מותו של היפה

תערוכת היחיד של האמן דני יהב בראון בגלריה 39, “ססססאמאק”, היא אחת התערוכות המעניינות המוצגות כעת. זוהי תערוכה מורכבת ומתוחכמת, הניתנת לקריאות שונות. בקריאה עכשווית, פוליטית, תחובר התערוכה למחאה השוטפת את הארץ, דרך מושגי הטוהר והלכלוך המהווים את צירי האורך והרוחב של התערוכה והמחאה גם יחד. ההזדהמות היא הגיבורה הנסתרת של התערוכה, ליבה הפועם. דומה כי במרכז הגלריה הלבנה, מעוטת הארטיפקטים, על הרצפה הסטרילית, ניצב לו הזיהום הבלתי נראה הפושה בכל, במלוא הדרו. רק העמידה  במרכז הגלריה תוך מתן כמה וכמה רגעים לתחושה הפיסית של הלכלוך, מייצרת את המקום שממנה ניתן לקרוא את שלל המסמנים האניגמאטיים המרכיבים את התערוכה: שקית של סופר פארם, שואב אבק, מספר רישומים כהים, פיסול זעיר.

ראשונה לכל היא הקללה, שם התערוכה. הפה המזוהם, המפיק “דיבור מלוכלך”, חולש על חלל התצוגה כאנטי תיזה מושלמת לחיוכי חתול הצ’ייסר של עליסה בארץ הפלאות. “סססאמאק היא קללה מסוג אחר. קללה שמסוננת החוצה בשפתיים חשוקות, לא תמיד על מנת להישמע ע”י מישהו. היא לא מופנית החוצה אלא מאששת הלך רוח פנימי. זוהי נפיחה של רוגז על אש קטנה. מעין סימון אפשרות ללהבה גדולה יותר בעתיד, אך עדיין לא. סססאמאק היא קללה ציורית, באופן בו היא נכתבת, נהגית ונשמעת, הרבה יותר מקללות אחרות, לכן רק מתבקש שהדיבור עליה יהיה ויזואלי”, כתב יהב בראון בטקסט התערוכה. הרבה אנשים צריכים לומר הרבה פעמים סססאמאק על אותם הדברים בכדי לצאת להפגנה, בכדי לצאת ולהקים אוהל. המחסום הראשון שעל האנרגיה לפרוץ הוא מחסום הדיבור המהוגן. בראשית היתה הקללה.

דני יהב בראון - מתוך התערוכה

שואב אבק אימתני ניצב במלוא הדרו בגלריה, משמיע רעש בדציבל הרגיל שלו, הבלתי מתקבל על הדעת, מטרד מבהיל, בלתי נסבל, של רעש. אנו שואבים את הטינופת תוך כדי יצירת לכלוך מסוג אחר- תמיד. רישומים ספורים פזורים סביב, תחת כותרות אירוניות: “פנס”, ו-“שפשוף” לפנים ילדיות מעונות, לצד “מארי” ו-“נהר הירקון”. המניפסטציה של הזיהום החברתי, הרוע, מתגלה בדמויות הילדים המוכים, מחד, ובדמותה של מארי פיזם, מאידך. השם מארי(ה) מרמז בהיפוך מצמרר לדמות “האם הקדושה”, ונהר הירקון הפסטורלי והתמים הוא מקום מחבואה של גופת ילדה קטנה. רצח הוא החילול החברתי האולטימטיבי, הוא זיהום שאי אפשר למחות, להעלים. ציוריו של בראון נעשים ביד בטוחה, מסמנים יותר מאשר מבקשים להעביר מלאות של הווייה. “מכים ילד”, פרויד, רוז פיזם, חדשות, כולנו יודעים על מה הוא מדבר.

ייחודו של בראון הוא ביכולתו לברוא יופי צרוף מן הרוע המתיצג באמצעים-של- כלום, להצרין רוע המעוקר ממניעיו, בדחיסה אלימה של משמעויות. יהב בראון חש בקצות האצבעות את הפיוט המפעם בחפציות היומיומית, השגורה, ועם זאת מטעינה בציניות משוננת, אכזרית. קופסת קרטון מתפרקת, מדלדלת, מוכתרת בכותרת השאובה משפת הפרסומת (המזהמת את החשיבה) “הרמוניה לבית”, ושקית הסופר- פארם, עם הלוגו הכחול של המילה “לייף” באנגלית, מוצבת תחת הכותרת ” החיים כפי שאנחנו מכירים אותם” ( באנגלית במקור). ובכן, לא עוד. לא עוד החיים כפי שאנחנו מכירים אותם כמי שיכולים להצטמצם לאייקון של שקית הסופר פארם, סמל הצריכה ההיגיינית העירונית, סמל החיים המהוגנים. החיים “הנקיים”, הסטריליים, המנותקים, הסתיימו. דומה כי לוז המאבק החברתי הוא הסטת הווקטורים של הלכלוך והניקיון. מחד, ניתוק הקישור האסוציאטיבי בין עוני ולכלוך – העניים, על ההפגנות שהם יוצרים, המהומות, המאהלים, שיוצרים הפרעה לסדר החברתי, קרי “לכלוך”- ומאידך יצירת הקשר בין עושר ללכלוך – העשיר כמזוהם חברתית, חמדן, נגוע בשחיתות, לא מוסרי. הצעירים המוחים הם ה”טהורים”, הם הדורשים “פוליטיקה נקייה” (יש דבר כזה?).

פרט מפתח בתערוכתו של יהב בראון  הוא פיסול זעיר בדמות כריכת ספרו של ז’ורז’ סימנון “מותה של בל”, המועמדת באיזון דק על מזלג. “מותה של בל” הוא מותו של היפה, מותה של היפה, ברמה המטאפורית והקונקרטית גם יחד. מותה של רוז פיזם היפה, הטהורה, יחד עם הכשל להבין את המציאות: מותו של היפה באשר הוא. מותו של היפה, חלום הטוהר המנופץ, הוא הוא הדלק המניע את גלגלי המהפכה העכשווית.