זרעי קיץ

פסטיבל "הרמת מסך" הסטרילי בדרך כלל נתן השנה מקום לקול החושב על עצמו במונחים של התנגדות. בכך
זרע הפסטיבל את הזרעים שיהפכו אותו בעתיד על ראשו.

"ולנטיה" דורון רז

בהרמת מסך 2011, פסטיבל מחול שמערך היחצנות ביקש ממני לכתוב שמומן על ידי משרד התרבות והספורט, הכוריאוגרפים הישראלים של רפובליקת האוהלים הציגו עצמם לראשונה. חולצה אחת שהתגנבה לבמה הפכה לסימן שבו עמד הפסטיבל – סוררת וצבעונית עם הכיתוב "ב' זה אוהל". השרירותיות שבה עלתה וחוסר ההקשר שלה למופע (סיפור תהילתה ונפילתה של להקת מטאל מאת אסנת קלנר), היו הדרך שבה הכוריאוגרפים של זמננו, בפעם הראשונה זה זמן רב, העלו את ההווה ההיסטורי שבו הם חיים לבמה.

בהרבה מקומות זה כבר נעשה: פסטיבל זירת מחול הירושלמי מעמיד כנסים שבהם מדברים על מחול עכשווי, אינטימדאנס ביקש מהכוריאוגרפים שלו לתקשר עם כוריאוגרף מהעבר, גלריה החנות ברחוב העליה בתל אביב מעלה במטר על מטר שלה מופעי מחול בתהליך, "תנועה ציבורית" פולשת למקומות ציבוריים ועושה בהם "אקטים" ועמותת כפיים קמה כאלטרנטיבה לאגודה הפתוחה מדי של עמותת הכוריאוגרפים. כולם, בסגנון מחאת האוהלים, שוליים מדומיינים שהבינו שהם ה-99 אחוז והתחילו לתפוס את העמדות המיינסטרימיות של הדיבור. הרמת מסך הסטרילית בדרך כלל השאילה השנה את קולה לקול זר שחושב על עצמו במונחים של התנגדות.

הסיפור הזה מוכר. ההשתלטות (occupy!) של וול סטריט על מגדלי השן הסמליים של ההון עובדת על אותו הגיון – הרחובות שלנו. הרמת מסך שלנו. אוהד נהרין שלנו. הזין שלו שלנו. לא של התורמים משבדיה (הלל קוגן העלה את הזין הזה לבמה דרך דיבור). כך, יצירתו של קוגן, "תנועה מגונה", שהיתה לפרקים לא פחות מהורגת מצחוק (היה בה את סוג הפריצה של הקומדי סטור לחיינו), תפרה את ההיסטוריה לבמה דרך קולו המחוקה של נהרין ושאר ענקי מחול שעברו הגחכה דרך חיקוי השפה התנועתית שלהם. חיקוי הוא אופציה לגיטימית בהחלט וסימן ראשוני של ביקורתיות, ערעור המובן מאליו ההתחלתי ומשחק מהנה מאוד עם השפה.

"תנועה מגונה", הילל קוג

הפסטיבל נערך במשך שלושה ערבים, כשבכל ערב מועלות שלוש או ארבע יצירות. בכל ערב הורגש החותם של המנהל האמנותי ומי שעלה לבמה הגיע מאותו כוכב-לכת: לסביות פוסט מיליטנטיות, קהות חושים ופוסט נומדיות בערב הפוסט-יסמין גודרי, הידוק לחוץ מאוד וניקיון של רכיבים בערב של סהר עזימי וערעור תיאטרלי חזק על מוסכמות בערב של רונית זיו. בכל אחד היה כוריאוגרף אחד או שניים שבלטו: מיה ויינברג, בערב הפוסט, העלתה את יצירתה "Some Fish – Swim Up the River To Die", שעבדה לראשונה עם מושג שנפרש בזמן והיה גופני לחלוטין, החוץ. שלוש הרקדניות שהופיעו ביצירתה לא הסתכלו זו על זו אפילו פעם אחת והנכיחו את העוצמה של מה שמחוץ להן, שלושת האובייקטים האפורים הגדולים שמאחוריהן נפרצו במרכזם על ידי חתכים כחולים והנכיחו את כוחו המחלחל, וגופן היה לכוד בספזמים שהנכיחו את הפסיביות המוחלטת של הגוף תחת פעולה של גורם זר. החקירה הזו היתה גופנית, עקבית ומדויקת גם ברגעים שבהם הקומפוזיציה לא הרכיבה דימוי ברור, וכך לצופים היה היכן להתעכב עם הראש. היצירה הזו היתה מחשבה בפעולה – יצור נדיר לכל הדעות – וגם המאווה של יצירתה של איריס ארז, "עצומים", האחרונה באותו ערב.

"Some Fish - Swim Up the River To Die", מיה ויינברג

הבעיה ביצירתה של ארז היתה שהיא שאלה שאלות כלליות על דברים כלליים (נוכחות, היראות והיעלמות). אפשר ורצוי לעשות פרובלמטיזציה של הברור מאליו אבל קשה, אולי הכי מסובך, לעשות פרובלמטיזציה למושג כמו נוכחות. לפילוסופיה נדרשו אלפיים שנה. לקולנוע מאה. להעלות לבמה שאלה כללית על נוכחות זה כמו להתאמן בשחיית פרפר בלב ים, פעילות לא פרודוקטיבית במקום לא פרודוקטיבי בעליל, וגם בריכת הרגש שמופיעה מתישהו ביצירותיה לא הצילה אותה מהערפיליות המושגית שלה.

דורון רז הגישה יצירה, "ולנטיה", בדמות התכה של שתי נשים לגוש שהזכיר את האחד היווני. היצירה הזו היתה כל כך הדוקה תיאטרלית שהנראות שלה הרגישה כמו עור. רמת ההידוק הפכה את הנראה לערום בלי שרז היתה צריכה להפשיט ממנה דבר, וכך הושג המעמד העליון של הדימוי – נראות שרירותית שמציגה את עצמה כהכרחית ברגעים שבהם היא מציגה את עצמה.

פסטיבל הרמת מסך זרע השנה את הזרעים שיהפכו אותו בעתיד על ראשו. התוכן שיישפך יהיה הלא כלום שזה זמן מילא אותו – ייצוגים של היסטוריה ציונית והשפעה לא מומשגת של אוהד נהרין ובזמן האחרון גם של יסמין גודר. מחשבה שנפרשת בזמן, הידוק קיצוני ודאחקה הן שלוש פעולות שהולכות נגד הזרם הרגיל של המשמעות כדי להגיע, כמו הדגים ביצירתה של מיה ויינברג, למוות מאושר במעלה הנהר.

"עצומים", איריס ארז

5 תגובות על זרעי קיץ

    וואו פילוסופי להפליא! שיר את מדהימה כתמיד

    פצצה!!!!!!!!!!!!

    קרדיטים, קרדיטים. מה נשאר לנו היוצרים המתבוססים בשלולית הפוסט-פרינג' מדוללת התקציבים מלבד הקרדיט (ובאיות נכון)? חוץ מזה הכתבה מתפלספת, מעוררת, נוגעת ומתבוננת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת