הטירוף נותר פלסטי

יצירותיו של עידן כהן מתאפיינות במאמץ נאיבי לחקור את העצמי ואת העולם. הדבר הבולט בהן הוא היומרנות של החיפוש, העובדה שכהן לא נסחף אחר טרנדים או אווירת הקול של המחול העכשווי. יצירתו החדשה, “Mad Siren”, שעלתה החודש בסוזן דלל, ממשיכה את המחקר שלו באמנות המאה ה-18. סונטות לפסנתר מאת מוצרט מלוות את היצירה. במהלך יוצא דופן בשדה המחול וכנראה עקב מסוגלות נפשית מעוררת השראה, כהן מבקש לטפל ביצירתו בנושא פילוסופי: ביחסים המיוחדים בין סדירות לאי סדירות וביחס בין לוגיקה ושיגעון. לשם כך הוא פונה לספרו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, “תולדות השיגעון בעידן התבונה”.

היצירה מתחילה כאשר שש דמויות נכנסות לבמה בתנועות גדולות ועגולות כשהן מצטטות מפוקו לצלילי הסונטות. הן לבושות כותנות בצבע ורוד בהיר הלקוחות מעולם הילדים בחדר השינה, וקני ציפורים ועמודי תווים מברזל שמפוזרים על הבמה (בעיצובה היפה של נעה אגמון) מרמזים שהם נמצאים בחוץ, בחצר או בגן. עם זאת, לא מדובר בחוץ פראי. המוזיקה וההשתובבויות הארעיות מרמזים על כך שמדובר בגן הריבון, בחצר המלוכה. כלומר החוץ הוא פנים ממלכתי, וכך גם השיגעון, שמקנן במבנים הסדורים ביותר של המוזיקה. זו טענתו של פוקו: המודרנה היא הניסיון להקיא את המשוגע דרך גירוש פנימה, דרך כליאה בבתי חולים ומשטורו דרך ידע. כהן מזדהה עם הטענה הזו אך לא מצליח לעבד אותה כיוון שהטקסט של פוקו, בתור אלמנט תיאטרלי, לא נהיר מספיק ווקלית כדי ליצור דמויות ולא כאוטי מספיק כדי להפעיל מקהלה או המון.

“Mad Siren” לא מטפלת במה שהיא מעלה כנושא. כהן מבקש להראות את ההכרח שמשהו לא לוגי יקרה כדי שמשהו לוגי (כמו מוצרט) יתכונן: הוא משמיע טקסט לא נהיר כנראה מתוך רצון לייצר אי מובן, חוסם את פיות הרקדנים כדי לדבר על השתקה ומראה את האלמנטים הלא לוגיים כשהוא נותן לרקדנים לצייץ כמו ציפורים, אך אנו לא מבינים מכך לא מה הוא חושב על שיגעון ולא מה פוקו חושב על שיגעון, אלא רק שהוא קורא פוקו.

יצירתו של כהן סובלת ממה שפוקו מבקר – ידע שמסדיר את מה שהוא מניח שלא ניתן להסדיר. הוא מעלה לבמה פרשנות לא ברורה של שיגעון, משמיע קול ללא ארטיקולציה וכך מזדהה עם הטיעון שהמשוגע הוא פרוטוקול של אי מובן ובאופן כללי מפקיר את כל המשטר הקולי של היצירה, האלמנט החזק והפורה ביותר ביצירותיו, לבליל גמור. ציוץ הציפורים, קלישאה של שיגעון, והפרשנות של בית המדרש הפוקויאני על שיגעון, מופיעות משותקות מחשבתית ותיאטרלית ומדכאות את אופני היצירה שלו.

עולם האובייקטים של “Mad Siren” היה בעל הפוטנציאל לטפל לעומק במושג שיגעון. קן הציפורים היפהפה שרקדנית עטתה על ראשה בסוף היה דימוי שלא ייצר מיד מובן. כיוון שהטירוף הופיע בדימוי הפלסטי, שפת המחול נדחקה לרקע ונותרה מזוהה עם הלשון הקלאסית שכהן רצה לחשוף כמפוצלת (משוגעת ולוגית). כלומר, המחול הקלאסי של היוצר הפך למדיום שמשלם את המחיר על השתיקה הכללית של היצירה: הוא נותר פונקציה לא פונקציונלית של שיגעון (ואנו שואפים שלא יהיה פונקציה כלל).

בעיסוק בשיגעון הופיעה אובססיה מעניינת – עווית קולית של הרקדנים. העווית הזו אינה של הילד הגאון המסופק בעצמו אלא של המבוגר שחש בחילה בזמן שהוא רוקד. אם יש מוטיב חוזר ביצירותיו של כהן שמתקרב לניסוח של מצבי קדם שפה וקול ללא זהות הוא הערבול הזה של הקול עם התנועה, הבחילה הגדולה ולא הכליאה הגדולה. כשיצירתו של כהן תתמקד בגופים שפולטים קול במצבי דחק – המשיכה שלו לשיגעון תגלה את האמת הגופנית שלה.

Mad Siren
כוריאוגרפיה: עידן כהן
רקדנים: שניר נקר, תמר גרוס, נעה שילה, מאיה פראן, חואן קורז, מיתר בסון
מוזיקה: וולפגנג אמדיאוס מוצרט, My Bloody Valentine, Ensemble David
עיצוב תלבושות: טל מר
עיצוב תפאורה: נעה אגמון