לא מזמן חזרתי מנסיעה למדריד. זאת עיר שלא אוהבת צילום ועדיין מעדיפה תמונות של קדושים מעונים על פני כל נושא אחר: תמונות כהות המתארות את ייסוריו של פרנציסקוס הקדוש מאת זורברן או ריברה, “ההוצאה להורג ב-3 למאי” של גויה, או ה”גרניקה” של פיקאסו. למרות זאת, ואולי בגלל שכל התמונות הללו מוכרות היטב, נחרתה בזיכרוני דווקא תמונה אחרת העוסקת באותו הנושא ונוגעת אגב כך באחת הדרמות הגדולות ביותר בהיסטוריה של ספרד.

Alfonso Ponce de León, Self Portrait (Accident), 1936, oil on canvas, 160x190 cm, Madrid, Reina Sofia Museum
בכתיבת ובהוראת תולדות האמנות של העת המודרנית יש על פי רוב העדפה ברורה לזרמי האוונגרד על פני הציורים הריאליסטיים. כך קרה שכמה מהיצירות הריאליסטיות החשובות והמונומנטאליות ביותר שנוצרו אי פעם נדחקו אל מחוץ לקאנון של תולדות האמנות. כמעט כל תייר המגיע למדריד מוצא את דרכו למוזיאון ריינה סופיה וזאת בעיקר כדי לראות את “הגרניקה” של פיקאסו שאכן ראויה להיות מוקד עליה לרגל. התמונה מהווה את המוקד לקומה המוקדשת ברובה לביטויים החזותיים של מלחמת האזרחים הספרדית. כמה חדרים בהמשך תלויה תמונתו הנוגעת ללב של הצייר הספרדי אלפונסו פונסה דה-ליאון (1906-1936 Alfonso Ponce de León), המוכרת בשם “דיוקן עצמי” או “התאונה”. זוהי תמונה ריאליסטית שצוירה באותה התקופה בה צוירה ה”גרניקה” אך לא זכתה מעולם לתשומת לב ממשית.
התמונה מתארת את הצייר עצמו כקורבן של תאונת דרכים לאחר שהושלך מהרכב בו נסע לתעלה בצד הדרך. ראשו של אלפונסו פונסה דה-ליאון הוטח על אבן שגרמה לפצע עמוק ומדמם. ידו האחת – הענודה בטבעת אלגנטית – נחה על האבן בעוד השנייה מונחת על קוץ. הפנס השבור של המכונית מטיל על הקורבן אלומת אור דרמטית ומאפשר להבחין בחושך גם בחוט תיל מתפתל ושלט שבור עליו ניתן בקושי לקרוא את המילים Se Prohibe, תחילתו של המשפט “אסור ל…”. אלפונסו פונסה דה-ליאון מציג את עצמו כגבר אלגנטי, מעודכן, הנוסע במכונית חדישה ומהירה. תאונות דרכים היו בשנות השלושים מאורע חדש יחסית, אך כזה שהלך ונעשה שכיח וביטוי למעבר ההדרגתי לחיים המודרניים והמהירים. המכונית מככבת גם בתצלומים מהתקופה – כמו אלה של מאן ריי ו-לארטיג – בתור מכשיר יוקרתי ומהיר. הפצע המדמם, “כתר הקוצים” והתיל המתפתל הם ללא ספק אזכורים לפסיון של ישו. אלפונסו פונסה דה-ליאון ביסס את התמונה הזאת על תאונת דרכים אמיתית שחווה כמה חודשים קודם לכן. בשנות השלושים דרך כוכבו של צייר זה; הוא זכה להצלחה ועם חבריו נמנו אינטלקטואלים בולטים, בהם במאי הקולנוע לואיס בוניואל (Luis Buñuel) והמשורר והמחזאי פדריקו גרסיה לורקה. ב-1933 הצטרף פונסה דה-ליאון לזרם הימני הקיצוני של הפלנגות הספרדיות, הוא גייס למענם את כישרונו ועיצב עבורם פוסטרים ופרסומים אחרים.

Jacques-Henri Lartigue, At the Grand Prix, Dieppe, 1912
פעילות זאת עוררה עליו את חמתם של הרפובליקנים מהשמאל ועם פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית ביולי 1936 הוא נעשה למבוקש. חודשיים אחר כך הוא נלכד בידי קיצונים רפובליקנים אשר הוציאו אותו אל מחוץ למדריד, ירו בראשו, הרגו אותו ואת גופתו השליכו לתעלה בצד הדרך. היה זה רק כמה חודשים לאחר שצייר את “התאונה”, שבה חזה את מותו כמרטיר לבוש היטב שגופתו זרוקה בצד הדרך.

Man Ray, Cover of the VU Magazine, October 1933
פורסם בבלוג של יוחאי רוזן “ציורי אור“




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

ליוחאי שלום רב, ודאי תשמח לדעת כי בעוד כשבועיים תיפתח במוזיאון ישראל תערוכה גדולה של סורברן ובה תוצג באופן נדיר וחד פעמי הסדרה: “יעקב ובניו”.
נשמח לבואר ונשמח שתכתוב התרשמותך.
בברכה, רחל שכטר
דוברת
רחל שכטר
| |