הוכרזו שמות הזוכים בפרס האמן הצעיר לשנת 2011

משרד התרבות והספורט הודיע אמש כי פרס האמן הצעיר לשנת 2011 בסך של 100,000 ₪ יחולק בין טניה אמסלם קרוון, בן הגרי, תמר הרפז, עמית לוינגר,  אבי סבח, נדב עשור, גבי קריכלי, אלונה רודה,  אלהם רוקני ואסתר שניידר.
הזוכים נבחרו מבין 147 אמנים ואמניות שהגישו מועמדות. חבר השופטים לפרס כלל השנה את האוצרת מילנה גיצין-אדירם, האמנים דוד גינתון ואלי פטל, ועידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד תרבות והספורט. תערוכה מעבודות הזוכים תוצג בשנת 2012 במוזיאון פתח תקווה לאמנות.

נימוקי השופטים:

טניה אמסלם קרוון (נ. 1976, ביילורוס / עלתה לישראל 1992)
צילומיה של טניה אמסלם קרוון מעלים ומאזכרים אסתטיקה של ציורים ליריים מהתקופה הרומנטית ואמנות סימבולית אפלולית ומסתורית. הם עוסקים בתולדות האמנות הנוצרית תוך שילוב מרתק בתיאור אורחות חיים בוהמיינים של  אירופאים בסביבה ים תיכונית. המורכבות התוכנית וההבעתית של אמסלם קרוון מתעצמת לנוכח התפיסה הצילומית המבוימת  בה היא משתמשת. עבודותיה, "מעובדות" או "ישירות" , הם ערב רב מדויק ואפקטיבי , היא מצליחה בקסם רב לאחוז במציאויות חברתיות  ובאזכורים לתולדות האמנות ולתפיסות יצירתיות מרובדות ולעיתים מנוגדות בדרכה ליצירת מודל תרבותי מקורי וייחודי.

בן הגרי (נ. 1981, ישראל)
במיצביו התיאטרליים ששפעו המצאות פיסוליות וויזואליות ובסרט האחרון "אינוורט" (Invert) שהעושר שלו מציף ומהמם את הצופה, בן הגרי, שמופיע עד עכשיו בעבודותיו כשחקן/קוסם  במופע יחיד, מטלטל את הצופה בין הפתעה מהפנטת ותדהמה לבין הנאת היופי והשעשוע בהתייחסו להיסטוריה של הופעות ושל אמנות ויזואליות , מן ההמצאות המכאניות כמו שעון הקוקייה הצילום והקולנוע, מופעי קוסמים ותיאטרון, הוא מכסה/מגלה בעזרת המכאני, הכפיל, כמו התקדימים ההיסטוריים אבל בהמצאות חדשות, את הטראגי האנושי.

תמר הרפז (נ. 1979, ישראל)
תמר הרפז היא מהאמניות המרתקות והמקוריות בדור הצעיר של האמנים בישראל. עבודותיה מהשנים האחרונות, בעיקר הצבות פיסוליות המשלבות הקרנת וידיאו ותאורה אינטגראלית, מתייחסות לאפשרות של קשר בין אובייקט, אופטיקה ונרטיב. באמצעות אופנים משוכללים של תאורה, הקרנה, הצבה של אובייקטים, הקרנה עליהם ודרכם, בחינה של רזולוציות הדפסה או הקרנה, אשליות אופטיות, משחקי צבע, הנגדה בין דינאמיות וסטאטיות, וקול ממקורות משתנים, מתייחסת הרפז בהצבותיה לתכנים חזותיים וסיפוריים מעולם הקולנוע והצילום. רפז בוחנת את המכניזם שמייצר חיזיון של אור וקול ומעמתת באמצעות פעולות מגוונות אלו את הרגעי ואת האשלייתי הקשורים בחזותם של אובייקטים ואור אל מול ייצוג אשלייתי כפי שהוא בא לידי ביטוי בקולנוע.

עמית לוינגר (נ. 1978, ישראל)
התוכי המכאני שחוזר באופן עילג על מין בדיחה על זקנה שמספרת אישה זקנה במבטא פולני, הממטרה הנדמית לציפור ומתיזה מים בתוך מיכל זכוכית שמתמלא ומתרוקן, האופן שבו אורות המכוניות המשוטטות של קוני המין ליד קולנוע מנדרין, נקלטות במצלמת הוידיאו והצעירה שצפייתה הנרגשת בכוכבי טלוויזיה מופרעת באחת על ידי חפץ שמנפץ את זכוכית החלון  וחולף מעל ראשה, הם מין בדיחות קטנות, ויזואליות ופואטיות, כמעט משלים, שאינן קשורות בהכרח באופן תמאטי ושעמית לוינגר ממציא כדי לספר סיפורי מציאות לא הרמונית.

אבי סבח (נ. 1977, ישראל)
אבי סבח עוסק בציור ובפיסול ומשתית את עבודותיו על פעולות הלקוחות מהעולם של טכניקות הדפס. פרקטיקות ההדפסה שלו: עבודה על משטח מאוזן, משיכה וגרירה של צבע, הטמעה של חומר, הכתמה והמצאה של כלי עבודה המתייחסים למצע דו-מימדי מייצרות מופע הבעתי עז המעומת תדיר עם הדקורטיבי והסטאטי. עבודותיו, מעין מונוטייפ מגוון ומסועף, מתחקות אחר הרווח הדק שבין הגולמי למעובד בין הטבעי למתועש. משלב דימויים אורבאניים עם פגאניות, סלנג סקסיסטי עם נוף, מיליטריסטיות סיירית, תמימות ילדותית בנוסח מאנגה יפנית. סבח קושר את השילובים התוכניים והחומריים עם עולם של נעורים, נוף ילדות והטרוגניות כנקודת מוצא יצירתית.

נדב עשור (נ. 1979, ארה"ב, עלה לישראל 1981)
עבודותיו העשירות של נדב עשור מציגות מעין "ניתוח כירורגי" של חומרי בסיס גסים ומחוספסים ההופכים בטרנספיגורציה למיצב וידיאו מרהיב. בזמן אמת, ובעזרת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, עורך עשור מחקר על החומר ממנו עשויה המציאות המורכבת ומנסה לחשוף את נימיו משל היו נימיה של ההוויה ההומניסטית האנושית. בפעולה אחת ומניפולטיבית הוא מנסה לגלות את תכונותיו הבסיסיות ביותר של החומר, ובו בזמן לעשות בו שימוש כדי לחשוף ולהסתיר, לגלות ולכסות, את סך כל מרכיביה של המציאות. הצופה בעבודותיו של עשור מקבל אפשרות להפוך מעד פסיבי למתרחש לחלק אינטגרלי מהיצירה האמנותית הרגישה.

גבי קריכלי (נ. 1979, ישראל)
הדמיון הפוסט מודרני של גבי קריכלי, מגשר על פערים של תרבות זמן ומקום. באותן עבודות אפשר לראות תפישת חלל של הצבות בחללים מוזיאליים גדולים, או אפילו חללים חוץ מוזיאליים כמו המשטח העצום שעליו היה בנוי בית מכרזים בדרום תל אביב, ובתוכן ניתן לראות אובייקטים קטנים העשויים בעבודת יד, מגולפים, מעוטרים בקישוטים, דמויי אמנות שבטית, ילידית. ההתנהלות הלא מבדילה, שמכילה באופן הרמוני, שתי מערכות זרות, מתקיימת בעבודה של קריכלי ברמות ובאופנים אחדים, והיא תופעה תרבותית מעשירה .

אלונה רודה (נ. 1979, ישראל)
המיצבים הייחודיים שבונה אלונה רודה יוצרים עולם שלם של ביטויים ויזואליים, שבו טקסים וסמלים מבוססים מקבלים ביטוי בשפת האמנות העכשווית. החומרים והאפקטים הפשוטים והמוכרים שמהם יוצרת רודה את המיצבים-מיצגים שהיא מציגה בחללי תצוגה או בחלל הציבורי מושאלים לרוב מדיסיפלינות שונות, אך למרות שהם זרים לסצנה בה מוקמו הם נטמעים בה והופכים לחלק ממנה. האמן עצמו נפקד מהאירוע/המופע רב העוצמה של רודה, ובמקומו מתבקש הצופה למלא את החלל ולקחת חלק פעיל בעבודה ובפירושה.

אלהם רוקני (נ. 1980, איראן, עלתה לישראל 1989)
בעבודותיה הליריות והמרגשות מציגה אלהם רוקני דימויים הנעים על הקו הדק שבין המציאות היומיומית לבין תעתועי הדמיון. היא משלבת בין הביוגרפיה הייחודית שלה לבין חלומות/סיוטים גלובליים ובכך מבקשת ליצור נרטיבים שבהם הצופה נדרש לדלג בין התפעמות מדימוי ויזואלי מרתק ומרהיב לבין התמודדות עם סמלים ומסרים מכבידים ומטרידים. הדימויים הניבטים מעבודותיה אינם מתרפקים על עבר מפואר ואינם  מבטיחים עתיד טוב יותר, אך עם זאת הם טבועים ביופי ובאופטימיות זהירה.

אסתר שניידר (נ. 1978, רוסיה / עלתה לישראל 1979)
אסתר שניידר מחיה את הביוגרפיה שלה כילדה לומדת ומאיירת במוסדות לימוד של חב"ד במוסקווה ומציירת פורטרטים של רבנים אבל גם של רספוטין, חלקי גוף (עיניים, שיער, שדיים, ציפורניים) ואובייקטים קדושים, על גבי ניירות, לפעמים גם בדים, שמזכירים איורים של כתבי יד קדושים, שהמימדים שלהם גדלו מאד. אבל זהו איור חילוני שמערב מסורות יהודיות ונוצריות, עממיות ומודרניסטיות באופן מלא השראה וקסם ויחד עם זאת ביקורתי, בעיקר מן הפרספקטיבה המגדרית.