הזהו אמן?

קיבלתי תגובות רבות למאמר "שירת הפלייליסט", בטוקבקים, במיילים ובע"פ. אנסה להגיב לטענות הכלליות שעולות בעקבות פרסום המאמר ולהמשיך את הדיון שנפתח פה. חלק מהטענות והנימוקים שאעלה גובשו בשיחה עם רונן לאחר ביקור משותף ביריד, כך שחלק מהקרדיט למאמר הזה מגיע גם לו. 1: אם תוקפא ותחומם לאחר מכן במקרוגל, גם המנה הטעימה ביותר, שהוכנה ע"י […]

קיבלתי תגובות רבות למאמר "שירת הפלייליסט", בטוקבקים, במיילים ובע"פ. אנסה להגיב לטענות הכלליות שעולות בעקבות פרסום המאמר ולהמשיך את הדיון שנפתח פה. חלק מהטענות והנימוקים שאעלה גובשו בשיחה עם רונן לאחר ביקור משותף ביריד, כך שחלק מהקרדיט למאמר הזה מגיע גם לו.

1: אם תוקפא ותחומם לאחר מכן במקרוגל, גם המנה הטעימה ביותר, שהוכנה ע"י השף הטוב ביותר באמצעות מוצרי המזון הטריים והאיכותיים ביותר, תקבל טעם של ארוחה קפואה שחוממה במקרוגל. זו המסקנה המרכזית אליה ניתן להגיע בשיטוט ביריד צבע טרי, הכולל בין השאר עבודות יפות מאד שיופיין וייחודיותן נמחקים לגמרי בשל תנאי התצוגה. לו היה מדובר ביריד ותו לא אולי לא הייתי כותב זאת, אך מכיוון שהיריד הופך אט אט לאירוע בה' הידיעה של הסצנה, מתעורר הצורך להאיר את הנקודה. לכך גם כיוונתי שכתבתי במאמר הקודם על אחריותם של האמנים למצב בשל נכונותם לקחת חלק בביזוי יצירתם שלהם. קל ונוח להאשים את ה"ממסד" באשר הוא, לייחס את מירב האחריות לאקדמיות, המוזיאונים, הביאנלות, משרד התרבות ווועדות הפרסים ולהבין לליבם של אמנים הנתפסים כקורבן (כפי שכתבה אורה לב רון בתגובתה), אולם גישה זו מתעלמת הן מן הקורבן הגדול ביותר (אנחנו), והן מן הרשות הנתונה לאמנים שלא לקחת חלק בפסטיבל הזה. על כך עונים לרוב בטיעון שגם לאמנים יש זכות להתפרנס מעבודתם. זו טענה שכאדם המתרוצץ בין שלוש משרות חלקיות אני אמנם יכול להזדהות איתה באופן אישי, אבל מבחינה מקצועית אין לי כל דרך להתמודד עימה. אם בכל התייחסות ביקורתית לאמנות ותרבות נצטרך לקחת בחשבון את אילוציו הפיננסיים של היוצר, זו תהיה סופה של הביקורת. קדישמן צייר עוד כבשה? טוב, פרנסה. שחקן סוג ג' מנחה שעשועון סוג ז? טוב, הוא בדיוק לקח משכנתא. האדריכל רם כרמי מתכנן מבנים שמחרבים את פני הארץ ופוגעים בתושביה? טוב, גם הוא צריך לשלם במכולת. במילים אחרות, הנימוק שלאמן יש זכות להתפרנס אינו אלא חיסול של כל אפשרות לקיים דיון.

2: אילוצי הפרנסה מובילים אותי לשאלתו האישית של ראסטר (הידוע גם בכינויו "בובי" ונוהג להגיב בעילום שם ובהתלהמות בוטה לרבים מהמאמרים בערב-רב), כיצד מתיישבות דעותי עם עבודתי בעיתון ישראל היום. אף שציפיתי לשאלה כזו, אני תוהה האם היא הייתה עולה לו במקום לכתוב "בעיתון הימני והמגעיל" כדברי ראסטר, הייתי כותב בידיעות אחרונות, שבתצהיר שהוגש לאחרונה לבית משפט נטען כי עורכיו טרפדו במשך שנים תחקירים על פרשיות השחיתות של אולמרט, בעיתון הארץ, שמעודד באופן עקבי מדיניות כלכלית שמנציחה ואף מעמיקה פערים כלכליים וחברתיים, או בעיתון העיר, שהעניק בסוף השבוע במה חופשית בת עשרה עמודים חסרי כל ביקורת עיתונאית לסופר החשוד בהטרדות ותקיפות מיניות רבות יצחק לאור. אפרופו עיתונות ימנית ומגעילה, אני מציע לשים לב למשל למה שהתרחש בכתבות הרבות שפורסמו בכלי התקשורת השונים לרגל יריד צבע טרי. בשעה שכלי התקשורת הליברלים בעיני עצמם דה-מרקר וווינט פרסמו כתבות שעסקו בשמות הסלבריטאים שביקרו ביריד ובמה שלבשו, בשעה שמגזין טיים-אאוט פרסם מוסף חנפני ומביך עד כדי כך שברור מדוע איש מכתבי האמנות הקבועים של המגזין לא רצה להשתתף בו, בישראל היום – לא ממש עיתון שמתנגד לקפיטליזם ולתרבות המיינסטרים – הוחלט שאם תהיה התייחסות ליריד היא תיעשה בביקורתיות ומבלי לשתף פעולה עם פסטיבל היחצ"נות שנערך סביבו. מעבר לכך, הכתיבה בעיתון אינה מתיימרת להיות חוד החנית של התיאוריה האמנותית, והיא גם לא אמורה להיות כזו. בשביל זה יש כתבי עת מקצועיים, כנסים אקדמיים ותערוכות. מה שהכתיבה בישראל היום מנסה לעשות הוא לשלב בין דיווח וביקורת בסיסית שאינה נכתבת עבור הקהל המקצועי אלא הקהל הרחב. זה תפקידה של הכתיבה בעיתונות היומית בכלל ובישראל היום בפרט, ובניגוד ליריד צבע טרי היא גם לא מבקשת להיות יותר ממה שהיא או להסוות את עצמה.

ישראל היום הוא אכן עיתון הנוטה לצדה הימני של המפה הפוליטית, ונדמה לי שברור מכתיבתי שדעותי שונות בתכלית. על כך אני יכול לומר ש-א: העובדה ששמאלנים כמוני וכמו יובל בן-עמי, יוסי ביילין ואחרים כותבים בעיתון באופן קבוע עשויה להעיד שהוא אינו "ימני ומגעיל" כפי שראסטר טוען. ב: לא נאמר לי כיצד ועל מה לכתוב או לא לכתוב, ומעולם לא התבקשתי להסתיר את דעותי גם כשכתבתי על תערוכות פוליטיות במובהק. רון מיברג כתב לא מזמן ש"בישראל יש ארבעה עיתונים ימנים שאחד מהם מכנה את עצמו ליברלי". מעניין שהיחיד שחוטף אש מבין ארבעת העיתונים הימנים הללו, על מעלותיהם וחסרונותיהם, הוא גם היחיד שמצהיר על עמדותיו בגלוי ולא מסתתר מאחורי מסכה של דיווח עיתונאי ניטראלי.

3: שאלת הכוונה הגלויה מובילה אותי לסעיף הבא, שנוגע במטרות המוצהרות והפחות מוצהרות של יריד צבע טרי. בניגוד למה שעשוי להשתמע מדברי איני מתנגד לירידים באופן גורף, וגם לא לצורך למכור יצירות אמנות. הבעיה מתחילה כשהיריד הופך ממכירה קבוצתית מוגבלת לאבן דרך תרבותית ולתחנה במסלול הכשרתו של אמן, ותהליך המכירה והקנייה הופך לאופן העיקרי שבו אנשים צורכים תרבות, חווים אותה וחושבים עליה. האם יריד צבע טרי הוא האשם המרכזי במצב? לא, הוא רק סימפטום, אולם ככזה הוא גם מחזק, בשיתוף פעולה מלא מצד אמנים, אוצרים ומבקרים, את הכיוון שאליו נעה המערכת כולה. כל אחד מהאמנים המשתתפים יספר שבשבילו היריד הוא רק הזדמנות למכור קצת, אבל כשתקראו את דברי יזמיות ומנהלות היריד במוסף המביך של טיים-אאוט לא תשמעו כמעט אף מילה על מכירות. בטור הפותח את הגליון מופיעה המילה רכישה רק פעם אחת, אי שם בשורה השמינית. יתר הטקסט גדוש בביטויים מליציים כמו "נקודת מפגש בין אמנות איכותית ומאתגרת לקהל סקרן ותאב ידע" ו"הזדמנות לחוות אמנות באופן בלתי אמצעי". את היריד מגדירות המנהלות, שנראה שהגיעו לפרויקט עם המון כוונות טובות, יכולת הפקה ראויה לציון ואפילו לא קמצוץ של מחשבה ביקורתית, כלא פחות מאשר "קרקע פוריה לצמיחת רעיונות חדשניים". התפיסה העצמית המעוותת הזו, שהדיה מחלחלים היטב להלך הרוח הכללי ביחס ליריד, מייצרת שני תהליכים. האחד הוא חיזוק הפוטנציאל הכלכלי של היריד בזכות איצטלה תרבותית לא מוצדקת שמטשטשת את מהותו המסחרית, והשני הוא הפיכתו של היריד להרבה יותר מאירוע מכירה. במכירה מוכרים עבודות, ואילו בצבע טרי – "קרקע פוריה לצמיחת רעיונות חדשניים", כאמור – שרית שפירא ואורי דסאו כותבים ניתוחים מצועפים ומלומדים, עדנה מושנזון אוצרת תערוכת וידיאו, אמנים, אוצרים ומבקרים מוזמנים להרצאות, סדנאות ופעילויות חינוכיות, התקשורת מגלה עניין בסדר גודל שלא גילתה בשום אירוע אמנותי אחר, סלבריטאים ופוליטיקאים מכבדים את המקום בנוכחותם, קרן לאה ניקל מוכרת ציור כתרומה למימון סדנאות אמנות לילדים חולי סרטן ופרויקט הגלויה הסודית מממן סדנאות אמנות לילדים מעוטי יכולת.

4: כמה מן המגיבים לדברי על היריד שאלו מה לעזאזל אני מחפש בו, ותהו מדוע לא יותר פשוט להתעלם מן התופעה ומנבואות הזעם שהיא מעוררת ולהתרכז בחלקים מעניינים יותר של התרבות. אף שמדובר באפשרות קורצת היא נדחית על הסף. אין לי עניין לחיות חיים קונכייתיים ומנותקים. התרבות בה מתקיים יריד צבע טרי היא גם התרבות שלי והאמנים והאוצרים שלוקחים בו חלק הם קולגות. סנגוריו של צבע טרי מדברים על הדמוקרטיזציה היחסית שהוא מאפשר מעצם שינוי יחסי הכח בשדה ויצירת אלטרנטיבה להצגה בגלריות מרכזיות. תשובה חלקית לטיעון הזה הוצגה כבר במאמר הקודם, בו נכתב על היעדר כל הבדלים בין ה"אמנים העצמאיים" ובין אמני הגלריות המציגים בקומה שמעליהם. בניגוד ליוצרי דמוקרטיזציה אחרים דוגמת אתרים כמייספייס, שקראו תגר על מערך הפצת המוזיקה המסורתי ואיפשרו חשיפה למגוון חסר תקדים של יוצרים ויצירות, הגיוון שצבע טרי מבקש להציג אינו אלא מצג שווא, תחנה חדשה הניצבת על מסלול ישן.

5: בספרו החדש "אוי ארצי" כותב יאיר גרבוז, שישב בוועדת הקבלה של היריד, כי "ככל שאנשים יותר אוהבים לשיר, כך הם פחות אוהבים שירה". מהו יריד צבע טרי שגרבוז משמש כאחד מנציגיו אם לא אותה שירה נטולת שירה – צריכת תרבות באמצעות שופינג ומינגלינג. הדס כתבה בתגובה למאמר הקודם שאמנים רוצים להגיע לקונצנזוס. גם אם זה נכון זה מאד עצוב. זה מה שאמנים רוצים – להגיע לקונצנזוס? זה מה שאנחנו רוצים שאמנות תהיה – יאיר לפיד, רמי וריטה, חומוס אחלה, מוזיקה שנעים איתה? זה מה שאמנות מחפשת? זה מה שהיא אמורה לעשות? יריד צבע טרי תורם עוד נדבך ליצירת עולם של אמנות חיוורת, עולם בו כל השירים נשמעים כמו קרן פלס, הטלוויזיה נראית כמו אברי גלעד ולאוכל יש טעם של מאמא עוף. אני לא רוצה לחיות בתרבות כזו. גם גרבוז לא. וגם אתם.

עדכון 16.5.10: בסוף סעיף 3, לאחר איזכור מכירת ציורה של לאה ניקל לטובת הקמת סדנאות אמנות לילדים חולי סרטן, הופיעה פסקה שעסקה במפעלים המזהמים שבבעלותו של איש העסקים עידן עופר, בעלה לשעבר של אחת ממייסדות היריד יפעת גוריון. לאחר הפרסום התברר לי כי גוריון הקימה את יריד צבע טרי לאחר גירושיה מעופר. אי לכך הסרתי את ההתייחסות ואני מתנצל על הטעות.

43 תגובות על הזהו אמן?

    מהומה רבה על לא דבר ידידי.
    הצורך לירות בברווז מת שיושב חנוט במרכז של שולחן סעודה בנמל,הוא אומנם טבעי,ואפשרי.אבל:סעודות שכאלו מתקיימות לאין ספור בעולם הגדול.אין פה חידוש או אמירה משמעותית אלא מלבד ההודאה שגם בפרובינציות בשולי הקיסרות רוצים לאכול.
    הצורך של חומרי הגלם(אומנים/אומנות)להימכר,תודעתית וחומרית ,ע"י רוקחי המנות למינהם,(המימסד האומנותי על מחלקותיו) ניתן להבנה."האשמה" לא נמצאת בריצפת הפרקט,בפמוטים,או בציצית העוף.אין אשמה.(ואולי,באמת, זה מה שמדאיג בעניין.)
    יש מקום לירידים מהסוג הזה,כנקודת קצה רדוקטיבית של תהליכים מלאים וויטאלים של עשייה אומנותית.

    האתגר האמיתי,בעיני, הוא הברווז החי,זה שמנקר בערמות הזבל של המציאות שסביבנו,ומטיל ביצי זהב,לפעמים נדירות.
    הוא בדרכו אוהב ירידים,יש שם הרבה זבל לנקר.
    (כל עוד לא צולים אותו על הגריל….)
    {:

    "צבע טרי" בדומה לירידים אחרים מסוגו בעולם, הוא סימפטום לתופעה הרבה יותר עמוקה,שהיום אנו כבר יודעים לאבחן אותה. מיסחור יתר של האמנות, ומעבר כח "קובעי הטעם" והקריטריונים למה טוב בבאמנות, מאוצרים,אמנים,ואנשי תאוריה, לבעלי ממון ובעיקר אנשי שיווק ויחצנות. בסרט נקמת המונה ליזה , עומד המילירדר רון לאודר לפני ציור של קלימנט אותו קנה ב145 מיליון דולר המוצג במוזאון הפרטי שלו בשדרה החמישית בניו יורק , וטוען שדמות האשה על רקע הזהב של קלימנט היא המונה ליזה של היום.אפשר להרים גבה ולאמר, איך הוא מעז, או להשלים ,מתוך יאוש, ולחשוב שאולי שהמונה היא ציור לא מי יודע מה.

    הי יונתן אני קורא בקביעות את מה שאתה כותב ולרוב מסכים אתך
    אני חייב לציין שאני מעריך ומודה לך על העבודה והכתיבה הייחודיים ועל האומץ לומר את הדברים
    אבל
    שורה כמו זאת בתוך כל הפסקה הבעייתית שמתייחסת ומסבירה מדוע אתה כותב בישראל היום :
    "…או בעיתון העיר, שהעניק בסוף השבוע במה חופשית בת עשרה עמודים חסרי כל ביקורת עיתונאית לסופר הנאשם בהטרדות ותקיפות מיניות רבות יצחק לאור."
    היא ממש מיותרת
    למיטב ידיעתי יצחק לאור עדיין לא נשפט וזה שמישהו מואשם במשהו אינו אומר דבר ואתה יודע זאת
    ואתה גם יודע ואולי לא מסכים שיצחק לאור בלי קשר לדעותיו הפוליטיות הוא מטובי הכותבים בארץ הפיצית והמוכה שלנו.
    כמו כן ולבוא ולהטיח בהארץ שהוא קפיטליסטי ולהתעלם מהצדדים האחרים והיפים בו זה גם כן לא לעניין וללא הצדקה
    זה שיש לך פינה בעיתון הנמכר במדינה עדיין לא מכשיר את השרץ
    למרות שיפה בעיניי שגם לאנשים טובים כמוך יש מקום בחינמון (לשעבר?)
    בכל אופן במלוא הכבוד והאהבה אליך אני מבקש ממך לא לרדת לרמת המגיבים האלו והאחרים ולהישאר ענייני מעניין מעשיר ומגניב כמו שהיית עד כה
    מבחינתי זו התחלקות קטנה ואני לא ממש שופט אותך אלא מעלה נקודה שהפריעה לי
    בברכה
    זמיר שץ חבר של בובי שלום שנסע לרזידנסי באוסטרליה ויחזור ממש בקרוב יהיה טוב
    אגב למה הבובי ראסטה הזה מזהם את השם של כל הבובי'ז באשר הם
    מה אי אפשר ללמדו קצת דרך ארץ

    זמיר היקר, העניין אינו אשמתו או חפותו של יצחק לאור, אלא העובדה שעיתון העיר מעניק לו במה חופשית ללא כל בקרה עיתונאית. תאר לעצמך שאולמרט (או הירשזון, או קצב…) היו מקבלים עשרה עמודים שבהם יוכלו לכתוב ככל העולה על רוחם בתגובה להאשמות נגדם? אתה מעלה בדעתך שזה היה עובר חלק? הרי כל יוזמה כזו הייתה נענית (אני מקווה), בתשובה שאם אולמרט וחבריו רוצים הם יכולים להתראיין לעיתונאי – אחד כזה שאמור לשאול שאלות ולעמת אותם עם טענות, סתירות וראיות. לא אהבתי את התחקיר על לאור ששודר בערוץ 10 והסכמתי עם חלק מן הביקורת שגליה יהב כתבה על כך בזמנו, אולם הדבר אינו מצדיק את הבמה החופשית שקיבל בסוף השבוע, והעובדה שהוא אחד מטובי הכותבים אינה פוטרת אותו מאחריות למעשיו ואינה מאפשרת לו להטריד ולתקוף (לכאורה, לכאורה).
    יחד עם זאת אני מקבל חלק מטענתך ולכן מחקתי את המילה "מואשם" וכתבתי במקומה "חשוד".
    באשר לעיתון הארץ – לא הכפשתי את כולו, רק ביקשתי להראות שגם העיתונים הליברלים והנאורים לכאורה יודעים להיות ימנים ומגעילים.
    ד"ש לבובי שלום
    יונתן

    אמנים מעדיפים את הקונצנזוס כי מכל בחינה אפשרית שהיא יש לו יותר מה להציע מלאלטרנטיבה. אין טעם ואין אפילו זכות לבקר את המרכז תוך כדי עמידה על שוקת שבורה. המרכז אכל לך, שתה לך, לקח לך הכל ועשה מזה מבצע פרסים, וכפי שציינת אף מעז ללא הנד עפעף לקרוא לזה חדשנות וכד'. אין שום ספק – הם טובים במה שהם עושים. ואתה? ואנחנו? מה אנחנו מציעים בכלל? את צדקת הדרך? בוא נניח שכן, מהי צדקת הדרך? אנסח מחדש: לו הכוח בידינו, איך יתנהלו הדברים? ואם התשובה היא 'אנחנו בכלל לא רוצים כוח, פוי', אז חזרנו לנקודת ההתחלה – היעדר הבסיס והזכות לקונן על צבע טרי שלא מהסס לרגע בקידום האג'נדה שלו והגשמת כל מאווייו, ללא אמביוולנטיות, התלבטות, התייסרות או התפתלויות מפונקות, עצלות ופחדניות בסגנון 'לא באנו לתת תשובות, רק להעלות שאלות'.

    האם קונצנזוס יכול "להציע" דבר מה?
    הקונצנזוס, או הטעם המשותף, באמנות כמו בפוליטיקה אינו דבר מה קבוע ולכן הוא אינו יכול בעצמו להציע דבר. אמנים שרוצה "להתקרב" אל אותה נקודה מדומיינת (שאולי, כאמור, מאוישת ברגעים אלו על ידי יאיר לפיד, רמי וריטה, חומוס אחלה וכו') שוגים לא בגלל השאיפה שלהם להיות בקונצנזוס אלא כיוון שהם חושבים שהם נדרשים לזוז אל עבר קונצנזוס זה ולא להזיז אותו. קונצנזואליות אינה אינהרנטית לשום מוצר תרבותי או עמדה פוליטית, כמו שאין דבר שהוא "אלטרנטיבי" במהותו.
    במילים אחרות אין בעיה לשאוף להיות קונצנזואלי (להבדיל מלהתקרב), אך מוטב שרצון זה יוביל לשינוי של אופיו של אותו קונצנזוס ולא לקונפורמיזם. שאיפה להיות קונצנזואלי יכולה להיות שאיפה מהפכנית ולא שמרנית. תדמיינו שתנועה פוליטית, נגיד השמאל, יגיד שהוא רוצה להיות בקונצנזוס ולכן הוא מאמץ עמדות ורטוריקה ביברמנית (לא באמת צריך לדמיין אפשר להביט בתנועת השמאל הלאומ(נ)י החדשה).
    בקיצור לא חייבים להציג ביריד בכדי להיות חלק מהקונצנזוס.

    לסיום, אני לא בטוח אם היריד מגונה כשלעצמו אך השלמה עם המקום המרכזי שהוא תופש והנטייה לומר שאמנים צריכים את היריד (רשף), לטבען אותו, לטעון שהוא נורמלי, לשכוח שזו תופעה לא וותיקה במיוחד, תלוית הקשר ובעלת אופי אידיאולוגי לכל דבר, היא תבוסתנית ומנוכרת בעיני.

    כמה מחשבות על צבע טרי
    1. לאומן לסרב לצבע טרי זה כמו לעיתונאי לסרב למאמר בהארץ. זה כמו לזמר\ קומקאי לסרב להופיע אצל יאיר לפיד.
    2. אף אחד לא אוהב את היחס אומנות כסף במיוחד, זה גורם לנו להרגיש לא אידאלסטים. אבל הנה האמת הכואבת למרות הכל העדפתי את צבע טרי על סלון הדחויים. הכסף לא רק מזיק לאומנות. בעיקר כסף ואומנות אינם ערכים סותרים , השאלה בעייני היא מה מקבל עדיפות.עם זאת ביריד ניכר עדיפות הערך של הכסף.
    3. חישוב כספי על הרווחים של צבע טרי מעורר שאלות.
    שורה תחתונה מדבור בסכום רווח שבכל מקרה קטן ממליון שקלים. זה אומנם הרבה לאומן הממצוע , אבל לא ממש ליוזמה בסדר גודל כזה, יש לקחת בחשבון כן את האפשרות הרחוקה מליבנו וגם אם לא סבירה, שיש כאן למעשה איזהו סוג של כוונה טובה שהשתבשה. אפשרות אחרת ויותר סיברה בעיני היא שיש כאן תוכנית עיסקית ןלפיה הסדר גודל של הרווח אמור לגדול למשל בסדר גודל של 15 השנים הקרובות.

    4. היריד הזה ימשיך להיות , כנראה כי האנשים מאחרויו יותר מאורגנים יותר רצויונלים ויותר
    מחושבים וכמו כן מסוגלים לחשוב בסדר גודל רחב יותר.
    ולמעשה הם צודקים בכך שהם השחקן הגדול ביותר בשולחן היום , וכמו שזה נראה הפורפרציה בגדילה שלהם רק תלך ותחריף. 
    סלון הדחויים לא הצליח להוות אלטרנטיבהוגם לא ארט טי אל וי שבקושי ניסה. האם תקום אלטרנטיבה? הענין קשור באנשי האומנות כלומר בי ובכם. האם יהיה לנו את האומץ את האידאליזם והאנרגיה כדי להוכיח לעצמנו כמו גם לעולם שיש לנו ערכים ורעיונות גדולים יותר מכסף. זה הוא משהו שהעשור או שניים הבאים יוכיחו לכאן או לכאן.

    כמה מחשבות על המאמר הקודם
    ————————-
    1. המאמר הוא מכה לאומנים מתחת לחגורה.
    2. ייתכן שמגיע לנו מכה מתחת לחגורה.
    3. אני חושב שהמכה שראסטר החזיר בה הייתה אולי מתבקשת אבל אינה מאפשרת לתרום לנו כמו שהמאמר מאפשר לתרום לנו משהו, ובכך היא בעייני לא במקום.
    4. מה דעתנו על כך? אובחן לא רק האמנים שהציגו שם חייבם לעצמם חשבון נפש, גם אלו שהגישו ליריד הזה או לקודמו או מתכוונים להגיש בעתיד חייבים לעצמם חשבון נפש.
    5. קל נורא להאשים , אבל אני חושב שחשבון הנפש הוא לכל אוהב אומנות. כל אחד שמאמין שהדברים צריכים להראות אחרת חייב להאשים רק את עצמו על כך שלא פעל ליצירת שינוי, וכך עליו להרגיש בכל שנה שעוברת.

    נפגש ביריד צבע טרי 26

    אבי, התכוונתי לענות לך ובינתיים ראיתי שבועז כבר עשה זאת יפה.
    אולי כדאי לדייק קצת את הניסוח שלי ולומר שלא עצם השאיפה לקונצנזוס היא שפסולה, אלא העובדה שבמקום לנסות להזיז את הקונצנזוס ממקומו בוחרים האמנים לאמץ בחום את עמדותיו שלו ואז להציגן כהכרח, או לחילופין להתנער מהן במס שפתיים בלבד.
    יובל, אני לא חושב שסלון הדחויים ביקש להציע אלטרנטיבה ליריד ולאידיאולוגיה העומדת מאחוריו, אלא רק לבחירות של וועדת הקבלה שלו. אולי זו הסיבה לכשלונו.

    לא, בועז לא ענה לי יפה, הוא סתם התפלסף להנאתו עם המובן לאליו. כן, הקונצנזוס הוא דינמי, כי מה שנמצא במרכז היא הפרדיגמה השלטת עד שהיא מתחלפת. אכן, הארה.

    חשבתי שאין צורך להגיד את זה לאט ובדיבור מודגש, אבל אין ברירה: הקונצנזוס הוא הקפיטליזם והוא זה שהאמנים בוחרים, ולצורך העניין בצדק, מכיוון שההיצע האלטרנטיבי עלוב, ילדותי, או לא קיים. קפיטליזם הוא בחירה מפוכחת, פרגמטית, בוגרת ומודעת לצורך העניין, כי אין הצעה רצינית אחרת. השאלה שלי היא אם אולי פספסתי משהו על הדרך וקיימת הצעה רצינית, ואם כן, מהי.

    אני מסכים לגמרי עם החלק השני של הפוסט שלו, שאומר שמטרתו של מהפכן היא להפוך לקונצנזוס עם האג'נדה וההצעה שלו. אני אומר שאני לא מבחין כרגע בהצעה רצינית שכזו, לא בהקשר של צבע טרי ולא בהקשר פוליטי רחב. אשמח מאד להתבדות

    אבי –
    1. אם קיימת הצעה אחרת זו שאלה ששווה לחשוב עליה.ייתכן שהיא שם , והיא לא אחת שברור שהיא שם ממבט ראשון.
    כאמור בעייני הצעה כזאת לא חייבת להיות סותרת קפיטליזאם.

    2. גם אם נקבל את הטענה שאתה מציע מבין השורות והיא – "אין אלטרטיבה", עדיין נשארת השאלה , איך אפשר לייצר אלטרנטיבה , איך כזאת תראה ומה כל אחד שמאמין בכך שיש יותר בבצע כסף בעולם יכול לעשות לשם קיומה.
    אני מתעקש על נקודה זאת שוב שכן מעבר להוכיח אחד לשני כמה כל אחד מאיתנו הוא חכם ,{דבר שאנו טובים בלעשות לפחות בעייני עצמנו 🙂 }. אני מרגיש שחייבת להיות איזשהו סוג של כוונה ורוח של שינוי.

    אבי צודק לדעתי לגמרי. השאלה המרכזית שאבי מציב ואני מדגישה – מהי האפשרות האחרת?

    אבל אני רוצה להוסיף לשאלות המפתח שאצטט , של יונתן: " זה מה שאמנים רוצים – להגיע לקונצנזוס? זה מה שאמנות מחפשת? זה מה שהיא אמורה לעשות?"
    האמנות לא רוצה כלום. ולא מחפשת כלום. האמנים הם אנשים שמעשה האמנות הוא מגרש המשחקים שלהם, הצורך הבלתי נשלט שלהם להתבטא. בחלקם הביטוי מתיחס לשאלות קארדינליות ובחלקם לגמרי לא. הצורך בביטוי כה חזק, ומצטרף לצורך בסיסי אחר – התפרנסות, וכן, גם צורך בהכרה, זה הרי אנושי/בסיסי – וכך צירוף כל הצרכים הבסיסיים האלה מנווט אותנו האמנים אל היריד.
    זה לא אומר שאמנים לא רוצים להשפיע, לשנות דברים, לצעוק צעקה חשובה – דברים שבגללם קיימת ההגדרה הזו של תפקיד האמנות. רק צריך לזכור שהכל נובע מצרכים אישיים

    שלגי : לא "החזרתי מכה" , לא "החזרתי" כי לא חטפתי.אולי בעתיד.פשוט ישבתי במסעדת פועלים והתגלגל על השולחן אותו עיתון ציוני, הביביתון. במדור תרבות ראיתי את שמו של עורך ערב -רב חתום על ביקורת תערוכה בפ"ת מלווה בציון. )9= כמעט טוב מאוד? (

    אמיר: אתה טועה שאתה כותב שהארוע הזה הוא מרכזי בעיני הסצינה. הוא בעיקר יצא מרכזי באתרים ובעיתונות כי היחצנות של צבע טרי היא חזקה מאוד. אף אדם רציני, ויש כן מעט כאלה, לא יוכל לשים את היריד הזה כחלק מרכזי בהוויה כל שהיא.
    אותם אתרים ועיתונים שהתלהבו מפצ'ה קוצ'ה , צדוק בן דוד, מיכל רובנר ופסלים ברוטשילד.קצת קרדיט.
    בכל מקרה לכתוב ש "ישראל היום נוטה לצד הימני.." נ ו ט ה ?
    נוטה נשמע אצלך כמו מתנדנד כזה לא ברור מרכז? שמאל? ימין? אז "נוטה " ימינה.
    בטח, כמו שתגיד על ביבי שהעמדות הפוליטיות שלו "נוטות" ימינה. זולגות קצת כזה.הוא בכלל איש של מרכז.כן.

    עוד משהו : לפשפש בגירושים ובחשבון הבנק של יפעת גוריון יהיהברמה עלובה כמו לפשפש בחשבונה או בקשריה המשפחתיים של בחורה אחרת שאתה כן מחבב , ורדית גרוס. ולשאול שאלות. לגבי .. זה מתחת לחגורה. אז מי יצא "מתלהם בוטה" וכו?

    זמירסקי: אותך אני מחבב אבל מאז המעבר לאוסטרליה אני כנראה כבר לא מצחיק אותך כמו פעם. זוכר?
    אני בודק שוב אם כתבת שעברת לאוסטרליה או דווקא לאוסטריה.שניה…
    אוסטרליה!
    מוזר

    זמירסקי: אותך אני מחבב אבל מאז המעבר לאוסטרליה אני כנראה כבר לא מצחיק אותך כמו פעם. זוכר?
    אני בודק שוב אם כתבת שעברת לאוסטרליה או דווקא לאוסטריה.שניה…
    אוסטרליה!
    מוזר

    אבי –
    1. אם קיימת הצעה אחרת זו שאלה ששווה לחשוב עליה.ייתכן שהיא שם , והיא לא אחת שברור שהיא שם ממבט ראשון.
    כאמור בעייני הצעה כזאת לא חייבת להיות סותרת קפיטליזאם.

    2. גם אם נקבל את הטענה שאתה מציע מבין השורות והיא – "אין אלטרטיבה", עדיין נשארת השאלה , איך אפשר לייצר אלטרנטיבה , איך כזאת תראה ומה כל אחד שמאמין בכך שיש יותר בבצע כסף בעולם יכול לעשות לשם קיומה.
    אני מתעקש על נקודה זאת שוב שכן מעבר להוכיח אחד לשני כמה כל אחד מאיתנו הוא חכם ,{דבר שאנו טובים בלעשות לפחות בעייני עצמנו 🙂 }. אני מרגיש שחייבת להיות איזשהו סוג של כוונה ורוח של שינוי.

    ברשותך, אתפלסף לי מעט:

    “הקונצנזוס הוא הקפיטליזם והוא זה שהאמנים בוחרים, ולצורך העניין בצדק, מכיוון שההיצע האלטרנטיבי עלוב, ילדותי, או לא קיים. קפיטליזם הוא בחירה מפוכחת, פרגמטית, בוגרת ומודעת"

    ראשית, הקפיטליזם אינו בחירה, כרגע הוא בגדר ברירת מחדל, בחירה תהיה להתנגד לו.
    אני, ולדעתי גם יונתן, לא טענו דבר בגנות הקפיטליזם ככלל, אפשר לומר זאת באיזו מהירות שאתה רוצה. לי אין דעה מגובשת לגבי קפיטליזם (אני עובד על זה), אך לא בכך עסקינן. הטיעון הוא שיחסי הכוחות הנוכחיים בין הון ואמנות, יענו אמנות מוכפפת להגיון השוק, הם בעיתיים. בכדי להבין שאני לאו דווקא נגד קפיטליזם מספיק להזכיר שרעיון האוטונומיה של האמנות (אמנות חיצונית לעקרון מקסום הרווחים, להגיון השוק) נולד יחד על עלייתה של הבורגנות והכלכלה הקפיטליסטית. כלומר, דווקא השיפוט האסתטי הבורגני הוא שרצה להפריד בין אמנות ועשיית כסף. אני לא רוצה שכסף יכתיב באופן כמעט בלעדי את הנראות וההקשר האמנותיים בדיוק כפי שאני לא רוצה שכסף יכתיב את ההתנהלות בבתי המשפט. אין לזה קשר לקפיטליזם בעד ונגד, אדרבא זה מתיישב עם ההיגיון הכי בורגני שיש.
    אפשר כמובן לומר שההכפפה של האמנות להגיון השוק בלתי נמנעת בכלכלה קפיטליסטית, שזו סתירה אינהרנטית במושג האוטונומיה האמנותית וכו', ומאוד ייתכן שזה באמת כך, אבל אף אחד לא אמר את זה בדיון הנוכחי.

    לסיכום הצעתנו הצנועה (כפי שאני מבין אותה) היא להתנגד להכפפה זו של האמנות לשוק, זהו.

    חמוד אתה ראסטר
    והפעם גם דיברת יפה ולעניין
    אכן השיט הזה שנקרא צבע טרי הוא באמת עוד אירוע יחצני בלבד וחסר חשיבות לגמרי
    כמו שכבר הבינו כמה אוצרות ואמנים הכל תלוי ביחצנות וברעש הסביבתי
    ואמנות יוק ואמנים לא חסר וגם לא צריך לשלם להם
    ואתה יודע מה ראסטר במחשבה שנייה
    קבל ממני היתר מיוחד לכסח ככל שתאווה נפשך
    כי גם אני מתחיל להתייאש מערימות היחצנים וסוכני התרבות מטעם וכל מחפשי הסבבה למינהם שכביכול חוגגים מפתיחה לפתיחה ושהרימו ידיים בפני השיטה המלוכלכת שהם הצטרפו אליה בגיל וכל מה שמעניין אותם זה לדחוף שטרות של כסף לכיס בתירוץ שיש להם ילדים לפרנס חומרים לקנות כלב להאכיל וכו
    ואגב בובי שלום באמת לא היה באוסטרליה אני טעיתי בגדול
    וגם לא באוסטריה
    הוא היה בקובה וחזר עם רושם שהמוזיקה שם יותר שווה מהנה מאתגרת ומתקדמת מכל מה שיש לעולם הקפיטליסטי הרקוב להציע
    רק שהוא אמר שלאחרונה מאוד מורגשת הנוכחות האמריקאית סלאש אירופאית לבנה ויש מצב שבעוד כמה שנים כבר לא תהיה שם מוזיקה יותר
    בברכה

    ראשית אני לא הייתי רק בקובה כי אם בדנמרק ובשבדיה
    שם עברתי סדנאות בנושאים שונים שהמשותף להם היה איך מביסים את השד החולני שנקרא תאווה לכסף
    ואיך מייצרים אלטרנטיבה לעולם חומרני והישגי מבלי ליפול לבורות אליהם נפל הקומוניזם לדוגמא
    קשה לי לומר שיצאתי משם משכיל יותר
    אבל קיימתי מלא יחסי מין
    והייתי במלא מסיבות ממש שמחות
    בלי סמים קשים ומסונטזים בקפסולות מכוערות
    וכן גם ראיתי אמנות טובה מאוד ומרגשת
    משוחררת מאגו ושמות
    עכשיו לצערי חזרתי לאלטר אגו שלי שהמתין לי כאן מתבוצץ ומשלשל לכיסו כספים ותסכולים
    וזה היה נורא
    לחזור הנה
    אבל אז קראתי את פסואה ולא בפעם הראשונה וחזר לי הביטחון
    אמנים טובים לא צריכים הרבה
    לאמנים טובים מספיק אוכל מועט
    אין להם צורך בפתיחות ובכתבות יחצ
    אין להם צורך בכרטיסי טיסה
    אין להם צורך בפרסים מגוחכים
    אין להם צורך בחנופה ובלשון חומה
    הם לא צריכים למכור עבודות
    בטח לא למיליונרים מפוקפקים סרסורים ושודדים
    אמנים טובים צריכים פרנסה מינימלית
    אמנים טובים צריכים ספרים יד שנייה שנכתבו לפני שנים רבות
    מיטה שולחן וכמה עפרונות בשקל
    אמנים טובים צריכים אהבה ויחסי מין מגוונים
    וכל היתר זה מותרות חסרות טעם וריח
    אנדי וורהול הוא ג'יפה
    כל הקונספט של אמן מפיק יחצן וכו הוא ג'יפה
    כל הגישה המטומטמת הזאת שעושים אמנות בשביל למכור היא חרטה
    ושיפוט נכון של אמנות זה לא כתבה בחדשות 10 וזה לא ספר של רם אורן או טור שבועי ומתלקק על מה שחדש ומצטלצל נכון
    זה כן סרט של טרקובסקי וכן ספר של ז'אן ז'נה

    ובאשר לחבר בובי ראסטר אזי אתה מצחיק אותי ומשמח ומוסיף עניין בתוך הקדרות ותפיסת התחת העלק אינטלקטואלית שמתובלת במילים גבוהות שלא מתחברות לכלום אל תפסיק כי יש לי הרגשה שדווקא לך על חוסר הנימוס וכללי הדיבור יש אמת
    ערב רב
    ברוכים השבים

    וואו בובי. את הרשימה הזאת, מ"אמנים טובים לא צריכים הרבה" ועד
    "ז'אן ז'נה" צריך למסגר ולתלות בכל בתי הספר, לאומנות ובכלל. זוהי אמת לאמיתה, גם אם היא נראית מופרכת. נסו והשתחררו

    גם לפושעים יש זכות להישמע
    בטח כשהם עדיין לא הורשעו
    גם לקצב מותר לכתוב
    וגם לאולמרט
    וגם לנו
    חופש הדיבור הכתיבה והפרסום הוא בסיסי
    ומי שצורך וקורא את הרוב המוחלט של עיתוני ארצנו מגיע לו לקבל בפרצוף את קצב אולמרט וגם את לאור
    אני אישית קורא את ערב רב
    וזה מספיק לי

    המונה ליזה מדהימה. יפהפיה. דווקא בסרט ההוא פתאום ראיתי אותה. איזו יצירת מופת – אנדי וורהול יכול לרקוד סלסה בקברו ולא יעזור לו.
    עיקר הבעיה היא שצבע טרי וירידי אמנות בכלל אכן הופכים את האמנות למוצר. מי שמתייחס למונה ליזה כאל חתיכת בד ששווה כך וכך מיליונים לא מתייחס אליה כאל יצירת אמנות שאין לה מחיר כי היא יחידה במינה. לא מרשה לעצמו לעמוד מולה ולהתפעל, להרגיש משהו שמרעיד את הלב. אמנות מתייחסת למציאות בדרך מיוחדת, אקס-טריטוריאלית.. אם אנחנו מכפיפים את האמנות בכוח לעולם החוקים שלנו, למציאות שלנו, אנחנו מפספסים אותה. אבל אמנות תמשיך להתקיים, כי היא בלתי תלויה. ירידים ימשיכו לבוא וללכת ואפילו עולם האמנות ימשיך להתקיים, ומדי פעם יתגלה פתאום אמן מסעיר כמו הנרי דארג'ר למשל, שכל חייו עסק במלאכתו ולא שם קצוץ על עולם האמנות. אולי זה מה שעל האמנים לעשות, ולמצוא את מחייתם בדרך אחרת.

    אבל רונה בחממה העצמאית כן גיליתי הנרי דארג'ר משלנו!
    קרן שפילשר בשפילשרלאנד

    נשאלת השאלה האם עדיף לאכול ארוחה שחוממה במיקרוגל או לא לאכול בכלל. יריד אמנות כשמו כן הוא, ולכולם ברור שהאוצרות (ולעיתים גם תוכן העבודות) היא משנית למכירה – למארגני האירוע, לגלריסטים, לקהל, וכן, גם לאמנים. פעילות עצמאית ו/או אלטרנטיבית של אמנים היא מבורכת, אבל לדעתי צריך גם לכבד את נוכחותם של אירועים מעין אלה, שמעודדים פעילות אמנותית, חושפים אמנים ואמניות חדשים, ומביאים קהלים מגוונים לצרוך אמנות. אני מסכימה שהפורמט של היריד מכתיב במידה רבה את סוג האמנות שתהיה מוצגת בו, מה שמוביל אולי לדמיון בין עבודות, או לכך שאמנים מסויימים יעדיפו שלא להציג עבודות לא-מכירות או קשות לעיכול. עם זאת, קשה לי להאמין שאי-אפשר למצוא בו גם עבודות איכותיות. סביר שכפי שקורה עם ירידים במדינות אחרות בעולם, גם לצד היריד הזה יצטרפו בהמשך יותר ויותר אירועי אמנות וירידי לוויין. חלקם פשוט יחקו את אותו מודל, אבל אחרים יציבו לו אלטרנטיבה.

    היו בהחלט עבודות לא מכירות, קשות לעיכול! כואבות ומעוררות כאב! הקהל ראה, כאב, הגיב, הזדהה או מחה, והמשיך הלאה. בל נשכח, שבין קוני האמנות יש הקונים לסלון עבודה בצבע איקס גודל וואי, ויש קונים רציניים, הבונים אוספים כאלה או אחרים, וגם עבודה קשה עשויה למצוא את דרכה אליהם.

    היות שיש הרבה אמנים, יש מקום להרבה אירועים, וכל אירוע החושף עבודות ואמנים לקהל רחב – הוא אירוע טוב. כי תכונתה הבסיסית של אמנות היא הנראות שלה. אם היא לא נראית היא לא קיימת.

    אבי, בועז דווקא כן השיב לך יפה, פעמיים, ואם יש בדבריו משפטים מובנים מאליהם הרי שהם מגיבים לדברים המובנים מאליהם שהופיעו גם בתגובתך.
    לא אחזור על דבריו של בועז בתגובתו השנייה, רק אסכים עימו שההתנגדות הגורפת לקפיטליזם שאתה מוצא במאמר כלל אינה מופיעה בו. הקפיטליזם של ימינו הוא מין אידיאולוגיית-על שדחייה מוחלטת שלה כמוה כיציאה מן המשחק, בעוד שאני כתבתי במפורש שאני לא מתנגד לירידים ושאני כן מתנגד ליציאה מן המשחק. יחד עם זאת, בין אי התנגדות לקפיטליזם כשלעצמו ובין קבלה ללא תנאי של כל תחלואיו ותופעות הלוואי שלו יש מרחק רב, וגם מי שעוסק בהזדהות יתר יודע זאת.

    ראסטר, אני מנסה להבין מה כואב לך בסיפור על העיתון שקראת במסעדת הפועלים – העובדה שכתבתי על מוזיאון פ"ת? שאהבתי את התערוכה? או שאולי לא נעים לך שבעיתון שנקרא במסעדת פועלים יש כתבות אמנות שלא מזלזלות באינטליגנציה של הקורא אך גם לא מדברות מעל ראשו? האם הציון מפריע לך? גם לי זה מפריע, אבל זה הנוהל בעיתון והוא אינו שונה משיטת הכוכבים של מבקרי הקולנוע בכל כלי התקשורת.
    ככל הזכור לי, אחת העבודות שעליהן כתבתי עוסקת באופן בו דפוסי פעולות חיפוש בבתי פלסטינים שביצעו חיילים בזמן שירותם הצבאי נטמעים בתודעתם. כתבתי על העבודה למרות שזו לא ממש כוס התה של הימין. לא זה ולא הכתבה שהתפרסמה שבוע קודם ועסקה באמנות הלא ממש ימנית של יעל ברתנא.

    באשר לבוטות והתלהמות – ההבדל בינינו, ראסטר, הוא שמאחורי הדברים שאני כותב יש שם וכתובת, עובדה שמחייבת אותי לשמור על הגינות ולא לכתוב דברים שלא הייתי יכול לומר לאדם בפניו, בוטים ככל שלא יהיו. כשאני כותב ביקורת אני מחוייב לנמק אותה, ואם אני טועה במידע שאני מוסר (מה שעלול לקרות לכל אחד), ניתן לדרוש ממני לתקן את דברי. אתה, לעומת זאת, מחזיק בשם מזוייף וכתובת מייל מזוייפת, והדבר האמיתי היחיד בך הוא האיי.פי, שגם אותו ניתן לשנות בקלות, מה שגורם לך לחשוב שמותר לך לכתוב מה שבא לך על מי שבא לך, בלי להסביר, בלי לחשוף את עצמך ובלי כל צורך לתת דין וחשבון על דבריך.

    זמיר – לפושעים מותר להשמיע את קולם בבית משפט, שם תתברר שאלת אשמתם או חפותם. עיתונות אינה בית משפט ולא יתכן שבשל קשריו של אדם במערכת ובשל העובדה שהוא יודע לכתוב, הוא יקבל יחס מיוחד שאף חשוד אחר לא מקבל. הדבר נכון גם למשפט השדה שנערך ללאור בערוץ 10 וגם לטיהור הלא מבוקר שסידר לעצמו בעיתון העיר.

    בובי שלום – התגעגעתי.

    תמר, אני חושב שלא סתם גם את וגם אבי, שיושבים באנגליה וכלל לא ביקרו בצבע טרי, תוהים על מה המהומה. באנגליה, כך נדמה לי, יש מנגנוני איזון תרבותיים ודומיננטיים יותר שיחד עם תמיכה ציבורית מאפשרים את קיומם של ירידים מבלי לאפשר להם לחרוג ממימדיהם וממקומם כירידים מסחריים לא פחות ולא יותר.
    כפי שכתבתי גם במאמר וגם בתגובה לאבי, הטענות שהעלתי אינן מופנות נגד ירידים באשר הם אלא נגד החשיבות שמקבל צבע טרי בעולם האמנות המקומי, חשיבות שבעטייה מייסדות היריד מסתובבות ומדקלמות ססמאות על "חווייה בלתי אמצעית של האמנות הישראלית העכשווית", על "נדבך חשוב באירועי האמנות", על "קרקע פוריה לצמיחת רעיונות חדשניים" ועל "תרומה להיסטוריה המפוארת של נמל יפו". לא אתפלא אם מליצות דומות נשמעות גם בירידים בלונדון. ההבדל הוא שבארץ הן מתקבלות ברצינות.

    אמיר, אז אל תפרסם את התגובות שלי.
    רק בוא לא ניכנס לדיון המתיש של גבר מי שמזדהה ונקניק מי שמשתמש בשם בדוי.
    תחסוך ממני ואחסוך ממך.

    בצבע טרי חשוב להיות חבר של אחד האוצרים, אחרת אין שום היגיון לאמנים עצמאיים שמשתתפים בו בפעם השנייה או יותר, או לחילופין מציגים גם באחת הגלריות בקומה למעלה וגם ב"חממת האמנים העצמאיים". מקרה אמיתי.
    ולנושא אחר :סלון הדחויים, איפה האמנים הבועטים שחשוב להם להציג ??? כולכם פחדנים מלהשתתף בו! זה לא ייאמן כמה פחד וחולשה האמנים מפגינים! יאללה, זה לא ייאמן כמה הרצון להיות בסדר, כמו כולם, במרכז, שולט ומניע אתכם, זה לא סתם,גם האמנות נראית ככה, מעט מאוד דברים בועטים וחיים באמת קורים פה, כמה עצוב. כל אלו שרוצים להיות בקונצזוס, הרצון תקין, אבל באיזה מחיר? בכל מחיר אני אומרת. ללקק, לקשקש. להניע את הקריירה קדימה. מה זה משנה מה נצייר, מה זה משנה מה נגיד, העיקר הוא איפה. כמה יאהבו אותנו, הא? איזה עצוב.
    עניין הפרנסה הוא הגיוני וטבעי לחשוב עליו ולדאוג לו, אבל לא במחיר של שינוי תוכן ושפה. אחרת מה לעזאזל נשאר? לא יותר קל לעסוק בתחומים אחרים? הרבה יותר קל ואפשר לשלם עם זה במכולת.
    אחרת, למה לעזאל אתם מתהדרים בתואר אמן?
    האמנות מתה כשאנשים כאלו נוגעים בה.

    מעניין פה.

    מזל שיש צבע טרי!

    יהונתן תפסיק להתנצל זכותך להתפרנס מכישוריך
    כמו לאמנים מהיריד. שדרך אגב מדובר באשליה זמנית, כסף שבא והולך ובטח לא מבטיח שום עתיד או לפחות פרנסה חיונית. (מנסיון). יחד עם זה חשוב שיש מקום כמו ערב-רב, רק שלא יהפוך שוב למארב, שמעלה שאלות עקרוניות בשדה האמנות המקומי. בסופו של דבר כמו שאמרת הבעיה העיקרית היא שבניגוד ללונדון הקהל הישראלי לוקח ברצינות מידי את כל מה שפולטים בעלי ההון.

    כמה מחשבות בעקבות הדיון, מעבר ליריד זה או אחר על מי צריך אמנות ומי צורך אמנות.
    יונתן מצביע, על הזהות שמתגבשת בין אמנים עצמאיים לכאורה לבין הפלייליסט והרייטינג, הסצנה. זהו כמובן פרוש שונה למושג "עצמאי": עצמאי הוא מי שלא התקבל, ואם כך עצמאי זה לא בהכרח חופשי, מתוך בחירה. יש כאן גם שאלה על נוכחות. האם תיתכן עמדה חופשית ועצמאית של אמנים? אם מקבלים את חוקי השדה זה נראה קשה, לכאורה. אולם, המהות של האמנות כפי שאני תופש אותה היא היכולת ליצור את החוקים, ליצור שיח חדש, ואף שדה חדש. השיח המעניין והמאתגר פורץ את השדה, פועל על פי חוקיות אחרת, לעיתים מחוץ למעגל ולעיתים בעין הסערה, מנסח את דבריו מבפנים החוצה.
    רשימות פלייליסט תמיד יהיו, כנראה, עם בלבול בין ניראות לבין איכות, ותמיד יהיו גם אלו שאינם נוכחים בעיני עצמם, שעבורם הרשימה מייצגת נוכחות בעולם, מבטיחה שייכות, נותנת קול. תמיד יהיו מיתוג, סימון ושיווק תוך ניצול של חוסר ידע. אלו יחסי כוח, דכאנות וניצול, כמו בכל תחום בעולם הגלובלי. אז האמן הופך לכלי משחק המנוהל על ידי שחקנים חזקים ממנו בשדה. טענה המתקשרת כמובן לשאלה שמעלה פייר בורדייה: "ומי יוצר את היוצרים?" בורדייה מתבונן על כוחות השדה המבנים את עמדות השחקנים, כוחות המייצרים בהכרח עמדות והתנהגויות. עם ההבחנה של פרדריק גיימסון שגם האמנות כפופה למנגנוני הייצור ולכוחות השוק, עולה השאלה של האמנות, העצמאות והחופש. הייתכן "אמן חופשי".
    ניתן לראות באמן סוג של אינטלקטואל, בעל אחריות ומחוייבות חברתית, הפועל כאמן מתוך בחירה, מתוך צורך פנימי, ומתבונן החוצה, אל העולם, כמי שיש לו חלק בעולם. על פי פוקו: "תפקיד האינטלקטואל אינו לנסח תאוריות-על רחבות, אוטופיות וכוללות, אלא לפעול בתוך שדה המומחיות שלו, כדי לערער משטרים דכאניים מבפנים". אמן כזה יבחר בהתנגדות עקרונית לערכים המגולמים בשיח ומתבטאים ביריד. אולם באיזה אופן יוכל אמן כזה להשמיע את קולו? האם אפשר לפעול מתוך עמדה עצמאית, להשתלב בשיח הקיים ולא להיות מדוכא? האם ההשלמה עם השיח מייצרת גם תובנות, כלים ויכולות לפעולה של שינוי?
    הביקורת על הקונפורמיזם צריכה להיות מופנית גם למי שמתיימר להיות חוקר, מחנך או תיאורטיקן של השדה, היא צריכה להכיל את האחריות על הייצור של הנרטיב, על מה שמכילה תמונת העל. המחיר שמשלמים אמנים עצמאיים באמת, הוא המחיר שמשלמת התרבות שמוותרת על ההקשבה, שאין לה את הכלים לראות, לפענח את הצופן שלהם.
    הטענה השנייה, המשלימה, היא שאין זרם מרכזי באמנות של היום למעט ה"דולריזם". ביקורת זאת, שמגולמת בה כמובן ביקורת על חרושת התרבות, מתייחסת אל האמנים עצמם ואל המניעים שלהם וגם אל חוקרים, מחנכים ותיאורטיקנים, המשלימים עם תהליכי הצריכה של האמנות כמוצר, כחפץ שניתן לקבל עליו בעלות תמורת כסף, ולא כביטוי של רוח האדם. נדבך חשוב לביקורת זאת הוא ההבנה שקיימים הונים נוספים המחולקים כאן.
    הבעיה היא כמובן שיש זרם מרכזי, המאופיין באסקפיזם עסוק בעצמו, סוג של בון טון שאינו מכיר באחר, באחרים, שאינו מתבונן החוצה אל החברה הישראלית השסועה, עבורו סוגיות חברתיות קורות בסלון. מאפיין בולט ומעניין שלו הוא סוג הנוכחות שיש לו בעולם, סוג המעורבות והשיח. פריחתו של הזרם הזה ומאפייניו בתוך עולם האמנות, מיצוב האמנים ככוכבי תרבות ומיתוגו כתרבות נחשקת דווקא בתקופה של אפלה מוסרית וערכית גם היא לא מתמיהה. מה שמדאיג הוא היעדר ההתנגדות להשתלטות התעמולתית תודעתית שלו, המתגלמת לא רק במוסדות השונים של השדה ובקהל הצרכנים אלא גם בהשתנות השיח.
    חיפוש כנה של משמעות ושל ערכים מתקיים לאו דווקא בלב הסצנה, ומתבטא בפעולות רבות ומגוונות מתוך תשוקה ושל צורך, המתחככות בעולם ואינן מתנכרות לו, העוסקות בחפצי לב בשונה מחפצי צריכה, אשר מטבען נראות לכאורה בשוליים, ומטבעו של השדה שהוא יתנגד להן וילחם בהן. השאלה היא מי יוצר, ומי כותב את הנרטיב ומייצר את הסיפור.

    אוי איזה רומנטיים אתם. "האמן צריך רק קצת אוכל וספרים יד שניה…"

    ברור שאמנים רדיקליים אינם יכולים להשתתף ביריד כזה – ואם השתתפו (ואני השתתפתי) אז הם לא רדיקליים.

    כל המבנה הזה לקוח מתפיסה מיושנת של האמנות ומבלבל כמה מושגים שלכולם – לצערנו – קוראים אמנות.
    יש אמנות רדיקלית אמיתית. אותה לא תראו לעולם. אף אחד לא יציג אותה. לא יציגו אותה כי היא באמת תאיים להפוך את הסדר שבו למישהו יש כח לבחור להציג אמנות.
    יש אמנות רדיקלית לייט. אותה תראו. היא מעניינת מאוד. אני עושה כזאת לפעמים. היא עומדת בכלוב ועושה פרצופים מעליבים למבקרים בגן החיות. היא מצליפה בהם באמצעות רגשות האשם שלהם. והצופים ירגישו טוב כי הם ראו אמנות מאתגרת.
    יש אמנות למסחר. אלה חפצים שמיועדים לקשט בתים של בעלי אמצעים ולשפר את איכות חייהם. אלה חפצים מעניינים ויפים. גם כאלה אני עושה לפעמים.

    בכל קטגוריה כזו יש עבודות טובות ופחות, יש אמנים טובים ופחות. וכל הקטגוריות נחוצות. יש מקום לכולם. הקושי עולה כשמביאים את ההיררכיה הרומנטית של עצמאות וחופש ואמנות טהורה מול אמנות למכירה ואז משתלם ל"אמנות למסחר" להתחזות ל"אמנות רדיקלית." ואז היא לא עונה על הציפיות וזה מאכזב.

    אבי צודק לדעתי לגמרי. השאלה המרכזית שאבי מציב ואני מדגישה – מהי האפשרות האחרת?

    אבל אני רוצה להוסיף לשאלות המפתח שאצטט , של יונתן: " זה מה שאמנים רוצים – להגיע לקונצנזוס? זה מה שאמנות מחפשת? זה מה שהיא אמורה לעשות?"
    האמנות לא רוצה כלום. ולא מחפשת כלום. האמנים הם אנשים שמעשה האמנות הוא מגרש המשחקים שלהם, הצורך הבלתי נשלט שלהם להתבטא. בחלקם הביטוי מתיחס לשאלות קארדינליות ובחלקם לגמרי לא. הצורך בביטוי כה חזק, ומצטרף לצורך בסיסי אחר – התפרנסות, וכן, גם צורך בהכרה, זה הרי אנושי/בסיסי – וכך צירוף כל הצרכים הבסיסיים האלה מנווט אותנו האמנים אל היריד.
    זה לא אומר שאמנים לא רוצים להשפיע, לשנות דברים, לצעוק צעקה חשובה – דברים שבגללם קיימת ההגדרה הזו של תפקיד האמנות. רק צריך לזכור שהכל נובע מצרכים אישיים

    יצר הביקורתיות הנמצא כאן בשפע לא מניח ליונתן ולאחרים לראות את הדברים כפי שהם: ביריד צבע טרי מוצגות עבודות אמנות, שעל פי רוב, כבר הוצגו בתערוכות "אמיתיות" וכעת כל שנותר הוא למוכרן ביריד צבע טרי במקום שיצברו אבק בסטודיו ובה בעת האמן יקבל כמה שקלים שיעזרו לו לצאת מהמינוס בבנק. הגלריות מנצלות את החלל הזמני שלהן ביריד על מנת לעשות את אותו הדבר בדיוק. ליריד יש מספר מבקרים גדול ובזמן קצר, אם זאת, אין זה אירוע האמנות היחיד בישראל, בשום מקום לא נטען מצד היריד שיריד צבע טרי הינו תערוכה. יתרה מזו, אנו מתעקשים כל הזמן בעיקר מול עיתונאים על ההדגשה שמדובר ביריד (ומסחרי מעצם הגדרתו ככזה) ולא בפסטיבל/תערוכה/הפנניג/מופע אורקולי וכיוצ"ב. ביריד צבע טרי הוצגו השנה 7 תערוכות אמנות שבהן היו תנאי תצוגה של תערוכת אמנות והעבודות הוצגו בתנאי תצוגה נאותים המקובלים בזמננו. אנו מציגים תערוכות אלו בגלל שאנו מודעים לחשיפה הרבה ורוצים לנצלה גם למטרות אחרות מלבד מכירת עבודות. חינוך הקהל המדובר של צבע טרי אינו לגרום לאנשים לצאת את ביתם ולראות אמנות, כי אם להחזיר לביתם יצירת אמנות. אינני מבין את הטרוניה על כך, האמנות תמיד התקיימה היכן שמצוי השפע, למרות המיתוס הנדוש, לרוב האמנות לא צומחת מתוך מצוקה. גם בשביל לצייר את הכיבוש או החומה או מצוקה חברתית זקוקים לשפורפרות שמן, מכחולים, קנבס מתוח ושכ"ד לסטודיו.
    לאמנות היה גם ערך כלכלי מאז ומעולם, והקונבנציות המוכרות לנו של תצוגה בקוביה לבנה או ההדרה של דמות האמן אינם מדד בראיה כוללת. אם יש מישהו שחושב שיש פסול בכך שבעל ממון ירכוש עבודת אמנות, ירכוש חלק מאותו אמן, יהיה בעליו היחיד של חפץ בעל ערך רוחני ואסטתי, יתמוך כלכלית בהליך יצירתי של אמן וישפיע בטעמו האישי ולו במעט על שוק האמנות ואלי אף על שדה האמנות זה בעשל"ו.
    פטרונים של אמנות תמיד הכתיבו את כיוונה של האמנות, וזה לא סממן של התוקפה הנוכחית – קפיטליסטית או פאודלית או מה שתרצו. אמנות אינה דבר דמוקרטי, ולפי מה קובעים אתם שעדיף פרופסור לאמנות או פקידה במשרד התרבות כקובעי טעם באמנות על פני מי שהפרוטה מצויה בכיסו?
    ובל נשכח – בשביל שתהיה אלטרנטיבה טובה וחזקה באמנות צריך שיהיה מיין סטרים חזק וטוב.

    יצר הביקורתיות הנמצא כאן בשפע לא מניח ליונתן ולאחרים לראות את הדברים כפי שהם: ביריד צבע טרי מוצגות עבודות אמנות, שעל פי רוב, כבר הוצגו בתערוכות "אמיתיות" וכעת כל שנותר הוא למוכרן ביריד צבע טרי במקום שיצברו אבק בסטודיו ובה בעת האמן יקבל כמה שקלים שיעזרו לו לצאת מהמינוס בבנק. הגלריות מנצלות את החלל הזמני שלהן ביריד על מנת לעשות את אותו הדבר בדיוק. ליריד יש מספר מבקרים גדול ובזמן קצר, אם זאת, אין זה אירוע האמנות היחיד בישראל, בשום מקום לא נטען מצד היריד שיריד צבע טרי הינו תערוכה. יתרה מזו, אנו מתעקשים כל הזמן בעיקר מול עיתונאים על ההדגשה שמדובר ביריד (ומסחרי מעצם הגדרתו ככזה) ולא בפסטיבל/תערוכה/הפנניג/מופע אורקולי וכיוצ"ב. ביריד צבע טרי הוצגו השנה 7 תערוכות אמנות שבהן היו תנאי תצוגה של תערוכת אמנות והעבודות הוצגו בתנאי תצוגה נאותים המקובלים בזמננו. אנו מציגים תערוכות אלו בגלל שאנו מודעים לחשיפה הרבה ורוצים לנצלה גם למטרות אחרות מלבד מכירת עבודות. חינוך הקהל המדובר של צבע טרי אינו לגרום לאנשים לצאת את ביתם ולראות אמנות, כי אם להחזיר לביתם יצירת אמנות. אינני מבין את הטרוניה על כך, האמנות תמיד התקיימה היכן שמצוי השפע, למרות המיתוס הנדוש, לרוב האמנות לא צומחת מתוך מצוקה. גם בשביל לצייר את הכיבוש או החומה או מצוקה חברתית זקוקים לשפורפרות שמן, מכחולים, קנבס מתוח ושכ"ד לסטודיו.
    לאמנות היה גם ערך כלכלי מאז ומעולם, והקונבנציות המוכרות לנו של תצוגה בקוביה לבנה או ההדרה של דמות האמן אינם מדד בראיה כוללת. אם יש מישהו שחושב שיש פסול בכך שבעל ממון ירכוש עבודת אמנות, ירכוש חלק מאותו אמן, יהיה בעליו היחיד של חפץ בעל ערך רוחני ואסטתי, יתמוך כלכלית בהליך יצירתי של אמן וישפיע בטעמו האישי ולו במעט על שוק האמנות ואלי אף על שדה האמנות זה בעשל"ו.
    פטרונים של אמנות תמיד הכתיבו את כיוונה של האמנות, וזה לא סממן של התוקפה הנוכחית – קפיטליסטית או פאודלית או מה שתרצו. אמנות אינה דבר דמוקרטי, ולפי מה קובעים אתם שעדיף פרופסור לאמנות או פקידה במשרד התרבות כקובעי טעם באמנות על פני מי שהפרוטה מצויה בכיסו?
    ובל נשכח – בשביל שתהיה אלטרנטיבה טובה וחזקה באמנות צריך שיהיה מיין סטרים חזק וטוב.

    יש לי הערה אחת קטנה בעניין הפוסט שברובו אני מסכים עם רוחו (חוץ מהפוליטיקה של העיתונים שלא ממש מענינת אותי – הרי אין עיתון בלי אג'נדה כזו או אחרת של הבעלים ואילו על רוב העיתונאים בקלות אפשר לאמר עליהם שהם שייכים למשפחת חסרי החוליות)

    הערה
    זכותו של האמן להתפרנס בכבוד מאמנותו.

    זה לא שזכותו של האמן להתפרנס בכבוד.
    שהרי האמן כמו כל אחד אחר יכול ללמד לכתוב ולנקות בתים ולהמשיך להיות נאמן כמו עופר בצופים לעצמו לאמנותו לעמו ולמודתו.
    מאידך הוא יכול לעסוק בכל אותם עיסוקים ולבזות את עצמו באמנות קלוקלת.
    ירידי אמנות הם חלק ממכניזם שיווקי עיסקי של
    מסחר באמנות, הם קיימים בכל העולם מבאזל קלן ועד סאן פרנסיסקו וטוקיו, ואין סיבה שלא יתקיימו גם בישראל.
    השתתפותו של אמן ביריד כזה לא מעלה ולא מורידה מאכויותיה של אמנותו. והמנעות מההשתתפות לא הופכת את האמן לטוב יותר.
    (לא השתתפתי לא בצבע טרי ולא בסלון הדחויים וגם לא ביקרתי בהם)
    אני שמח על יוזמות כאלו (גם אלו שלטעמי וגם אלו שלא) כיוון שבסופו של עניין הן מקרבות את האמן לרציונאל שלשו התכנסנו כאן היום.
    זכותו של האמן לחיות בכבוד מאמנותו.

    אין ספק שליריד תרומה חשובה בהנעת שוק האמנות בישראל. ראית הפרויקט דרך הצד המסחרי בלבד הוא ראיה צרה ועוול גם לאמנים וגם ליזמי היריד.
    התרומה הגדולה שלו היא בהזדמנות החשיפה שהוא נותן לאמנים בתחילת דרכם, ובהבאת אמנות ישראלית מקורית טובה לקהל הרחב גם דרך עבודות למכירה וגם דרך פרויקטים לא מסחריים.
    ולא שזה לא נכון להצטער על כך שהדרך להביא קהל לאמנות כרוכה בהפנינג ובמסחריות. אבל זה המצב ועדיף לעשות משהו שיש בו פשרה מאשר לא לעשות בכלל.
    האמנים נשארו אותם אמנים – זה שהם מכרו קצת לא אמור לשנות את מהלך עבודתם ועד כה לא ראינו שזה קרה.
    הלואי שהיריד יהפך למסורת והלואי שירבו פרויקטי הלווין שסביבו – בעיקר המחאות למינהן ( רק בבקשה שלא יהיו פאתטיים)
    ואם כבר מדברים על היריד, בכל זאת שתי הערות ביקורת:
    – התליה בקבוצות של מיני תערוכות לא שרתה את האמנים ואפילו פגעה בחלקם. הצמידות של אמנים שונים הדגישה את הצד האסתטי ועמעמה את היחודיות של כל אחד. כל אמן צריך לזהור ולבלוט ועדיף לרכז את כל עבודותיו בסמיכות כדי שהתוכן וההקשר יראו בנוסף לאסתטיקה.
    – ההקפדה בסידור הגלריות לפי סדר של הררכיה חשיבותן היה מיותר וקצת מגוחך.

    מתן,
    1: רוב הדברים שאמרת מקובלים עלי לגמרי, אולם הם אינם עולים בקנה אחד עם הצהרותיכם שלכם ועם אופיו של היריד עצמו. למעשה היריד מדבר בשני קולות. יש את הקול שמדבר לאמנים ואנשי אמנות, ומדגיש שבסך הכל מדובר במכירות ואין מה לצפות ליותר, ויש את הקול השני שמדבר לקהל הרחב, ובעזרתו כל חנות הופכת למעבדת יצירה וכל אוסף עבודות ישנות שמעלות אבק בסטודיו הופך לחממת אמנים עצמאיים (שם מטעה).
    אתה אומר שאתם מדגישים את אופיו המסחרי של היריד בראיונות לעיתונות, אבל כפי שהראיתי בין השאר באמצעות דוגמאות וציטוטים מדברים שכתבתם ופרסמתם, המציאות שונה בתכלית והיא צבועה בצבעי "חווייה בלתי אמצעית של אמנות", "נקודות מפגש בין רוח לחומר", "קרקע ליצירת רעיונות חדשניים" וכיו"ב. קשה לי להאמין שאתה באמת מאמין בשטויות האלה, אולם אתה (או שותפותיך) כותבים/ות אותן כדי לקדם את המכירות – מטרתו המוצהרת של היריד. אלא שעל הדרך, בין אם במתכוון ובין אם לא, הקידום הזה מטשטש את הקו שבין יריד מכירות לתערוכה/פסטיבל/הפנינג. טשטוש נוסף נוצר בשל שיווק היריד כמרכז לחשיפה של אמנים חדשים ואמנות חדשה, בעוד אתה בעצמך מודה שמה שמתרחש בפועל הוא מכירת עבודות שכבר נוצרו ולרוב גם הוצגו בעבר, ע"י אמנים שחלקם הגדול כבר לוקח חלק בפעילות של הסצנה, וכל מה שנותר הוא לסייע לו לאוורר את הסטודיו ולשלם עבורו שכר דירה.

    2: האם פרופסור לאמנות או פקידה במשרד התרבות עדיפים כקובעי טעם על פני בעלי הון? לא, הם לא עדיפים, אך הם בהחלט נחוצים, כי מי שמייצר את האיזון, הדמוקרטיה, הגיוון והמקום התרבותי, הדיאלוגי והנרחב, אינו בעל עמדה אחד, נאור ככל שלא יהיה, אלא השילוב בין עמדות שונות הכוללות, בין השאר, מחקר, תמיכה ציבורית והון פרטי. בישראל של ימינו שני היסודות הראשונים הולכים ונמחקים, ואילו השלישי הופך לשליט יחיד.
    האם צבע טרי אחראי למצבם של מוזיאון ת"א, האוניברסיטאות והתמיכה הציבורית? לא, ולכך גם התכוונתי כשכתבתי שצבע טרי אינו האשם הבלעדי במצב, ואם כבר הוא מהווה סימפטום שלו. מבחינה זו אין מה להפיל על כתפי היריד את האחריות למחלותיה של התרבות כולה. יחד עם זאת, העובדה שמדובר בסיפמטום אינה אומרת שלא צריך להתייחס אליו, באותו האופן בו התייחסנו בעבר גם לסימפטומים נוספים.

    יונתן, אני שמחה על הדברים שכתבת ועוד יותר שמחה על הדיון שמתנהל כאן. לא יעזור, הוא עדיין בחינת קול מחאה קטן שנבלע בתוך תהליך הסטורי שקורה עכשיו. התערוכה המעניינת ביותר שראיתי לפני חודש בניו יורק היתה התערוכה שאצר גף קונס מתוך האוסף של המיליארדר היווני יוהנו דאקיס, בניו מיוזיאום.

    לאיש יש אוסף של 3000 יצירות אמנות עכשוויות אותן הוא מציג לראווה בחלל שהיה פעם בית מטבחיים באתונה. זף בחר להציג 100 עבודות מתוך האוסף.
    התערוכה היתה מרתקת, לעומת שתי התערוכות הדידקטיות יבשות שהיו בגוגנהיים והביאנלאה בוויטני שנאצרו ע"י אוצרים אקדמיים. דאקיס פעיל מאד, מארגן ביאנלות וכן, כנראה קובע טעם ובגדול.גם המוזאון הפרטי של רון לאודר בשדרה בחמישית בניו יורק, עם תערוכה מקיפה של העבודות של אוטו דיקס היה מרשים מאד. חיפשתי בתצוגות של האמנות העכשווית במוזאונים אמנים כמו הפסל רון מיואיק ולא מצאתי. כנראה שהם לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש את העבודות שלו. ויש כאן בעיה אמיתית. וזו לדעתי הבעיה האמיתית שעבודות עכשוויות חשובות עלולות להיקבר במחסנים של אספנים עשירים.

    צבע טרי בא למכור עבודות של אמנים כדי לעזור להם להתפרנס. לא ראיתי הרבה מאד נקודות אדומות, אבל שמתי לב שהמחירים היו זולים מאד. אני משערת שהאמנים למרות צבע טרי ימשיכו להשאר רעבים.

    "חיפשתי בתצוגות של האמנות העכשווית במוזאונים אמנים כמו הפסל רון מיואיק ולא מצאתי. כנראה שהם לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש את העבודות שלו"

    יכולים חוה יכולים
    מאני איז נו אובג'קט
    וגם יש להם באוספים אמנים יקרים ממנו בהרבה
    אולי הוא לא מספיק חשוב בעיניהם ביחס למחירים שלו או בכלל

    מי שחושב כך רומנטי?
    או מי שחושב שיש אומנות רדיקלית שאף אחד לא יראה אותה לעולם כי היא כל כך רדיקלית עד ש "באמת תאיים להפוך את הסדר שבו למישהו יש כח לבחור להציג אמנות." ומי עושה אותה? יגאל עמיר?
    אין ויכוח שיש מקום לכולם, אולם למיטב הבנתי הצעת קצת אוכל וספרים יד שניה היא הצעה לדרך חיים

    כמה הבהרות:
    אני לא אמרתי ולא כתבתי שאמני צבע טרי מוכרים וידועים. ומהו אותו מעמד של אמן מוכר וידוע שכבר לא זקוק לתמיכתה של החממה? למה לאמנים שאין גלריה לא מגיעה עזרה במכירת עבודות? האם אמנ/ית שסיימו לפני שנתיים-שלוש תואר שני כבר אינם אמנים צעירים? זה אנשי האמנות מכירים אמן מסויים, עדיין לא הופך אותו למוכר. השם חממה לא מטעה כלל, הוא מקיים בדיוק מה שיש לקיימו מול האמנים. ואולי ניתן יהיה לקבל תגובה מאמן שהציג ביריד.
    ישנה אשליה, כאילו בישראל מתקיימת סצנת אספנות שוקקת ויש "אספנים", שעבודות של אמנים ישראלים חיים נמכרות במאות אלפי דולרים, ושבכלל יש מסחור נורא באמנות. אז אם אספן הוא גם חבר בדירקטוריון של מוזיאון ומקדם את האוסף שלו זו פשוט שחיתות ולא מסחור. מרבית הרוכשים בצבע טרי אינם אספנים, אלא סתם רוכשי אמנות לבית. ואני פשוט לא מבין איך צבע טרי, בכך שהוא מרחיב את המעגל של רוכשי האמנות האלה, הופך להיות שחקן מרכזי במסחור של האמנות, וזאת מתוך נקודת הנחה שישנו מסחור באמנות הישראלית (דבר שאני אישית חושב שהוא מופרך מבסיסו).
    לאמנים ישנם אחריות וקודים אתים שהם עובדים לפיהם או לא עובדים לפיהם, כך או כך, לאמנים ישנה האחריות הבלעדית על עבודתם. אם אמן יושב בסטודיו ומחליט לצייר ציור מסויים עוד ועוד כי הוא חוש שיימכר – אז זה עיניין שלו. זה לא עיניין של אמנות ממוסחרת זה עניין של אמנות גרועה (אם זו אמנות בכלל).
    "הקהל" או "הציבור הרחב" או "חובבי האמנות" או איכשלא תקראו לאותה ישות אמורפית שמככבת כל כך הרבה בהגיגיו של אמיר ואחרים אינה טפשה כל כך או אינה מבינה אמנות כל כך. אם אנו אומרים שצבע טרי מנגיש את האמנות – זה בדיוק למה שאנו מתכוונים. לקהל האמנות נגישה יותר כאשר הוא רואה הכל תחת קורת גג אחת. קהל זה יחזור (יש לקוות) אח"כ ויתעניין באמנים שראה, הקהל הזה ילך לגלריות ואפילו למוזיאון בת-ים. צבע טרי מהווה למשך ארבעה ימים (ארבעה ימים !!) חלון או חתך רוחב של האמנות הישראלית. כמעט (מדגיש – כמעט) כל מי שיש לו חלק בדיסקורס האמנותי הישראלי התקיים בצורה זו או אחרת ביריד. ומספיק עם ההתנשאות על הקהל שכביכול אינו מבחין בין תערוכה של אמנות לבין יריד.
    הרבה פעמים אני שומע שיריד צבע טרי הוא ברמה בינלואמית ומנגד שצורת התליה מבזה את העבודות. לידיעתכם: תנאי המחיה של עבודה ביריד צבע טרי הינם בסטנדרט גבוה ומקבילים לרמת המחיה של התרנגולות המשוטטות חופשי בענף הלול.

    "הרבה פעמים אני שומע שיריד צבע טרי הוא ברמה בינלואמית ומנגד שצורת התליה מבזה את העבודות"

    יריד צבע טרי הוא לא ברמה בינלאומית אם משווים לבזל פריז או הארמורי שואו. שכח מזה.
    לא באיכות האמנות , לא במרחב מחיה, וגם לא בסטייל ורמת האירגון .

    בירידים הנ"ל לגלריה שהיתה לא טובה במיוחד באותה שנה לדעת צוות השופטים לא מובטח מקום בשנה שאחרי.

    בצבע טרי מקבלים כמעט כל גלריה, ולא חסרות גלריות איומות בישראל.

    קישקושים מה שנאמר פה- איך אמן, מורה ותיק כמו דרור דאום (וזה לא אישי) זוכה בפרס "אמן מבטיח" ????
    הוא כבר הבטיח ומקייים, פעיל ומוכר. מריח רע.

    יעל, יש אמנים ידועים בני 50 ואף יותר שהם עדיין בגדר ה ב ט ח ה, שעדיין לא קוימה

    המאמר מצוין והתיאור של היריד ושל העומדים בראשו נכון ויש לומר אותו.זו השנה ה-3 שאני תורם גלויות, לאחר קריאת הדברים לא עוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.