היהודי שבתוכי

היהדות שהמוזיקאי דניאל קאהן מדבר עליה היא יהדות קוסמופוליטית, והפוליטיקה שלו – פוליטיקה של זהות גלותית. זו זהות שלא מגדירה את גבולותיה לפי גבולות של אדמה, ידע, או מעשים, אלא לפי מהות פנימית, רגשית. האופציה הזו היתה נוכחת בגאון פעם – לפני 48'. בישראל 2011 צריך מישהו מבחוץ כדי להזכיר שהיא יכולה להתקיים.

"תוציא את היהודי הפנימי שלך", שר דניאל קאהן בהופעה חד פעמית ברדיו "אור בזוויות", מלווה את עצמו ביוקלילי תוצרת-יד מקופסת סיגרים. משהו בקריאה שלו יוצר אפקט של תזוזת לוחות טקטוניים פנימית, חריקות של חלקי מתכת גדולים שזזים עד להתמקמות במקומם המדויק החדש. ואז מגיע ה"קליק" החד-משמעי של ההארה. כזו שאי אפשר לישון אחריה.

ישראלים שהכרתי מתחלקים לשני סוגים – אלה שמבינים, לעומק, את משמעותה הפנימית של הגירה, ואלה שלא. קו פרשת המים לא עובר בשום תוואי מוכר – אנשים יכולים להיות אינטליגנטים ולצטט מזיכרון תיאוריות פוסט-קולוניאליות, ועדיין לא להבין איך מרגיש אדם שניתק ממקום ותרבות, ומוצא עצמו משתנק בתוך המים הלא-מוכרים של ארץ חדשה. לעומתם, חילופי מילים קצרות, אפילו מבטים, עם קופאית בסופר, או מאבטח בכניסה לתחנה המרכזית, מבהירה לפעמים עד כמה הם שם, ועוד איך. וגם זה לא תמיד עובד – ישנם אלה שעלו לפני חצי שנה מצרפת ומעריצים את ביבי נתניהו, נעלבים בשמו על רדיפת התקשורת אותו ואת אשתו. וכאלה שמתגאים בייחוס של שמונה דורות בארץ ועיניהם מתלחלחות למשמע שיר ביידיש, או בלדינו, או בערבית עיראקית, בלי שיוכלו להסביר גם לעצמם מה שם עושה להם את זה. גם פלסטינים לא מעטים פגשתי, כמובן, שמבינים מה זה להיות גולה בארצך. ולא אמרתי נכבה.

"אמא, מה זה הגירה?", שואל אותי נורי, בן שמונה, תלמיד בבית הספר הדו-לשוני בירושלים. במשימה שניתנה לו לספר על עצמו הוא כתב במחברת בגאווה על סבא וסבתא שלו, שנולדו ברוסיה, סבא שלו שבא מבולגריה וסבתו שמעיראק. אין לו שום הירארכיה שם – הוא גאה בכל מוצאיו במידה שווה, דוחה באותו שוויון נפש בורשט, קובה חמוסתה ופלפלים ממולאים, ומסתפק בתפריט של צ'יפס ופיצה. לכי תסבירי לילד הזה איך מרגיש מי שאין לו, וחרד שאף פעם לא יהיה לו, מקום שיוכל בלב שלם לקרוא לו בית.

דניאל קאהן שייך לאלה שיודעים – צעיר יהודי מדטרויט שחי בברלין, מתרגם מיידיש לאנגלית שירים של הבונד, ז'בוטינסקי ומדרכי געבירטיג ועוטף אותם במוסיקה שנעה בין הקברט לפאנק, ושר אותם בצרידות קלה מלווה באקורדיון ומפוחית פה. בישראל הוא מופיע לעתים עם אוי דויוויז'ן הכלייזמרית ופסוי קורולנקו, משורר ראפ רוסי-אמריקאי עם חזות של מלאך גהינום. הופעות שמחות, שאיש בקהל לא יכול להימנע מלקפץ בהם, בעליצות שלא מקהה לרגע את האמירה הפוליטית הרדיקלית ששזורה בהן לאורך ולרוחב. "היי, ציונים טיפשים שכמותכם", הם שרים שיר של הבונד באוברולים של מוסכניקים, "אתם רוצים להביא אותנו לירושלים כדי שנמות כאומה. עדיף לנו להישאר בגלות ולהילחם למען השחרור שלנו".

דניאל קאהן ועמיתיו מציגים בישראל מפוררת הזהויות של 2011 אופציה זהותית שנשכחה – זו של היהודי הנצחי. עבור הישראלי החילוני היא מנפה את היהדות באחת מכל ההקשרים שהמאיסו אותה עד כה על כל אדם חושב. אין לה דבר וחצי דבר עם  עריצותו ואטימותו של הממסד הדתי, היא אינה תלויה בהתחשבנות הקטנונית של קיום מצוות וגם לא באמונה דתית או ברוחניות ניו-אייג'ית. היא לא מתפלגת לאורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים, וגם לא מתיישבת טוב תחת הכותרת הפלצנית-משהו "יהדות כתרבות". ולמען האמת – היא גם לא שמורה רק לאלה שנולדו לאם יהודיה (גרסת הרבנות), או לסב יהודי (גרסת נירנברג וחוק השבות). לא משנה אם אבא שלך מפולין או מפרו – שרים דניאל והיוקלילי –  אם אתה דובר טורקית או זולו. קפוץ על הספינה שתיכף תצא לנדוד. תוציא את היהודי הפנימי שבתוכך.

היהדות שדניאל מדבר עליה היא יהדות קוסמופוליטית, והפוליטיקה שלו – פוליטיקה של זהות גלותית. זו זהות מכלילה, אינקלוסיבית – שלא מגדירה את גבולותיה לפי גבולות של אדמה, ידע, או מעשים, אלא לפי מהות פנימית, רגשית. האופציה הזו היתה נוכחת בגאון פעם – לפני 48'. בישראל 2011 צריך מישהו מבחוץ כדי להזכיר שהיא יכולה להתקיים.

בגלות, הזהות היהודית הזו היתה ברירת מחדל. סבא שלי, שהיה מרצה לספרות גרמנית ויידית, שמת ברוסיה לפני שזכיתי להכיר אותו מקרוב, מעולם לא חשב שעליו להוכיח את יהדותו על ידי קיום טקסים כלשהם, או שיש סתירה בין העיסוק שלו ביידיש ואהבתו ליצירותיו של ואגנר. אבא שלי, שהסבים היו צובטים בלחיו בקריאה "א יידישע פונים", לא הרגיש פחות "ז'יד" בשל העובדה שלא קרא מימיו טקסט תלמודי, לא התעניין בציונות או לא עבר ברית מילה. בישראל בגיל שמונה מצאתי את עצמי מתאמצת להסביר לחבריי לכיתה שהעובדה שיש עץ אשוח בבית בחורף לא סותרת את היותי יהודיה. הם לא הבינו את זה, ולי לא היו אז מספיק מילים בשביל לשכנע.

את המושג "ציונות" טבע ב-1 באפריל 1890 (הומור יהודי, נו) נחום בירנבאום, שזמן לא רב אחר כך הפך לתומך במתן אוטונומיה ליהודים בגולה, ולאחד מיוזמי ההכרזה על הפיכתה של היידיש לשפה הלאומית הרשמית של העם היהודי. הוא עצמו חזר בתשובה. מי שהפכו את ה"ציונות" לדגל, ובעקבותיו – להגדרת זהות בלעדית המתנכרת לשורשיה – חתכו בבשר החי של הזהות היהודית, ויצרו פצע פתוח שהגלדתו לא עלתה יפה. הפניית הגב של החלוצים מיישבי הארץ, והאידיאולוגים הפוליטיים שלהם, לזהות היהודית המוכללת שלהם, שהיה בתוכה מקום נדיב לכל השפעה תרבותית חיצונית, והניסיון להגדיר "תו תקן" למה שהוא "ציוני טוב" ולהעלים את כל היתר, יצרה אנשים חלקיים, עם ניכור פנימי עמוק שמתגלגל מדור לדור. השואה נתנה לבחירה הזו גושפנקה היסטורית, אבל רק פיזרה מלח על הפצע. החוויה הזו גולגלה אחר כך, בשנות החמישים, גם אל היהודים המזרחים – שהוכרחו לעשות את אותו מהלך פנימי ולהותיר בחוץ את התרבות שאיתה באו כדי לקבל את "תו התקן". בקלישאה הפסיכולוגית שמקרבן הוא תמיד קורבן אין שום נחמה.

באופציה שמציע דניאל קאהן יש חיבור, לא ניכור. כל אחד יכול להיות יהודי, הוא שר. כל אחד יכול למצוא עצמו מבצע הגירה פנימית – כשהעולם בחוץ עוין ודכאני להיכנס רגע פנימה, לתוך עצמך, ולהיזכר מי אתה באמת, בלי קשר לתוויות שהעולם בחוץ, על מוסדותיו, דואג להחתים אותך בהן. ליצור לעצמך את הזהות השלמה שלך ולחיות אותה – גם אם זה מחייב לנדוד. כשיש מאסה קריטית של אנשים שעושים את זה – נוצר כאן גם מהלך פוליטי. ורעות חדשה בין אנשים ממוצאים ומקומות שונים, שהסיפור הפנימי שלהם הוא אותו סיפור.

השיר "הגירה פנימית" מספר גם את סיפורם של ענת וקאיס – היא צברית, בת לאחות קיבוצניקית ממוצא מזרחי ועורך דין גרמני מבון, הוא פלסטיני שנולד במחנה פליטים בדרום לבנון לאב פעיל אש"ף. הם נפגשו והתאהבו, ומחפשים מקום לחיות בו. ישראל, כמובן, לא באה בחשבון, גם לא פלסטין. גם שם וגם שם היה אחד מהם נאלץ לשלם מחיר קשה מנשוא של ניכור זהותי. ברוקלין אצל אח של ענת היתה יכולה להיות אפשרות – אלא שהוא, האח, רוצה להתאחד עם בן זוגו, ואת זה הוא יכול לעשות רק בברלין.

ישראל 2011 היא מקום שבו יותר ויותר אנשים חשים צורך בהגירה פנימית – אלה שלא מתכננים, או לא ביצעו עדיין, הגירה חיצונית. ותיקים, חדשים, אשכנזים, מזרחים, ימנים, שמאלנים, חילונים, דתיים, יהודים, פלסטינים, זקנים וצעירים, גברים ונשים, הטרונורמטיבים וקווירים – יותר ויותר אנשים חשים שהמקום הזה, כמות שהוא, לא שלהם יותר. וכדי שהוא יהיה שלהם, צריך להתחולל בו שינוי שאין בכוחם להפיק. אז הם מהגרים פנימה – לתוך קהילות של שווים, מציאותיות או וירטואליות, לתוך בועות חברתיות וארכיטקטוניות, לתוך עצמם – בחינה עצמית דרך פסיכואנליזה או קואוצ'ינג או מסעות רוחניים. בתוך כל זה נוצרים גבולות קשיחים, ומתגבהות החומות – כדי להיות בטוח במסע הבירור שלי בתוך הזהות הפרגמנטרית שלי, אני חייב, כאדם בודד, כקהילה, כלאום, קודם כל להגדיר את האחר, מי שהוא לא כמוני, ולהשאיר אותו בחוץ, רחוק. אחרת סופי להישמד.

דניאל קאהן מציע אפשרות כמעט תרפויטית לאיחוי הנשמה היהודית המפוצלת תחת סיפור שכדרכם של סיפורים טובים ממש, הוא סיפור ישן בלבוש חדש. והוא מזמין לתוכו את כולם – מהונולולו ועד טימבוקטו (כל מה שמתחרז עם jew – אבל לא רק). זה סיפור זהותי שלא מאוים משונות, אלא מחבק אותה, ולא מחייב נוכחות במרחב פיזי מוגדר. והוא פוליטי לעילא – כי הוא מרסק באבחת יוקלילי את מבני הכוח הקיימים, ומותיר את האדם, משוחרר מהם, לחפש את חירותו בעולם. חיפוש כזה אינו מחייב בדידות – אנשים רבים יכולים לעשות אותו ביחד, בשמחת עניים שיש בה סולידריות מובנית, וליצור בתוכו מבנים אלטרנטיביים של חיבור וחיברות.

***

–   אז מה זה הגירה פנימית, אמא?
–    זה כשאדם מרגיש לא שייך במקום שבו הוא חי. נגיד, כשמישהו עובר מארץ אחת לאחרת, אז הוא משאיר מאחוריו את כל מה שהוא מכיר – את החברים שלו וההרגלים שלו והשפה שלו והאוכל שהוא אוהב. ואז הוא צריך להתרגל למשהו חדש. זה לא קל להתרגל.
–   את מתכוונת, כשמישהו מרגיש שהוא זר?
–    כן
–    שהוא אחר, או מיוחד?
–    כן, כן
–    שאחרים חושבים שהוא מוזר?
–    בדיוק
–    לא יודע. אף פעם לא הרגשתי ככה

2 תגובות על היהודי שבתוכי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת