אאוץ', רובוט

ביות המחשב נכשל, המרחב הדיגיטלי מולך והאדם הופך פרימיטיבי מדי עבור יציר כפיו. על התערוכה של מירי צ'ייס "קולוסוס".

התערוכה" קולוסוס" של מירי צ'ייס בגלריה שי אריה (אוצרת: מורן שוב)  מציגה מבט חזותי ייחודי על המודוס הטכנולוגי בו אנו שרויים ואליו אנו מתקדמים, כחברה היפר טכנולוגית, כתרבות דיגיטלית פורצת ושועטת קדימה. צ'ייס מבקשת להתמודד עם הטכנולוגי בכלים שלה, כלי האמנות, והתוצאה היא תערוכה מהפנטת המהלכת קסם ויוצרת פחד בו בזמן.

פסל של קולוסוס, ענק ושחור, מקדם את פני הנכנסים לגלריה. נהר דימויים ואיקונות שוטף מן הקיר על הרצפה, אל הדמות, כמו נשאב אל תוך תוכה. דמות הקולוסוס העשוי חומר פלסטי מעוטרת דימויים שהפכו איקונות חזותיות זה מכבר: צלב, בעל חיים, סימן אינטרנטי. נהר הדימויים מנצנץ אף הוא את המוכר והידוע לעייפה, מסמל 
ה-F של פייסבוק עד לצורות דתיות ולסימני אזהרה מפני קרינה, לסימני הזכר והנקבה ועוד ועוד, במה שנדמה כהצרנה מוחלטת של "נהר החיים".

מירי צ'ייס - מתוך התערוכה

מירי צ'ייס - מתוך התערוכה

פסל הקולוסוס מצליח להקרין עוצמה ושבריריות בו זמנית. ראשו הוא עדשת מצלמה מכווננת, עצומת מימדים, אשר כמו מבקשת "לראות הכול". האופק הטכנולוגי אליו הוא מצביע מרמז על הפחד מפני העולם הסופר/מגה טכנולוגי השולט בנו מבלי שנדע כיצד לשלוט בו. זהו "אני רובוט" של אסימוב המביט בנו לפתע, מגיח מבין דפי הספר והופך ליצירת אמנות חיה.  גובהו של הקולוסוס כמו מהלך עלינו אימים, עינו הפקוחה צופיה עלינו תמיד, מציעה מערכת שיטור אלקטרונית.

אולם בזיכרון הקולקטיבי עולה מיד בדמיוננו דמותו של "קולוסוס" אחר מתולדות האמנות הישראלית, דמותו של "הנער מדרום תל אביב" שיצר אוהד מרומי בתערוכה "הלנה" (המוצג כעת במוזיאון ישראל). אם יצירתו של "הנער מדרום תל אביב" כענק נתנה ביטוי חזותי לפחדיו של המערב ולפחדיה של ישראל מפני העולם השלישי, העובדים הזרים ו"האפריקאים שישתלטו עלינו", הרי שהקולוסוס של צ'ייס נוגע בפחדים הקיומיים מן העבר השני שלהם, בהיותנו אנו עצמנו פרימיטיביים מדי עבור העולם שיצרנו במו ידינו. הפרופורציות במיצב של צ'ייס מאזכרות במובהק, בגלוי וביודעין את פסליו השלדיים של ג'אקומטי, שנוצרו לאחר שצפה בדמויות המוזלמנים, ניצולי השואה, שהוקרנו ביומני הקולנוע של שנות הארבעים עם תום מלחמת העולם השנייה. צ'ייס מצליחה להעניק לקולוסוס לא רק עוצמה אלא גם פגיעות אין סופית. הרזון הקיצוני והאיברים הדקים אינם רק סממן ויזואלי לאלגנטיות צורנית, אלא הם מקבלים שכבת משמעות נוספת, תמטית. האדם הטכנולוגי הוא אדם בפוסט טראומה.  הוא, במובן מושאל, "ניצול שואה". האם אופק האירועים שלנו הוא ההפיכה שלנו עצמנו לקולוסוס?

מירי צ'ייס - מסכה

מירי צ'ייס - מסכה

בחלל הגלריה פזורות גם יצירות דו ממדיות, כמעין תמונות. שילוב הדמויות המצויות בה, קולוסוסים נוספים, מוקטנים, (זכר ונקבה) הופך את הקובייה הלבנה של הגלריה לאנלוגיה לבית.  אם כך, מהו הבית החדש שלנו? מה הם רכיביו? מי שולט בו? הצעתה של צ'ייס רדיקלית: ביות המחשב נכשל. הוא מסרב להיכלל יחד עם האש, המים והרוח שאולפו בויתו והוכנסו לחלל האינטימי כקפסולות נשלטות. העולם הדיגיטלי משליט עצמו על הסביבה הביתית, מסמן מחדש את בעלי הכוח: ההגמוניים הם מי ששולטים על הטכנולוגיה. האחרים נדחקים לשוליים, הופכים ל"נער מדרום תל אביב", לא בארצם, לא בביתם. המיצב המדוקדק והמרשים שבנתה צ'ייס הוא מיניאטורה הכומסת בתוכה את השינוי ביחסי מרחב ובתפיסת העצמי המתרחש לנגד עינינו, בזמננו. זהו לב לבו של הצייט גייסט (רוח הזמן).

קולוסוס – מירי צ'ייס
אוצרת: מורן שוב
גלריה שי אריה, ת"א
נעילה: 15.1.11

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.