המחווה של הערבוב

"אין לנו צורך באמנות על פוליטיקה, על הכיבוש, על האפרטהייד, על הון-שלטון ועל הרס החיים בעיר, המוצגת בביאנלות ובמיטב הגלריות. אנו זקוקים לאמנות פוליטית שנוצרת בצורה פוליטית, שלא משתתפת באפרטהייד, שעוברת על חוקיו הגזעניים, שנאבקת נגד שלטון ההון ובונה את העיר והקהילה". דברים שנאמרו בכנס תרבות הצעירים בשנקר.

דברים שנאמרו בכנס תרבות הצעירים בשנקר, 13.3.11 (רונן אידלמן ויונתן אמיר)

אם ניקח בחשבון שהאמנות המוצגת מהווה ביטוי והשתקפות של ערכים, מבנים ואינטרסים של החברה שמציגה אותה, נגיע בקלות למסקנה שרוב האמנות שמוצגת היום מבטאת את הערכים, המבנים והאינטרסים של המדינה, הלאומנות היהודית, ובמיוחד האינטרסים של המעמד הגבוה – זה שמרוויח וחי על גב רוב החברה. זו מערכת ערכים שמעניקה חשיבות גדולה מאד לאינדיבידואל ולעולם הפנימי של האמן, לוירטואוזיות ולערכה השיווקי, ומתעלמת מן המניעים של האמן, מההתחייבויות, המוטיבציות החברתיות והפוליטיות שלו, ובכלל ממה שיש לו להגיד.

האינטרסים של אלו הקובעים את ערך האמנות, מחליטים מה ראוי ומה בעל ערך ומדירים את החתרני, השיתופי והביקורתי. ברגע שאמנות מתחילה להשפיע ולייצר מומנטום בעל משמעות מעשית, אומרים שזה לא  אמנות אלא אומנות, אקטיביזם, פרופגנדה, עבודה סוציאלית והכי גרוע: פלקט. ומה שמצחיק הוא שמי שבדרך כלל אומר דברים כאלה הם בדיוק אותם אנשים שעושים את השימוש הגס ביותר באמנות – הם הופכים אותה לסחורה. מבחינתם, בדומה לאלו שחושבים שחינוך לא שווה כלום אם אין לו אופק כלכלי ולכן סוגרים את המחלקות למדעי הרוח, גם האמנות צריכה קודם כל להוכיח את שוויה העסקי.

״אמנות אינה תחושה אלא תנועה. לא חשוב מהי אמנות, אלא מהי עושה".
ז׳יל דלז

מה שאנו אומרים פה אולי נשמע כמו תיאוריה על כוחות רשע, אך בפועל אינו אלא תהליך בנאלי למדי שניתן לזהות בקלות. אבל בואו נשים בצד את מה שמוצג ונסחר. אפשר לטעון שאמנות צריכה להיות אוונגרד, לפעול בשדה מצומצם ולהצעיד את התרבות קדימה. אפשר לומר שצריך קבוצה קטנה שצועדת לפני המחנה – כך היה וכך יהיה ולא צריך להתרגש מזה. אולם נראה שגם באותו שדה מצומצם ששמו "אמנות" – מתקיימת אדישות. כך חרף הפריחה האדירה של אמנות בישראל, מעט מאוד מכל העשייה הגדולה הזו משאיר חותם שהופך את המפגש עימה ליותר מביקור נימוסין. יש אמנים מצוינים, יצירות מרתקות ואוצרים שיוצרים תערוכות מושקעות, אבל כשמחפשים אמנים, יצירות ותערוכות שמשפיעות, תערוכות שיוצרות שיח ויצירות שאינן רק השתקפויות של המציאות אלא פטיש שמעצב אותה, כדברי ברטולד ברכט, כשמבקשים יצירות שקוראות קריאת תגר על השיח המוכר, מחזירות (או מערערות) את האמונה באמנות ומזכירות לנו מדוע אנו עוסקים באמנות, מגלים למרבה הצער שיש מעט מאד כאלה, כי רוב האמנות שנוצרת כאן היום חסרת כל יכולת לגעת במציאות.

״אמנות אינה מראה המוצבת בפני המציאות, אלא פטיש שבמאמצעותו היא מעצבת אותה".
ברטולד ברכט

רבים יטענו שאמנות צריכה להישאר טהורה ונקייה מהפוליטי. כמובן שיש מקום לאמנות כזו, אבל לטענה שאם עושים אמנות לא מתעסקים בפוליטיקה, שאמנות היא דבר שעומד בפני עצמו, שאסור לה לפעול "למען" דבר חוץ מעצמה, יש עדיין מטיפים רבים במרכזים הגדולים. דוגמא לכך הם דבריו של נחום טבת בראיון פרישה מראש התוכנית לתואר שני באמנות בבצלאל, בו הבהיר שהוא לא רוצה ש"תלמידים יבואו עם אג'נדה", שזה, במילים אחרות דרישה מן האמנים הצעירים שייצרו אובייקטים וישתקו, שיאשררו את הקיים באופן המשמים אך היפה ביותר.

אולם מעבר לעובדה שאמנות שמאשרת את הקיים אינה מעניינת – היא גם מאוד מסוכנת, ואלה שמתנגדים לאמנות "מגוייסת" ו"פוליטית" מדחיקים את העובדה שההתנגדות לאמנות כזו היא בעצמה מעשה פוליטי שמבקש להכפיף ולמשטר את האמנות באופן קונצנזואלי המאשרר את הסטטוס-קוו הקיים.

״מידע נוסף לא יניע אותנו לפעול, גם לא ייצוג או תיאור של הפוליטיקה. מה שגורם לנו לפעול הוא טעם החלומות על מה שיכול להיות, החודרים לסדקים שמהם נחשף עולם אחר".
המדריך לבלתי אפשרי

אבל גם אם טענה כמו זו של נחום טבת זאת כבר שומעים פחות – רפי לביא מת, טבת פרש, בראל יפרוש ועל מוטי עומר לא נדבר היום – הרי קראנו מספיק ציטוטים של בנימין, אדורנו, דלז ורנסייר בקטלוגים הבינלאומיים כדי לדעת שגם בסצנה העולמית זה כבר לא מקובל. היום, יותר קל ונוח פשוט להגיד ש"כבר ראינו את זה, וכמה אפשר להתבכיין ולקטר על המצב? זה משעמם". וזה נכון. צדו השני של מטבע האמנות המנותקת הוא אמנות שעוסקת ב"מצב", שברוב המקרים היא באמת משעממת, גרועה וקלישאתית. זה קורה מפני שחלקה הגדול כלל אינו אמנות פוליטית, אלא אמנות על הפוליטי, על המצב. אמנות שמתעדת, משקיפה ומצביעה, אבל לא משתתפת ולא נוקטת עמדה. היא עוסקת בנושא, אבל לא מבהירה מהו היחס שלה כלפיו.

ניקח לדוגמא אש גדולה שבוערת ברחוב. צבעים של אדום, כתום וכחול מרצדים ושולחים לשונות לשמיים. זה מחזה מרהיב אבל גם מפחיד ומסוכן. חם, אפשר להישרף ולהיפגע, האש יכולה להתפשט וקשה לדעת לאן זה יגיע ומי עלול להיפגע.

יש כמה דברים שאפשר לעשות במצב כזה. אפשר להוסיף שמן לשריפה, לחזק את האש על משקל "עולם ישן עד יסוד נחריבה", ונבנה תחתיו עולם חדש וטוב יותר. אפשר לנסות להשתלט על האש, לכבות אותה ולטפל במקורותיה, אולם רוב האמנים שפועלים פה יבחרו באחת משתי האפשרויות הבאות: חסידי האמנות ה"טהורה" יפנו את גבם ויכנסו לסטודיו, ואילו אמני "המצב" ישלפו מצלמה יקרה ויעשו עבודת אמנות שתוצג בגלריה או בביאנלה הבאה. התוצאה בשני המקרים זהה: האש משתללת בחוץ, ואנו מסתגרים בין הקירות הלבנים עם עבודות יפות שמוצגות במקום הבטוח והממוזג שעוטף את הקטסטרופה במסיכה תרבותית.

 

الشعب يريد اسقاط النظام

 

אלשעב יריד אסקאט אלנזאם! העם רוצה להפיל את המשטר! את הסיסמא הזו צעקו בחודשים האחרונים מיליוני צעירים בתוניסיה, מצרים וברחבי המזרח התיכון. אם אשמיע משפט כזה פה בכנס על תרבות הצעירים בשנקר, זה ישמע מופרך לגמרי. זאת למרות שגם בין הים לירדן יש קרוב לוודאי מליוני צעירים שהיו רוצים להפיל את המשטר. ההבדל הוא שפה, עם כל הביקורת שלנו אנו עדיין חלק מהמשטר, נהנים מפשעיו ומן הפריבילגיות שהוא מעניק לנו כילדיו הטובים. וכל עוד נמשיך להיות ילדי השלטון הביקורתיים והנחמדים שמצלמים את האש ומציגים אותה בעריכה טובה ובזווית מעניינת על קירות הגלריה ובחללי התערוכות הבינלאומיים, נמשיך ליהנות מהפריבילגיות ומההרגשה הטובה שאנו גם מוחים ומתנגדים וגם זוכים בפרסים.

 

אחמד בסיוני, סאלי זהרן ומקהלת המתלוננים קהיר

זו נראית לא פעם כברירה היחידה, אולם יש גם דוגמאות אחרות: אחמד בסיוני למשל, אמן נסיוני, יוצר מוסיקה אלקטרוני, מרצה במחלקה לאמנות באוניברסיטה בקהיר ואבא לשני ילדים, שנעלם מכיכר תחריר ב-28 לינואר וגופתו נמצאה עם חמישה פצעי ירי וסימני דריסה. אחמד בסיוני לא ירד לכיכר כדי לעשות אמנות, גם אם הוא לקח איתו את מצלמת הוידאו. בעדכון הפייסבוק האחרון שלו כתב: "יש לי הרבה תקווה אם נישאר ככה. המשטרה מכה אותי הרבה, אך אלך שוב מחר. אם הם רוצים מלחמה, אנחנו רוצים שלום. אני רק מנסה להשיב מעט מהכבוד העצמי של האומה שלי".

או למשל סאלי זהרן, בת 23, שלמדה במחלקה לאמנות בעיר סוהג, עבדה בקהיר כמתרגמת והייתה חברה ב"מהקהלת המתלוננים", פרויקט של האמנים הפינים Tellervo Kalleinen ו Oliver Kochta-Kallleinen, ונהרגה ממכה על הראש שחטפה מבריונים שנשלחו לפזר את ההפגנה. בשונה ממקהלת המתלוננים בה השתתפה, זהרן לא מחתה נגד המשטר של מובראק כחלק מפרויקט אמנותי, אלא הלכה עם חבריה לשנות את המציאות ואת עתיד המדינה שלה.

 

razan's vegan anarchy / I am a 30 years old female residing with her lovely funny parents in Damascus, Syria.

הצעירים בכיכר תחריר לא סתם הופיעו יום אחד משום מקום. שנים שנוצרת אמנות ותרבות ערבית חדשה, תוססת ופתוחה. מי שפתח את אוזניו להרכבי ההיפ הופ מביירות, בנגאזי, אלג'יר ולוד, ואת עיניו לאמנות מקהיר, רמאללה וטהרן, שלא לדבר על מי שקרא את הבלוגים ועמודי הפייסבוק ונרשם לטוויטים של השכנים הצעירים שלנו, לא היה צריך להיות מופתע או לפחד. לא במקרה אחוז האמנים וסטודנטים לאמנות בכיכר היה גבוה. אמנים עמדו בחזית המאבק. הם השאירו את האמן האינדיבידואל-הגאון-המיוחד-החותם על הסחורה – סליחה, יצירה – בבית. הם יצרו גם אמנות נפלאה, שירה מרגשת ומיצגים מצחיקים ומלהיבים, אך הם עשו זאת כחלק מהתנגדות אזרחית אמיצה ושיתופית (וגם לא אלימה – סלאמיה). האמנות שלהם השתמשה בכוח היצירתי כדי להדליק אש במקומות שצריכים להישרף ולכבות שריפות היכן שהן מזיקות. במקומות כאלו אמנות מקבלת מימד אחר, לא של סחורה אלא של כוח משחרר ומשנה. הוא לא משנה רק את הדרך בה אנו עושים אמנות, אלא גם את האופנים בהם אנו מורדים, מסרבים, אוכלים ועושים אהבה. האמנות הזו היא חלק מתרבות שמסרבת לאמנות אימפוטנטית המפנה עורף לחברה.

 

My name is Zehra. Eighteen. Female. North African.

הצעירים מהכיכר נותנים תשובה אפשרית אחת לשאלה למה, אחרי כל מה שאמרנו על אמנות בימינו, אנו בכל זאת עוסקים באמנות ומקדישים לה כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים, ולמה אנו עושים מגזין אמנות, מסקרים אמנות ודנים באמנות?

התשובה פשוטה – כי זה יכול להיות אחרת. אנחנו מאמינים באמנות, בכוח שלה, באפשרות שלה לפרוץ את הניכור ואת חומת השאננות ושביעות הרצון העצמית, וביכולתה לתרום להפיכת המקום שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.
את התפקיד הזה אנו מנסים למלא  ב"ערב רב".
כבימת הדיון המקוון העיקרי של שדה האמנות בישראל, כתב-העת פועל מתוך תפיסה המתנגדת להפרדה בין האמנות לחיים ולחברה. אנו חושבים שאמנות יכולה לתרום לשינוי חברתי ופוליטי, ולוקחים חלק פעיל, הן בסיקור והן בקידום יוזמות ומהלכים, במאבק בהשפעה של ההון, הגזענות והשוביניזם השולטים בשיח הציבורי על התרבות והאמנות בישראל. כך, לצד דיונים בתערוכות וביצירות, האתר תומך ויוזם מאבקים לשיפור תנאי העסקה (למעשה, לכינון תנאי העסקה) שיחליפו את הניצול המקובל של אמנים ואוצרים. יש דוגמאות שונות לכך, כמו למשל הביאנלה לאמנים צעירים ברמת-השרון, שביקשה להשתמש בעבודתם של אוצרים ואוצרות ללא תשלום ("תמורת פרסום"), ובעקבות פרסומים באתר ניאותה לתקצב את עבודתם (הבינאלה בסוף בוטלה בטענה של בעיות עם הביטוח ואנחנו ממשיכים לעקוב ולדווח).

מכל מקום, מה שאנו מנסים לומר הוא שאנו רואים ב"ערב רב" במה לדיון ועשיית אמנות שמבקשת לצאת מהגטו של עולם האמנות ולהרחיב את טווח המחשבה והפעולה מתוך השתתפות במאבקי החיים, ולא מעל הראש שלהם.
שמו של האתר מתייחס לעמדה שאנו מבקשים לנקוט ביחס למציאות המקומית. במאמר על מקורות המושג "ערב רב" מסביר זאת אסף תמרי במלים אלו: "הערב רב נתפס (באופן היסטורי) כמי שמכניס את החוץ אל הפנים, ובכך מאיים על הפנים בהשתלטות של החוץ עליו. בימי הביניים נוסף לתיאור הערב רב מוטיב חשוב: הם מואשמים בחטא העגל. אחד ממעשי האמנות המפורסמים של המקרא ואחד הרגעים הפרדיגמטיים של הזיהוי בין אמנות לחטא, אך גם בין אמנות לקדושה, מזוהה עם הערב רב. […] הפתרון שמציעים לנו עורכי האתר בבחירת השם", כותב תמרי, "הוא פתרון פשוט כשם שהוא מעניין: להיות ערב רב. זהו היפוך מורכב, כי הוא דורש לשמר מן הערב רב המקורי בראש וראשונה את התנועה הגלומה בו – את המחווה של הערבוב, של המפגשים בין חוץ לפנים".

תנועת ההתבוללות הזו – המשמרת את המפגש המתמשך בין החוץ לפנים, היא גם האופן בו אנו מאמינים שאמנות יכולה וצריכה לתפקד בישראל של ימינו. אנו נמצאים בעיצומו של משבר גדול. כוחות השוק, הלאומנות והגזענות, משתוללים במסע של ניצול ודיכוי, משחקים בחיינו, חוגגים על חשבוננו ומצפים מאיתנו לתפקד כמשהו שבין ליצן חצר לעלה תאנה תרבותי. גם הנשכנים הגדולים והחריפים אינם מסוגלים לשנות דבר מרגע שהם הופכים לכלבי שעשועים, והמצב יוצר ניכור מוצדק מכל מה שמריח מאמנות, ובמיוחד כשהוא מנסה להציג ביקורת מן הסוג שרק עוזר למבקרים להרגיש טוב עם עצמם. על כן, אין לנו צורך באמנות על פוליטיקה, על הכיבוש, על האפרטהייד, על הון שלטון ועל הרס החיים בעיר, המוצגת בביאנלות ובמיטב הגלריות. אנו זקוקים לאמנות פוליטית שנוצרת בצורה פוליטית, שלא משתתפת באפרטהייד, שעוברת על חוקיו הגזעניים, שנאבקת נגד שלטון ההון ובונה את העיר ואת הקהילה. אפשר וצריך לתבוע את האמנות חזרה, לצקת בה מערכת ערכים חדשה – ערכים שעומדים בקו אחד עם המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית בה אנו חיים, לבטל את הגבולות בין אמנות לחיי היום יום, כפי שניסו לעשות הסיטואציוניסטים ורבים שהלכו בעקבותיהם כמו אחמד בסיוני וסאלי זהרן מכיכר תחריר.

״היה זהיר עם ההווה שאתה יוצר משום שהוא צריך להיראות כמו העתיד שעליו אתה חולם".
קולקטיב אנרכו-פמיניסטי, Mujeres Creando

רוב היוצרים מעדיפים שלא לתת לעצמם דין וחשבון על ההחלטה שהם נדרשים לקבל, ולא מוכנים להיפרד מהמונופול שהמדינה הפקידה בידיהם לייצג את התרבות. במצב כזה תפקידם של אמנים ויצרני תרבות המחוייבים מבחינה חברתית-פוליטית, להראות לעמיתיהם כי גם אם אינם מוכנים להודות או להכיר בכך, הם מעמידים את עצמם בשירותם של אינטרסים מעמדיים ולאומיים מסוימים, ובמקרה הטוב מנכסים לעצמם את סבלם של אחרים לטובת המוניטין שלהם כאמנים הומאניים. אפשרות הניתוק, הויתור על השדה והמרחב הציבורי לטובת אמנות אישית ומרחב מוגן, מפתה אך מסוכנת מדי. לכן הדרך הראויה לפעול היא באמצעות עשיית אמנות בשדה האמנות, ועימה, כמובן, יציאה לרחובות שתחזיר לאמנות את החיוניות, ואיתה גם את הפוטנציאל העצום לשינוי חברתי ופוליטי לטובה.

2 תגובות על המחווה של הערבוב

    "לכן הדרך הראויה לפעול היא באמצעות עשיית אמנות בשדה האמנות, ועימה, כמובן, יציאה לרחובות שתחזיר לאמנות את החיוניות, ואיתה גם את הפוטנציאל העצום לשינוי חברתי ופוליטי לטובה."

    ואנחנו אומרים – צאו לרחובות לעשות אמנות, הפכו את הרחוב לשדה פורח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.