליד, מתעכבת אצל חלק, פוסחת על אלו שנגעלים מחיות, עד שהיא חוזרת לידיו המיומנות של המדריך, שמחזיר אותה אל תוך הכלוב בליווי עלה חסה עסיסי או חתיכת תערובת שהוא מכנה "הפתעה". ההפתעה היחידה למעשה היתה, כשגדלתי, לגלות שהחיות האלו לא מאריכות ימים בפינות הליטוף ויש צורך להחליף אותן בחדשות מדי כמה שבועות. הן לא שורדות את חילופי הידיים המרובים והתנאים הפיזיים שאינם נותנים להן להתקיים לאורך זמן. אני זוכר שהן תמיד היו נעימות למגע. הן רכות ואפילו עיניהן העירניות הוסיפו לחוויה המענגת, מביטות באופן מתמסר כל כך, כל קיומם תלוי עכשיו בידי המחזיק בהן, כלומר בי. ‬
זאת לא חוויה חד מימדית. יש בה את העונג בו בזמן שברור כי החיות עצמן לא נהנות מהמעמד. זה לא ממש משנה. בתוך ההגיון שמביא את הילדים כולם לחזות ולהחזיק בחיות בכלובים כדי להתחבר לטבע, הדברים מתיישבים אחד עם השני בקלות.

אלי אהרוני-כגן - טכניקה מעורבת, מתוך התערוכה

התחושות הללו ליוו אותי בזמן הצפייה בתערוכה של אלי אהרוני-כגן בגלריה מנשר לאמנות. זו תערוכת יחיד ראשונה לאהרוני-כגן, שסיימה את לימודיה בבית הספר מנשר לאמנות ב-2008, ומאז הציגה במספר תערוכות קבוצתיות. התערוכה הנוכחית כוללת עבודות עליהן עבדה בשנה האחרונה, בה השתמשה בתצלומים שעשתה בגני חיות ברחבי הארץ. התצלומים עברו עיבוד בטכניקות שונות ובראשן תחריט, ולאחר מכן הודפסו מחדש כצילום. התערוכה (שאצר רועי קופר), בונה עבורנו פנטזיה אנושית מאד בה חיות הן לא חיות וצילום הוא לא צילום, למרות שהדי קיומם כאויבייקטים אמיתיים בעבר מנסה לשבור את חומת ההזרה של הדימויים המצולמים. הבד הלבן הוא פנטזיה של אמנים. כשמדובר בצילום דיגיטלי, הפנטזיה גדולה עוד יותר – הדימוי מצולם, מעובד ומודפס באמצעות מחשבים וללא מגע יד אדם, ללא התערבות בחומר עצמו, אלא רק מתן הוראות למחשב המבצע את התהליך. אהרוני-כגן עושה בהעדר החומר שימוש מושכל, היא מתערבת בדימוי בעזרת העברתו לתחריט וצילומו מחדש, כאילו יוצרת לו נגטיב, נקודת אחיזה בעולם הממשי לפני שהודפס. החומר נוכח מאד ולא רק כאיכות של הדפסה צילומית, שצלמים וצלמות רבים הופכים למטרה בפני עצמה: להגיע לאיכויות הגבוהות ביותר של נייר, דיו, מסגור. פעולות עם אופי אובססיבי שאולי מנסות לפצות על החסר בחומר ומעורבות של יד האמן, כדי להדגיש את החומר שכלל לא היה חלק מהתהליך. הצילום של אהרוני-כגן, שעבר עיבוד בעולם החומר מקבל את האיכויות של דימוי רחוק יותר מהדימוי המצולם המקורי, אך הוא מוחשי יותר למגע. יתרה מכך, ברור לצופה שהיה כאן תהליך עיבוד, שהיה תהליך בכלל. ההבנה הזאת מעלה שאלות לגבי העבודה, שכן תהליך הוא לא המושג הראשון שחושבים עליו בצפייה על עבודת צילום סטטית. העבודות מקבלות כוח תנועה, הן לא בדיוק מה שרואים, הן נמצאות על ציר תהליכי שמוביל למקום לא ידוע עדיין. הדימויים הופכים מיצורים נעימים למגע וצפייה לכאלו שאפשר לדון בתנאי קיומם. אלי אהרוני-כגן עושה עמם חסד.

אלי אהרוני-כגן - טכניקה מעורבת, מתוך התערוכה

"חיות בצד" – אלי אהרוני כגן, גלריה מנשר לאמנות
דוד חכמי 18 ת"א
נעילה: 12‪.‬1‪.‬12

1 תגובות על “חיות בסרט”

    אלי אהרוני מסומנת כאחת האמניות הצעירות והמבטיחות ביותר. עבודה מלאת אינטלקט ורוחניות גם יחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.