כשהסטרוקטורות יורדות לרחוב

המחאה הנוכחית שמה לה למטרה לא רק להפוך על פיו את השיח ולנטרל את כותביו ומנסחיו אלא לעבור לרחוב – להפעיל את השיח בפרקטיקה, להפוך את השיח למנוע, לשנות את אמצעי הייצור של הידע.

איש לא שיער כי כתובת על לוח בסורבון תהווה נקודת הזנקה למהומות שבתוך חמישים יום יביאו לבחירות חדשות בצרפת. למעשה, מהומות פריז 68' לא עשו שינוי משמעותי ברחוב (אם כי יש הטוענים כי אדם כמו סרקוזי לא היה נבחר לולא מהומות אלו) אבל השינוי בעולם ההגות והפרשנות היה בלתי הפיך. ב-1968 מת המחבר (בארת, 1968/2005). ב-68' ניצחה ההבנה כי הפרשנות חזקה מכל מפרשיה, ולטקסט, לאחר ששוחרר ממחברו, יש חיים הניתנים לו על-ידי כל קורא, כל אזרח, כל-אדם.
המחאה הנוכחית שמה לה למטרה לא רק להפוך על פיו את השיח ולנטרל את כותביו ומנסחיו אלא לעבור לרחוב – להפעיל את השיח בפרקטיקה, להפוך את השיח למנוע, לשנות את אמצעי הייצור של הידע.

ועדת החינוך של מאהל רוטשילד הפועלת מאז סוף יולי החלה בתוך חודש מהלך חדש יחד עם כ-30 אקדמאים שמטרתו להביא לשינוי שיטת ההערכה ומציאת חלופות לבחינות הבגרות. אחת מהמשימות שהוצעו ונקבעו לביצוע היתה כתיבת מאמר בנושא, מאמר שידון ברעות החולות של הבגרויות ובאלטרנטיבות לשיטת ההערכה הסטנדרטית, המאחידה, שאיננה הולמת חברה המעוניינת לפתח את אנושיות חבריה ובוודאי שאיננה הולמת חברה רב-תרבותית כמו החברה בישראל. כדי שלמאמר תהיה תפוצה נרחבת, המאמר צריך להיות קצר, סמי-אקדמי על מנת שייקרא בתפוצה רחבה – על ידי הורים, מורים, בני נוער ואנשים מן היישוב. מדובר למעשה, במאמר שאיש אקדמיה האמון על כתיבה אקדמית יכול לחבר בתוך כמה שעות, שני פרופסורים המשתתפים במהלך כבר כתבו מאמרים בנושא זה, מאמר אחד פדגוגי יותר והשני פילוסופי יותר, ובכל זאת רק שבוע לאחר ההתכנסות הראשונה תיערך התכנסות שניה בה ייקבע מי הצוות שיכתוב את המאמר ומה יהיו תכניו. יהיו מי שיאמרו כי זו התנהלות איטית, מסורבלת ובלתי יעילה. מדוע מאמר פשוט בן כמה עמודים צריך לכנס שתיים ושלוש פגישות מזמנם היקר של אנשים רבים?

אהד פישוף - הליכה איטית בשדרות רוטשילד, 2.9.11, צילום: הדס רשף

הסירבול הוא במקומו. האיטיות – הולמת את המהלך. את התשובה לתהייה ניתן לנסח בעזרת השאלת שני המונחים החינוכיים "תכנית לימודים גלויה" ו"תכנית לימודים סמויה". תכנית הלימודים הגלויה מגלמת את תכני תכנית הלימודים ואת נושאי הלימוד כהווייתם, למשל, לימודי הספרות מורכבים מלימוד ופרשנות של יצירות עגנון, ביאליק, א.ב. יהושע ועוד. תכנית הלימודים הגלויה במקרה זה בועדת החינוך של מאהל רוטשילד, היא הפעילות הגלויה – כתיבת מאמר בנושא הערכה חלופית למערך ההערכה הסטנדרטית המתקיים כיום, המגולם בעיקר בכינון מערכת מבחני הבגרות.

תכנית הלימודים הסמויה היא מונח ביקורתי לפיו, מעבר לתכנים הגלויים והמוכרים ישנו מערך תכנים, מסרים, ערכים ותשוקות המצויים במרחב השיח שבין המורה לתלמיד. במרחב זה תכנית הלימודים הסמויה בדרך-כלל איננה נדונה באופן גלוי, שאז היא כבר איננה סמויה. בתכנית הלימודים הסמויה מועברים מסרים לגבי מערך הערכים הנכון, אורחות ההתנהגות הנכונות, נצחונם של נרטיבים הסטוריים, לאומיים, גיאופוליטיים ואחרים. כל מערך המסרים לגבי בסיס מערכת הערכים והאמונות מגולם בתכנית הלימודים הסמויה. למשל, נושא "לעוס" הוא קיומם של מחקרים רבים הדנים בקיומם של מסרים מגדריים בספרי הלימוד. כאשר מרבית הדמויות העובדות מחוץ לספירה הביתית הם גברים ומרבית הדמויות המטפלות הן נשים, מעבר לסיפור המהווה תירגול של ראשית קריאה או שתפקידו להיות כר לבעיה מתמטית יש כאן מסר סמוי לגבי חלוקת העבודה המגדרית. כיום מסר כזה הפך לגלוי למדי כיוון שרגישותנו לנושא המגדרי עלתה. אני רוצה לערוך במושג 'תכנית הלימודים הסמויה' שימוש במובן החיובי שלו, כפי שקורה במחאה הנוכחית שבאה לא רק לדון בנושאים כהווייתם אלא שמה לה למטרה לשנות את פני השיח ואת אופני ייצור הידע כמו גם שאילת מהו ידע, מה מוגדר כידע: ידע של מומחים, ידע של המון, ידע רגשי הנערך ומתהווה מתוך התשוקה המהפכנית? משימת כתיבת המאמר או כל פעולה אחרת הננקטת במהלך המחאה היא רק "תכנית הלימודים הגלויה" של המחאה. למחאה יש תכנית לימודים סמויה, לא במובן השלילי של המילה אלא במובן שהוא פחות נדון בפועל אלא הפך לפרקטיקה יומיומית ושגורה המנהלת את מהלכי המחאה. תכנית הלימודים הסמויה של המחאה, אם כן, היא הפיכת 'תכנית הלימודים' של המחאה, על כל מרחבי פעולתה, לגלויה, המשימה היא ביטול תכנית הלימודים הסמויה של החברה בישראל, חשיפת מבני השיח ותצורות הכוח המגולמות בו, פירוק מבנים אלו והבנייתם מחדש:

קולות רבים במחאה מכוונים לשינוי יחסי הכוחות בין הון-שלטון לבין מעמד הביניים והמעמדות המודרים מבחינה חברתית, מגדרית, כלכלית, פוליטית, גיאוגרפית ולאומית. שינוי הכוחות ייערך, אם ניקח את פוקו ב"רוורס", על-ידי שינוי הידע. כי ידע הוא כוח וכוח בונה ידע. וכאן באים קולות המחאה ומזכירים לנו שמה שאנו תופסים כ"ידע שלנו" הוא למעשה, תוצר של אמונות, ערכים ואידאולוגיות: כל ידע קיים הוא תוצר של פרדיגמות ופרוצדורות של ייצור ידע. כל ידע קיים הוא תוצר של אופן התבוננות מסויים על העולם, דרך פריזמה אישית המורכבת מהזהות החברתית-פוליטית-מגדרית-פיזית-גאוגרפית-לאומית שלנו. על מנת לחקור חקר מדעי, גובשו פרוצדורות מחקר מקובלות ותקפות על פי אמות מידה מסויימות שנקבעו. מי קבע ואיך נקבע?

בתי הקברות של התרבות

מקור של התמחות וכינון ידע מרכזי הוא האקדמיה. האקדמיה היא מוסד בו ישנן אופנות חקר מסויימות מקובלות שגובשו במהלך חקירה של דורות ומאות שנים שבסופן גובשו כללי החקירה המדעית. אופני חקירה מקובלים במדעי החברה כוללים העברת שאלונים, ראיונות, צפייה ומדידת התנהגות וכן הלאה שיטות מחקר שונות שעובדו, תוקפו, בוקרו, עובדו, תוקפו ובוקרו וחוזר חלילה. שיטות המחקר האיכותניות שאינן דומות לספירות מלאי, למשל, נכנסו רק בעשורים האחרונים כפרדיגמה תקפה לאיסוף ידע. פוקו דן בשיטת הוידוי כשיטה אכזרית במיוחד, מציצנית וחסרת מוסר לייצור ידע: "לפחות מאז ימי הביניים הציבו החברות המערביות את הווידוי כאחד מסוגי הפולחן המרכזיים שמצפים מהם לייצר אמת… וידוי האמת נחרט בלב הליכי האינדיבידואציה באמצעות הכוח" כאשר "מתוודים ברשות הרבים או ברשות היחיד… מתוודים, כל אחד לעצמו, בהנאה ובכאב, על מה שאי אפשר לאומרו לאיש, ועושים מזה ספרים" (פוקו, 1984: 42-43). או כפי שטען גרמשי על המוסדות להשכלה גבוהה, "ברוב המקרים מדובר בבתי הקברות של התרבות, ולמרות זאת, האקדמיות ממלאות תפקיד בפסיכולוגיה של השכבה השלטת" (גרמשי, 2009: 86).

ומהי פסיכולוגיה זו? באקדמיה הידע נחתך בסקלפל, כאילו ניתן לערוך חיתוך כירורגי מדוייק בין גיאוגרפיה להיסטוריה, בין חינוך למדע-המדינה, בין אמנות לכלכלה. תהליך כינון ידע המקבל הכרה על ידי האקדמיה יהיה תהליך שניתן לחקור בתוך דיסציפלינה. ללא ספק, אקדמאים יודעים שאין זה כך וכי כל ידע הוא אינרטדיסציפלינארי. אבל בבואך ללמד או לכתוב כלכלה באמצעות שירה עשרות גבות זקורות יקבלו את פניך. בבואך ללמד מדע על ידי אמנות, מבטים תמוהים יקדמו את פניך ובבואך לחקור חינוך על ידי התנ"ך, יתקוממו הסטודנטים ממש כאילו לחתור תחתם באת. והרי האמנויות תמיד הוו כר פורה לפיתוח חשיבה מסועפת וחקירה בתחומים שונים מהן. דיון בלוט שרצה למכור לאנשי סדום את בתו "החדשה מהעטיפה" על מנת שיעזבו את אורחיו השליחים אין כמוהו לעורר סוגייות לגבי הגדרות חברתיות של קדושה, סטיה, מוסר ותיקון. אבל חיבורים מעין אלו שמורים לפילוסופים הטרחנים שלהם מותר לדון בדברים שלא קשורים זה לזה וממילא יסלחו להם על כך, אך לא לדיסציפלינה. הסקלפל הכירורגי ההתמחותי יחד עם פרוצדורות החקירה הדומיננטיות הם שעדיין מכתיבים את רוב הידע הדיסציפלינארי.

"..העולם לא נברא כדי שנהגה בו
.
.
"..אין לי פילוסופיה, יש לי חושים…" (פרננדו פסואה, שומר העדרים: ב)

מה שמייחד את כל השיטות שאוזכרו להלן הוא שבראשן עומד מומחה. והמומחה לעולם יהיה 'מומחה מטעם' מעצם העובדה הפשוטה והכל כך מובנת מאליה לרובנו שהוא קיבל הסמכה חוקית ורשמית למומחיותו מטעם גוף מוכר להסמכה שכזו. סרטיפיקט רשמי שכזה מקנה למומחה את זכות האמירה השווה-יותר בהיותו בעל ידע של מומחיות על פי אמות המידה שנקבעו לבנייה, גיבוש וייצור ידע.

הכיכר מחליפה את הסמינר

והנה, בא הדור שלא ידע את וודסטוק ולא חווה את פריז האדומה של 1968 אך מסרב לסיים את חייו כבוגרי אותן מהפיכות שחרור של שנות ה-60 שעם תום המהומות בנו את עגל הזהב בוול סטריט, בנו את הפרוורים והחליפו את חלום קליפורניה בחלום כיסוח הדשא בשבת בבוקר. הנה בא דור שמבקש להצליח היכן שמהפכות קודמות נכשלו, שלא לומד מהמומחים אלא לומד מהפיכה דווקא מאותם "בורים" במזרח התיכון, בתחריר, דמשק וטריפולי. ולא מהמומחים המתרבים (בכל שנה מנפיקה האקדמיה 1,000 תעודות דוקטור. הדבר היחידי שעלה במוחי כשקיבלתי אני את התעודה היה ש"יש עוד אלף כמוני"). הנה דור שכבר לא מאמין ולא מתחבר לשיח הרווחיות, לשיח הקניה-מכירה, לשיח האינדיבידואליות בכל מחיר, לשיח הניכור. דור שמבין ומודע להשתעבדותו-שלו לשיח התועלתנות הרציונאלית ומחפש את הדרכים האפשריות להשתחרר ממנו, לקטוע את השכפול הבינדורי הניאוקלאסי ניאוליבראלי ולהסיט את זרימת ההורשה הבינדורית למקום הומניסטי, שמרגיש אחרת, מרגיש פחות מנוכר.

מה למדת היום בכיכר, ילד מתוק שלי?

תכנית הלימודים של המהפיכה היא החתירה תחת מבני הידע הקיימים במטרה להגיע לאותו היסט. חתירה זו תחת מבני ייצור הידע יכולה רק להיעשות על ידי התווית אלטרנטיבה אחרת לייצור ידע – לא ידע של מומחים אלא, ידע ההמון המופק מחכמת ההמון. בדצמבר 2005 פורסם מחקר שנוי במחלוקת שנערך על ידי כתב העת Nature היוקרתי, שטען כי ויקיפדיה, אנציקלופדיית השיתוף הענקית, בה יכול כל אדם לערוך, לשנות, לפתוח דיון או שיחה על ערך היא מדוייקת כמעט כמו הבריטניקה. אמנם זהו מחקר שנוי במחלוקת אבל באיזו אנציקלופדיה יופיעו אנשי חברה מקומיים? מאכלים, ביטויים שזה עתה נולדו והומצאו? זו אנציקלופדיית ההמון שמביאה אל סדר היום מערך סדור המתאר מונחים שמקומם בבריטניקה לא יכירנו אבל יש להם מקום בקרבנו. זו האנציקלופדיה שלנו-ההמון. אנחנו מחליטים מה יהיה "ערך" קרי – בעל ערך עבורנו. חכמת ההמון והפרקטיקות הנגזרות מחכמה זו קורמות עור וגידים. אחת התנועות המובילות בכיוון זה היא תנועת העולם הרביעי, תנועת עזרה-עצמית שהוקמה ומונעת על ידי פעילים ממדינות מתפתחות עניות, חלקם הגדול עניים בעצמם. תנועת העולם הרביעי טוענת כי שיתוף ידע של אנשים ללא קשר למצבם הכלכלי, החברתי, הלאומי, הבריאותי, הגילי, הנפשי והגאוגרפי הנו הדרך ליצירת ידע מבוסס-מציאות, ידע המעוגן בהוויית החיים, שאינו חתוך באותו אופן כירורגי, סטרילי ופרוצדוראלי. תנועת העולם הרביעי מפגישה אנשים קשי יום יחד לתמיכה הדדית להשגת תנאי חיים בסיסיים החל מדיור הולם ועד לספריות-רחוב ולמחקר למיגור העוני. תנועה זו נובעת מהאמונה (המוכחת) כי האדם יודע. האדם מכיר את עצמו ויודע מה הוא צריך, מה יסייע לו, מהו הנרטיב של חייו. אך ידע זה ממוסך על ידי אנשי מקצוע שסיפרו לו יותר מדי פעמים על עצמו עד ששכח מה היה שם לפני כן.

מהפכה מודרניסטית בכלים פוסטמודרניים

ערכי המחאה הם ללא ספק מודרניסטיים: הדרישות לצדק חברתי, לשוויון ולמדינה סוציאל-דמוקרטית הן דרישות נרטיביות המעוגנות בהגות הנאורה של המאה ה-20 ואחורה. ילדי המהפכה הנוכחית מדברים מודרניזם. דור הפייסבוק הפוסטמודרני שלא מאמין בקדמה נוטע תקוות קדמה במהפכה מודרניסטית. מאידך, ההבנה הרלטיביסטית המגולמת בשימוש בחכמת ההמונים נטועה בפרקסיס של המהפכה וכאן הפאן הפוסטמודרני של המחאה. המחאה מודרניסטית – הכלים של המהפכה הם כלים פוסטמודרניים. הידע – לא משוייך לסקטור, הוא אף לא נחשב ידע. הרציונאליות מפנה מקום גם לאמוציונאליות, שהרי מהפכה תחילתה בתשוקה. והרי, אם לצטט אמרות ברוח מאי 1968, בתשוקת הדה-קונסטרוקציה מגולמת חדוות היצירה (בקונין). יצירת השיח המיתרגם לפרקטיקת המון הופכת כעת למציאות חיה, לרצון לערוך דה-קונסטרוקציה ודה-טריטוריאליזציה של מבני ידע קיימים. אין כאן מאבק לניכוס הידע אלא – מאבק לרלטיביות הידע, למקומם של מבני ידע ואופני ייצור ידע אלטרנטיביים משלימים:

מדהים לראות איך בועדות העממיות של המחאה נעשית עבודה מקצועית מלאת חשיבה ורגש. חשיבה עד לפרטי הניסוח של האג'נדה החדשה שנרקמת על ידי עבודת הועדות, רגש חמלה אמיתי כלפי אי הצדק החברתי. חכמת ההמונים המגולמת בעבודותיהן של מספר ועדות חינוך מתכנסת בסופו של יום למסמך קוהרנטי למדי, בעל אג'נדה די מוסכמת שמעלה על סדר היום סוגיות הראויות להיחשב בוערות בעיני מאות אזרחים שהשתתפו בקונגרסים הציבוריים בתל-אביב ובחיפה שעסקו בחינוך (מתוכננים בהמשך קונגרסים ציבוריים נוספים), בועדות החינוך הפועלות במסגרת המחאה ובצוות המומחים לנושא החינוך (שאגב, לאו דווקא מומחים מהאקדמיה). התהליכים לעיתים מסורבלים, התקשורת בין הצוותים לא תמיד יעילה, האפשרות להתבטאות של כל משתתף היא היא החשובה ולכן, האיטיות והמסורבלות הן אינטגראליות לתהליכי החשיבה וההתגבשות של הידע העממי. בסופו של יום, תהליכים אלו מתלכדים לכדי כינון פרוצדורות אחרות של ידע, של שיח. אנו עדים לשינוי הפרקטי בשיח גם בתרבות הדיבור ובמימיקה המאופקת שהועתקה מספרד ובנסיון להיות כמה שיותר נטולי ציניות בפנייה למקורות אלטרנטיביים של ידע.

רולן בארת, לאחר שהסכין עם המהפיכה התודעתית הבין כי ככלות הכל, לנו כקוראים (ולטקסט תמיד יהיו קוראים), יש את הכוח הפרשני הגדול ביותר: "לאחר הרחקת המחבר, היומרה ל'פענח' טקסט נעשית בלתי נחוצה לחלוטין. להעניק מחבר לטקסט, פירושו לכפות על הטקסט הזה נקודת גבול, לספק לו מסומן אחרון, לנעול את הכתיבה" (בארת, 2005:15). בארת מבין כי שרביט הניצוח על הבנת הטקסט מצוי אצל הקורא: "… טקסט נעשה בכתיבות מרובות, הבאות מתרבויות שונות והנכנסות בתוכו לדיאלוג זו עם זו, לפרודיה, לוויכוח; אך יש מקום אחד שבו ריבוי זה נאסף, והמקום הזה איננו המחבר, כפי שטענו עד כה, אלא הקורא: הקורא הוא אותו מרחב שבו נרשמים כל הציטוטים שמהם עשויה הכתיבה, מבלי שאף אחד מהם ילך לאיבוד…" (בארת, 2005:16, הדגשה שלי). כפי שמסביר משעני, במאמר הנלווה לטקסט של בארת, "… מעשה הקריאה כאקט פוליטי… אקט של התנגדות לסמכות… והוא שהוליד גם את הקורא כסובייקט פוליטי פעיל…" (אחרית דבר מתוך בארת/פוקו, 2005: 98, הדגשה שלי).

תהליך המחאה הקורא קריאה פוליטית-חברתית את המצב הכלכלי משנה באופן פעיל את השיח לא רק כאמצעי להבנת המציאות ולהבנייתה אלא, מתהווה פה תהליך של שינוי השיח כשינוי אמצעי הייצור – שינוי אמצעי ייצור הידע. הסטרוקטורות ירדו לרחוב, הן גרות עכשיו ברחוב ופועלות משם באלפי קולות המתכנסים למבנה שיח ופרקטיקה חדשים, הן משנות את עצמן ברחוב עצמו. מהפכות את עצמן במבנה העל. הדרישה לצדק חברתי היא תכנית הלימודים הגלויה. תכנית הלימודים הסמויה היא הדרישה לכינון יחסים אחרים והגדרה מחודשת של ידע ושל בעלות על ידע, של מומחיות, הון ושלטון, של שינוי הבעלות הרוחנית והמנטאלית על חירותו של האדם המזינה אותו פיזית ומנטאלית. האם השינוי יחלחל לתשתית הסטרוקטוראלית וליחסי הייצור בין המומחה להמון? האם ייצר הגדרות חדשות למומחיות? לידע? לקשר בין יחסי ידע ליחסים מטריאליים?

2 תגובות על כשהסטרוקטורות יורדות לרחוב

    לא מוקדם ומהר מידי, לנסח את 'לאן פנינו'? הוגן,ראוי ונכון היה ,להמתין שנתיים שלוש לתוצאות המחאה בשטח ולא לנסות להגדיר אותה ממש ברגע הולדתה

    […] אחרית לאזרחיה למחאתם של קומץ אנשי שוליים (ע"ע מאמרי "כשהסטרוקטורות יורדות לרחוב", ערב-רב, 04.09). המשימה הגדולה היא להמשיך את המחאה ולא […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.