אמנות מהגלות – אקספוזיציה

המקום המרכזי שפעולות איקונוקלסטיות תופסות בתרבות העכשווית הוא הוכחה ניצחת להישרדותה של החוויה האסתטית. הרחק מהחוויה החושית הסקפטית שאנו פוגשים לעתים כה קרובות בעולם האמנות ממשיכים דימויים לפגוע, להיפגע ולקחת חלק פעיל בלב המאבקים יומיומיים. חוויות מכנס כתיבה על אמנות בברלין ומתווה לטור חדש.

1. איכה, קולגה?

במהלך אחר הצהריים של יום שבת באמצע דצמבר התכנסו כמה מאות חובבי אמנות, סטודנטים, אמנים ומבקרים באולם תאטרון גדול בברלין לרגל חגיגות העשרים למגזין האמנות הגרמני TEXTE ZUR KUNST. הכרטיסים לערב, שנמכרו במחיר צנוע, אזלו שבועות לפני המועד תודות לתאבון התרבות הברלינאי.
TZK הוקם ב1990 בקלן על ידי סטפן גרמר (Stefan Germer) ואיזבל גרו (Isabelle Graw). כבר בהקמתו ייעדו השניים את העיתון כבמה לכתיבה ביקורתית על אמנות ולדיונים חריפים ומחלוקות תאוריתיים סביב מגוון רחב של נושאים ביניהם קולנוע, תיאוריה חברתית, מוסיקה, כלכלה ופוליטיקה. את חגיגת העשרים לקיומו החליטו העורכים לקיים בצורת יום עיון רב משתתפים שכותרתו Where do you stand, colleague? וכותרת המשנה שלו Art criticism and social critique. האירוע התקיים כולו באנגלית ובכך המשיך את מגמת הבינאום שעובר המגזין מאז 2006, אז החל לראשונה לפרסם דרך קבע חלק משמעותי מתוכנו במהדורה דו לשונית.

דימוי ההזמנה לכנס

דימוי ההזמנה לכנס

יום העיון חולק לשלושה פאנלים, כאשר בכל אחד השתתפו שלושה או ארבעה דוברים. כל דובר הציג מאמר שנדרש להיות קצר – דרישה שכבכל אירוע מסוג זה, לא כובדה. בין הדוברים נכחו דמויות חשובות מעולם האמנות והתיאוריה וביניהם עורך המגזין אנדרה רוטמן, היסטוריון האמנות ט.ג. קלארק, הסוציולוג לוק בולטנסקי, אנדראה פרייזר והעורך של מגזין אוקטובר, בנג'מין בוכלו. כהמשך למסורת המגזין הביקורתית והפולמוסית קיוו עורכיו להעלות באוב את שאלת המתודולוגיה בכתיבה על אמנות. לטענתם, כיום אבד הקלח על שאלת האידאולוגיה המתודולוגית. המבקר העכשווי הממוצע בוחר ממגוון מתודות הזמינות לו באופן גחמתי, ללא מחויבות או עקביות. כוונת האירוע, אמרו, אינה להביט לאחור בנוסטלגיה, אלא לתהות לגביי עתידה של ביקורת האמנות ולנסות לנסח עקרונות שיעזרו לפיתוחה.

שלושת הפאנלים הציגו שלוש גישות שונות לביקורת אמנות:
א. שינוי הפרספקטיבה בעידן הביו-פוליטי.
ב. בין ספציפיות והקשר, בחינה מחדש של ההיסטוריה החברתית של אמנות.
ג. מהאנטי-אסתטי לחוויה האסתטית.

כפי שניתן לצפות מפורמט כה מוגבל ומימי עיון בכלל, רוב הפרזנטציות היו די משמימות. הנושא, כשלעצמו ליבידינלי למדי, עוקר לחלוטין מכל תשוקה וחיים ונותר רק כשעשוע אינטלקטואלי. האם ההקדמה הייתה לא יותר מכמהה נוסטלגית לימים בהם המשתתפים האמינו במילותיהם ולא רק כתבו כי משלמים להם לפי מילה (או כי הם רוצים לקבל קביעות אקדמית)? הכותרת, שהייתה אמורה למקם ולקטלג כל דובר על פי גישה בה הוא דוגל, כמו היו העורכים מנהיגים של פוליט-ביורו חשאי, הפכה בעצמה למצבה/עדות נוספת לניסיונות הנואשים של עולם האמנות למלא את הריק שנוצר בו באמצעות נראות אידיאולוגית ופסוודו-תכליתיות חברתית. באירועים כאלו נדמה לעתים ששלל מושגים כ"רדיקליות", “אמנציפטורי" ו“אמנות פוליטית" מוצאים מהמחסן רק בכדי להזין את אותו שיח עייף ומקצועי כפחמים לכבשן.

אך בכל זאת לא הכל אבד. שלושה דוברים מנוסים ורהוטים, כל אחד בפאנל אחר, הצליחו להחדיר בדרכים שונות מעט תקווה ואמונה לאולם הדיונים ועניין ותשוקה לעולם האמנות.
בפאנל הראשון הדיון היה אמור לסוב סביב אפשרות הביקורת בעידן ביו-פוליטי. משהו בסגנון: כיצד ניתן לכתוב ביקורת בעידן בו מערכות הכוח/הגמוניה הקפיטליסטיות כה מתוחכמת וטוטאלית? היכן עומד המבקר בעידן שכזה (בחוץ? בפנים?) וכיצד עליו לפעול?

לאחר מספר פרזנטציות מעניינות יותר ופחות במבטאים זרים ומשונים היה זה תורו של התיאורטיקן המרקסיסטית והאקטיביסט, איש תנועת האוטונומיה האיטלקית, פרנקו בררדי. תרומתו לאירוע הסתכמה בנאום קופצני ומסור על עתיד החברה האירופאית. לשיטתו האמנות, ויותר מכל אמנים צעירים, הם שיכולים לרפא את תחלואי החברה האירופאית המתפרקת, המנוכרת וחסרת הסולידריות. האמנות יכולה לשקם ולטפל בקשר החולה בין השפה והרגש.

במאמר פרי עטו שפורסם לאחרונה ב-e-flux, טען בררדי באופן דומה שיש לכונן חוויה אסתטית אירופאית חדשה שאינה מבוססת על קידוש הצעיר והאנרגטי אלא הרפוי, המותש והזקן. לשיטתו רק באמצעות קידוש אסתטיקה אחרת מאסתטיקת הצמיחה והנעורים הקפיטליסטית ניתן יהיה ליצור שינוי חברתי מהותי. דבריו התקבלו, ייתכן שבצדק, בבלבול משועשע ואמפתי ואולי אף במעט מבוכה. זו הייתה קריאה חסרת עכבות לעשייה פוליטית ושינוי, מלאת תשוקה קונקרטית ובעלת אופק אוטופי. אך היכן הקולגה? מתי לאחרונה ירדו הסטרוקטורות לרחוב? לא תוכנו של בררדי היה בעיני מוקד העניין, היו אלה אמונתו הכנה וחסרת הבושה בתכליתיות, תקוותו האמנציפטורית, וביקורתיותו האותנטית את המשטר הניאו-ליברלי.

הפאנל השני היה כבר מעט יותר מאוזן, אולי מפני שניתן היה להבין סופסוף את כל הדוברים. גם במקרה זה בלט דובר יחיד מעל השאר. היה זה ההוגה הקאנוני בנג'מין בוכלו, שבטון סמכותי שטח תילי תלים של ביקורת על עולם האמנות והפרשנות/ביקורת. היתה זו פרזנטציה חדה ונחרצת שעסקה בהתפתחות המואצת של שוק האמנות, התקרבותו לשווקי העיצוב ולעולם האפנה, התערערות מעמדו של המבקר והתאדות קריטריון השיפוט האסתטי. בוכלו לא השאיר מקום רב למפלט או תיקון. האם היה זה רק קולו של דור דועך ומריר? האם היו אלו רק קריאות ריקות על אבדן הדרך שחוזרות ונשמעות בכל דור ודור?

בעיני לא. לאחר הפרזנטציה אמרה לבוכלו בבדיחות איזבל גרו, העורכת המייסדת של המגזין, שהוא אינו צריך לזלזל במידת הכוח וההשפעה שברשותו כמבקר. אמירה זו חשפה דווקא את צדקת טענותיו. כוח והשפעה יש לו: מאמר פרי עטו על אמן פלוני יקפיץ מיד את הקריירה של אותו אמן בר מזל, אך השפעה זו תפעל במנותק מתוכן המאמר. תוכנה של ביקורות האמנות כיום משני, חשובה יותר נוכחותו הגוגלית של האמן אשר מוקפצת על ידי כל ציון, חיובי או שלילי, של שמו. למבקרים בולטים כיום יש הכוח לייצר הון סימבולי בקלות יתרה, ביכולתם לנפח מחירים בשווקי האמנות רוויי הספקולנטים, אך סמכות ביקורתית של ממש – אין. את האמנות הביקורתית והמעורבת החליפו, כפי שאמר הדובר דידריך דידכרסן, אמני-בירוקרטיה המעסיקים אסיסטנטים שתפקידם לחשוב על מעורבות וביקורתיות. האם אלו דברים חדשים? לא. הם נאמרו כבר קודם, אך במקרה זה הם נאמרו בחדות ובסמכות, תוך שרטוט מדויק של התהליכים ההיסטוריים שהביאו לתוצאה עגומה זו.

בפאנל השלישי דיבר היסטוריון האמנות החשוב טי ג'י קלארק. ספרו הראשון "דמות העם: גוסטאב קורבה ומהפכת 1848” תרם רבות לכינון תחום חקר ההיסטוריה החברתית של האמנות עליו דיברו בפאנל השני. לאחר ערב שלם של הרצאות שעסקו בכתיבה על אמנות, קלארק היה ראשון המרצים שהציג דימויים. לעתים מדהים כמה מרעננת יכולה להיות הרצאת פאוורפוינט. קלארק לא נוהג לכתוב על אמנות עכשווית. כפי שהצהיר בעבר "אני מודע לכך שאני חיי, בכוונה, בעבר מודרניסטי, כלפיו אני חש הזדהות עמוקה שלא אפשרה לי להקדיש להרבה מאמנות עשרים השנה האחרונות את תשומת הלב הראויה לה”. אך בהרצאה זו בכל זאת דיבר על ההווה ובדומה לבררדי ובוכלו גם אצלו היה זה הווה משברי. הרצאתו הייתה מעין סינתזה בין השניים. מחד נשמעה תקווה מעוררת השראה ומסירות אידאולוגית, ומאידך ביקורתיות ופיקחות. הוא שילב את אופקו האוטופי של בררדי עם הריאליזם הביקרותי של בוכלו. קלארק דיבר על שני סוגים של חוויה אסתטית. לאחת ניתן לשייך מלאי של תארים מוקצים מהשיח האמנותי העכשווי: הסתגרות, התנתקות, השהייה ובידוד. השנייה התגאתה בהיותה חוויה חולפת, זניחה, בלתי מקובעת  וממוכנת. החוויה האחת ציפתה למבקר קשוב שיעמוד מולה ויתבונן, השנייה ציפתה למבקר חסר נחת, חולף ושחוק. החוויה האחת מאמינה באסתטי והשנייה מנסה לייצר חוויה אנטי-אסתטית בכדי להתמודד עם עולם רווי דימויים ועודף בתוכן. זוג דימויים שפתחו את הרצאתו גילמו את הדיכוטומיה הזו: מחד אדם משתהה ומתבונן מול ציור של פוסן ומאידך דמות חולפת על פני  הדפס גדול ממדים של וורהול.

החוויה האסתטית השנייה תואמת את מושג האנטי-אסתטיקה. מושג זה תואר על ידי האל פוסטר בהקדמה לאסופת המאמרים "האנטי-אסתטי: מסות על הפוסטמודרני" כערעור או הטלת ספק, בדבר קיומה של חוויה אסתטית "מנותקת", "חסרת תכלית", "מנותקת מההיסטוריה", או כזו שמאמינה שהאמנות יכולה להשפיע על עולם שמתקיים בו זמנית כ(אינטר)סובייקטיבי, מופשט ואוניברסלי וכך לייצר "שלמות סימבולית". לדעת קלארק ניסיונותיה של האמנות לייצר אנטי-אסתטיקה – חוויה חושית פרומה בה אמצעי הייצור חשופים ובה מושג החוויה האסתטית עצמו מושם בסוגריים – הם תוצר, יותר מאשר תגובה, לתנאים האידיאולוגיים-כלכליים הנוכחיים. במילים אחרות: לא להאמין, למהול כל אמירה והיגד אמנותי בציניות, להטיל ספק באותנטיות של החוויה החושית החד פעמית, כל אלו הם חלק מהא-ב של יומיום הקפיטליזם המאוחר ולא ביקורת כלפיו. האם האמנות תמשיך ותשכפל את הדפוסים הללו, האם עליה להמשיך ולייצר חושיות רדומה זו יחד עם צבא המעצבים ואנשי הקריאיטיב? הדברים מזכירים את ביקורתו של גיאורג לוקאץ', שטען בגנות האקספרסיוניסטים כי יצירתם משכפלת את הדפוסים האסתטיים של האידיאולוגיה הקפיטליסטית ולא, כפי שהיה ראוי בעיניו, מייצרת אסתטיקה חדשה, עצמאית ובעלת אופק אוטופי (תפקיד שגילם בעיניו הריאליזם). אך קיים הבדל משמעותי בין השניים והוא טמון בנזילות עמדתו של קלארק, בנחישותו לשמור על חמקמקות דיאלקטית. נדמה לי שבעיני קלארק האנטי-אסתטי היווה תגובה לגיטימית, ואף נחוצה, לשלטון האסתטיקה המודרנית. האנטי-אסתטיקה נגדה את החוויה האסתטית המגובשת של האידאולוגיה המודרניסטית. כעת לאחר שנוכסה ומוצתה, הגיעה סוף סוף השעה לנגוד אותה. אין בכוונתו לעלות על נס את החושניות האסתטית לשמה, או לחלופין לפסול יצירות "אנטי-אסטתיות" באופן גורף.

בנקודה זו מתרחק קלארק גם מטון הרצאתו של בוכלו. בסיפור שהוא בוחר לספר האמנות טרם התאיינה לחלוטין אל תוך שיח העיצוב.  בסיפור על פי קלארק האמנות, יחד עם החוויה החושית, חייה וקיימת.
אך היכן מופיעה אסתטיקה זו? כיצד ניתן למצוא כיום ביטוי של החוויה החושית? האם זו חוויה השמורה אך ורק לחללים מוזיאליים, לציורים סכוכים תחת תקרות זכוכית הרחק מהאבק והמאבק היומיומי? כאסטרו-ביולוג הנוצר אותות חיים קלושים מכוכב לכת מרוחק, הציג קלארק את שיירי החוויה החושית העכשווית: דימוי הגרניקה מוצג בהפגנות נגד המלחמה בעירק או פסלו של צ'רציל מושחת במהלך הפגנות סביב קיצוצים תקציביים. בדומה לתיאורטיקנים כהורסט ברדקאמף ובוריס גרויס, משתמש קלארק במושג האיקונקלזם כדוגמה עדכנית לאמונה רווחת בפעילותם של דימויים. לשיטתם, המקום המרכזי שפעולות איקונוקלסטיות תופסות בתרבות העכשווית הוא הוכחה ניצחת להישרדותה של החוויה האסתטית, הרחק מהחוויה החושית הסקפטית שאנו פוגשים לעתים כה קרובות בעולם האמנות ממשיכים דימויים לפגוע, להיפגע ולקחת חלק פעיל בלב המאבקים היומיומיים.

2. איה אנוכי?

חשבתי על רשימה זו כמעין אקספוזיציה לכתיבתי מחו”ל, אך לאחר סקירה של דיון שעסק במיקומו של מבקר האמנות, מתבקש לדרוש לעמדתו של הכותב.
הבעיה בכתיבת אקספוזיציה או הקדמה לטור היא שלא ניתן לכתוב אותה כפי שכותבים לעתים קרובות הקדמות, לאחר הסקת המסקנות ובדיעבד.  זוהי הקדמה הנכתבת ב"ריל טיים" ועל כן היא נדונה להישאר בגדר ספקולציה או משאלת לב בלבד. כך, עמדתי לגבי ערב העיון הנ"ל היא יותר בגדר תקווה או תכנית פעולה מאשר מסקנה או מיקום יציבים.
ערב העיון העלה מספר שאלות מהותיות בנוגע לייעודו של מבקר האמנות כיום: כיצד יש לכתוב על אמנות בעידן של הגמוניה ניאו-ליברלית?  כיצד ניתן לכתוב על "יצירת" אמנות, בין ספציפיות והקשר? כיצד להגיב לאידאולוגיה האסתטית הנוכחית? האם נדרש מעבר מהאנטי-אסתטי לחוויה האסתטית?

אך יותר מכל השאלות הללו, עצם הדרישה מהמבקר למקם עצמו, להצהיר אמונים, גם אם דרישה זו נמצאת מחוץ להישג-יד, היא שנראית לי חשובה וחיונית. הבחירה בין מתודולוגיה כזו או אחרת שימושית, אך מהותיים אף יותר הם העניין הכנה והמחויבות למושא הכתיבה. בעקבות הערב ניתן היה להבין כי פולמוסים נולדו לא מתוך עיסוק במתודה זו או אחרת אלא מתוך אמונה שבאמצעות המתודות השונות ניתן יהיה לחתור לאמת המצויה ביצירת האמנות. מארגני הערב שחשו בצמא לשיח ער וליבידינלי התיקו את התשוקה ממושאה, האמנות, למושא בדוי ומשני, האמצעי או המתודה.

ממקום מושבי המרוחק בברלין איני בטוח איזו כתיבה שתהיה רלוונטית לקהל קוראים עברי אוכל להפיק. ספק עצמי זה מהדהד את אותה שאלה – היכן אני עומד ביחס לאמנות המוצגת כאן, וביחס לקהל יעד הקורא (בתקווה) אי שם?  אני מקווה שאצליח לקחת בחשבון את השאלות שעלו בטקסט זה ואט אט אולי אף לספק להן תשובות ברשימות שאפרסם בעתיד. דבר אחד הובהר לי בכל זאת מכל הסיפור הזה: רק סינתזה בין שלוש השאלות, או שלוש הגישות, יכולה להוות פתרון ראשוני. כל מתודה כשלעצמה לא תספק תשובה, ובחירת גישה מתאימה תדרוש בחינה של כל מקרה לגופו. שרירותיות, לא היעדר מתודולוגיה, היא הסכנה העיקרית האורבת לכל כותב. דפוסים ידועים מראש שאינם רגישים למקרה הנבחן יובילו לכתיבה ממוכנת וכבויה. ברשימות הבאות אכתוב על תערוכות ואירועים מקומיים תוך שאנסה לענות על תהיות אלו. הבטחתי היא שאשתדל לשגר בכל רשימה מעין אות, איכון, שיסגיר את מיקומי בחלל הביקורתי.

The Painting of Postmodern Life?. Barcelona: MACBA, 2009. ISSN: 1886-5259 . p 4

1 תגובות על “אמנות מהגלות – אקספוזיציה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת