"הביאנלה האוטונומית לאמנות" ומהפכת התמ"א – אוקסימורון

בקמפוס של הגימנסיה הרצליה בתל אביב הוצגה "הביאנלה האוטונומית לאמנות", ביוזמת ד"ר רועי ברנד, ציבי גבע ומנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני, והתערוכה המרכזית שלה זכתה לכותרת "לצד אותו הים – איך עושים שלום עם אמנות" (אוצר ראשי: ד"ר רועי ברנד, אוצרות־שותפות: סנדרה וייל, רולא ח’ורי). ביאנלות הן אירועים אמנותיים מורכבים ומגוונים, די שכיחים ופופולריים, שנערכים ברחבי הארץ והעולם ומושכים קהל רב. ביאנלות ופסטיבלים הפכו את האמנות הפלסטית לעוד מרכיב בידורי המוני, קל לעיכול, עוד תחנה באוסף התחנות שמאפשרות לצאת לרגע קט מהשגרה. אין בכוונתי לטעון דבר על איכות היצירות שנבחרו על ידי האוצרים ומוצגות באירוע המסוים הזה (זה תפקידם של מבקרי האמנות), אלא להראות שהביאנלה האוטונומית לאמנות, בהצהרתה ובאופן הסתגרותה במוסד חינוכי, מנתקת את עצמה בצורה בוטה מהסביבה הפיזית הסמוכה, שם מתרחשות פעולות שבעיני הן "פשע" אדריכלי.

תחילה אצטט מתוך הצהרת האוצרים:

[…] בדרכם השונה, האמנות והפעילויות הרבות מנסות לדמיין או להמציא מחדש את המושג שלום, שנעשה חלול או ריק מתוכן מוחשי […] הביאנלה מביאה קולות של אמנים ואמניות, אוצרות ואנשי רוח רבים ומגוונים המאמינים בכוחה של האמנות ליצור מרחב משותף של פעולה. מקום שבו האמפתיה מתגברת על האיבה והאפשרות של חיים משותפים היא מקור תקווה […] אנחנו שונים ואחרים, זרים זה לזה ולעצמנו, אבל אנחנו כולנו גם לצד אותו הים […] הפרויקט הזה נועד להחזיר אותנו חזרה לקרקע, להכיר במציאות, במורכבות, העושר והיופי שבחיים אלה לצד אלה […] תוך הכרה בפערים מהותיים, ולעיתים גם קונפליקטים – אך ללא אלימות […]".

זוהי הצהרה מנוסחת היטב, וכמובן שאני ועוד רבים אחרים בעד שלום, חיים זה לצד זה, הבנה, אמונה ועוד. עם זאת, צורם מאד לאוזני שאין בהצהרת האוצרים, וגם לא בתערוכה עצמה, כל התייחסות ביקורתית לפעולה האגרסיבית שנעשית במרקם העירוני הסמוך, ממש על גדר הקמפוס וברחובות המקיפים את הגימנסיה, מה שנקרא תמ"א לסוגיו. המוסד החינוכי גימנסיה הרצליה ממוקם במרכז מערבולת סביבתית של הרס ובניה לא איכותית, צפופה, יזמית, קפיטליסטית, נטולת מרכיבים חברתיים בעליל, אך הביאנלה בחרה בפעולה אמנותית של הסתגרות וניתוק מהמרחב "הרועש" סביבה, שבו מתרחשת פעולת הרס, מחיקה ושינוי של רחובות שלמים. הפגיעה חסרת תקדים. האזור (הצפון הישן ועוד אזורים בתל אביב), שנבנה בתבונה על סמך עקרונות "עיר גנים", מרחב המאופיין בגינות ותיקות שעטפו את הבניינים, ובדירות עם חדרים וחללים מוארים ומאווררים, בעלי תקרות גבוהות, ביצוע מושלם של האדריכלות החברתית המודרנית, נהרס.

צילום: בילו בליך

תוך הריסת בנין ברחוב רמז שוחחתי עם אחד היזמים, שהודה בפני שהבניינים שנהרסים איכותיים בהרבה מהחדשים שנבנים. מדובר על הבדלים, למשל, באיכות החומרים. הבניינים החדשים נבנים כיציקות בטון המצופות בחומרים קלים, מכילים דירות בחתך של תקרות נמוכות המונעות זרימת אור טבעי, ותוך חסימת כיווני אוויר. בבניינים החדשים מעצבים "גינות מורמות ומוקטנות" בתוך מעקות בטון, ללא קשר ישיר עם האדמה, והרחוב מקבל דופן כחומה הקוטעת את רצף הרחוב לבניין. הסביבה החדשה אנטי־אקולוגית, אינה ירוקה כפי שהייתה בעבר ואינה מתחשבת בשינויי האקלים. זו בניה זולה שנועדה לעשיית רווח רב. ניתן לשפץ, לתחזק את הבניינים הקיימים, ובמקרה הרע להוסיף קומה אחת או שתיים, אבל למה להרוס?

אחד ממארגני הביאנלה פירסם פוסט בפייסבוק (שנמחק בינתיים), שבו כתב כי הוא נגע במשפט אחד בתופעת הרס הבניינים, "בניין שהופל מול הגימנסיה", ומיד, בהמשך הטקסט, הזמין את הקהל להיכנס לגימנסיה ולחוות את עבודות תלמידי המדרשה לאמנות שחבויות באולם הספורט, במפלס התחתון. ובכך תם הדיון של הביאנלה בנושא הסביבה העירונית הסמוכה, ללא כל התייחסות להריסת הבניינים והסביבה העירונית (כולל גינות, מרחבים ציבוריים, רחובות ועוד). ההרס והבניה החדשה (בהם גורדי שחקים באיכות של שנות ה־70) הם ביטוי לחיסולם של ערכי חיי אנוש, תרבות, היסטוריה מקומית, מוסר, דמוקרטיה ועוד. אמנות שנסגרת בתוך אולם ספורט לא יכולה, לדעתי, לפתח מבט ביקורתי על הסביבה החיצונית. בעוד חברות הבניה עורכות "מסיבות" לכבוד הריסת בניינים בחוץ, הביאנלה בגימנסיה הרצליה בחרה להסתגר בתוך הבניין והחצרות הפנימיות, מתוך אדישות והתעלמות מהפעולות הוולגריות של היזמים. ברור שההון והפיתוי מעניקים רווח גבוה ואשליה לבעלי הדירות בבניינים האותנטיים, שברובם כבר לא גרים בהם. שוכרי הדירות, זוגות צעירים עם ילדים, צריכים מדי זמן קצוב לפנות את הדירה לפני ההריסה – ממש נדידת עמים ופגיעה מזיקה בקהילה.

צילום: בילו בליך

גילוי נאות ראשון: בשנה שעברה לימדתי (בהתנדבות) קורס לתלמידי כיתה י' במגמת אדריכלות בגימנסיה, שעסק בין השאר באוכלוסיות שזקוקות לחלל ומקום, ובו העברתי תכנים המחוברים לחיי אדם, קיימות, סביבה ספציפית, חברה, דמוקרטיה ועוד, וניסיתי להעניק לתלמידים כלים להתבוננות, יצירה וביקורת. נאלצתי לעזוב "בבושה" לקראת סוף הקורס, מפני שנלקחו מהקורס שיעורים חשובים לטובת לימוד תוכנה טיפשית לשרטוט, וזה בגיבוי של ד"ר דגני המנהל המיתולוגי של הגימנסיה.

יבואו בטענה שלאמנות אין את הכוחות לשנות ולהשפיע, ובעיקר שמגמת הרס הסביבה היא מחוץ לתחום "הקלאסי" שלה, והיא חלשה מול הכלכלה הקפיטליסטית העוצמתית, הדורסנית, שמציעה רווח קל ומהיר. עם זאת, מוכרות פעולות של קבוצות של אמנים, אירועים מתוך האמנות הפלסטית וגם של יחידים שהאירו, במבט ערכי, ביקורתי ורדיקלי, את הנעשה במחדל מסוג זה והשפיעו בפעולתם. בביאנלה האוטונומית בגימנסיה הרצליה הייתה הזדמנות לבטא התנגדות, היא לא נוצלה. איך יכול להיות שמנהל הגימנסיה ד"ר דגני, אחד המארגנים של הביאנלה, מגרש ובצדק מיסיונריים של דת מהגדר, ולא מואיל לתת מבט על הנעשה ברחוב ומעבר לכביש של בנייני הגימנסיה?

ומתוך הספר "אלומה של שקט" בעריכת חגי ליניק, ספר מאמרים שעוסק בקשר בין טבע לעיר ובו שזורים טורים שכתב עלי מוהר בשנות ה־90 בעיתון העיר, במדור "הנעשה בעירנו" (גילוי נאות שני: יש לי מאמר בספר, "עץ ועוד עץ"): "נשאלת השאלה מי נטע בחצרות תל אביב, בין הבתים שנבנו לפני 40 ו־50 ו־60 שנה, את כל העצים הללו. האמנם בעלי בתים תל אביביים בלתי חלוציים בעליל? בורגנים ציונים־כלליים קוני מגרשים ובוני דירות להשכרה בדמי מפתח? אין מנוס מהשערה שכן, והעץ היה חלק בלתי נפרד מן הבית. ייתכן כי נשתל עוד לפני שנכנסו ראשוני הדיירים". ¹