שומר מסך

"קופרמינץ לא מתבלבל. הוא מזהה אותם, את ה'מצילים-תוקפים', כבר שנים ארוכות. גם את ה'מצילים-תוקפים' של האמנות. הוא מטפל בהם לפני שהם יטפלו בו שוב". על "גיהנום", תערוכתו של יורם קופרמינץ.

"הקרב על סטלינגרד, הקרב על סטלינגרד", חזר ואמר פרופ' עדי אופיר בזמן המלחמה בעזה (בעת שהותו בישראל בביקור קצר). באותו יום צה"ל תקף יותר ויותר. חזרתי הביתה ונכנסתי לראות במחשב מראות של "הקרב על סטלינגרד", אותו קרב בין הצבא האדום לצבא הגרמני, שנמשך מיולי 1942 עד ראשית פברואר 1943, במלחמת העולם השנייה. קרוב לשני מיליון הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים, והרג אזרחים רבים. תמונות הקרב מזכירות את תצלומי מלחמת העולם הראשונה, מראות קשים בשחור-לבן, וגם את עזה של עכשיו. עזה מצולמת כבר בצבע, אך איכשהו ההרס שלה מתאסף גם הוא אל היסטוריית השחור-לבן.

הקרב על סטלינגרד, צלם לא ידוע

הקרב על סטלינגרד, צלם לא ידוע

הקרב על סטלינגרד, 2 אוקטובר 1942. צילום: קלוזה, הארכיון הפדרלי הגרמני

הקרב על סטלינגרד, 2 אוקטובר 1942. צילום: קלוזה, הארכיון הפדרלי הגרמני

יומיים בלבד לאחר המפגש עם מראות "הקרב על סטלינגרד", זכיתי לראות את העבודות החדשות של יורם קופרמינץ, לקראת תערוכתו המתקרבת "גיהנום". רובן בצבעים חריפים, כאלה שלימדו אותנו שהם צבעי הגיהנום. שתי סדרות הונחו לפני, ושידרו מיד תמהיל חדש.

זו לצד זו שכבו להן המלחמות, "מלחמות שוכבות". שוכבות במוזיאונים (לא רחוק היום שעזה תצטרף אליהן): המלחמות שלא נותר לנו אלא לדמיין, אלו שכבר צוירו, אלו שכבר יש מהן תצלומים, ובעיקר אלו מתוך האינטרנט. כ-30 עבודות חדשות, דחוסות בפסולת של שאריות ציור, פסולת של פלאטות זכוכית רקובות מתחילת הצילום, אמולסיות דביקות של נגטיב (ג'לטין, חלבונים קרושים, עצמות דגים), פסולת של צלמים מחוקים, של תצלומים ללא מצלמה, אשפה של קונטרול מרחוק, ג'אנק של שיבושי תקשורת, שאריות אינפרא אדום, שיירים של דימום על אפו הלבן של סוס, הצלב האדום על לבן. מסע, כמו עברו העבודות בסד ”העינויים" של ז'אן אמרי,[1] נכתבות עשרות שנים אחרי, ובו בזמן.

העליבות נחשפת כשאתה מעונה; אצל קופרמינץ כמו אצל אמרי.

המרחק בין מלחמת קרים בשנים 1856–1853 (הטלגרף, הרכבת, פלורנס נייטינגייל), "הקרב על סטלינגרד" בשנים 1942–1943, האינתיפאדה ב-2000, המלחמה בעזה ביולי-אוגוסט 2014, מלחמת אוקטובר ב-1973 (מונחת על הצד) – המרחק בין כל אלה נמחק אצל קופרמינץ, סופח אל קרבו את תולדות הרפואה, תולדות השיגעון והאינטרנט של המאה ה-21. העבודות, במידה רבה, מגחיכות את ההתפעלות מטכנולוגיות המאה ה-21: אותם גברים, אותם חיילים, עם אותם כובעי פלדה מטופשים, בתוך מחילות חפורות, תצלומים ממעל, תמרות עשן, מבנים הרוסים בשטח אזרחי, חורבן, והשיבושים, השיבושים בתצלומים עצמם. אני חושבת לעצמי שקופרמינץ נלחם קודם כל באויב שחור-לבן. ואחר-כך בצבע. הרי דבר מוזר ביותר הוא הצילום, על גבול הנוכלות, שהתחיל בשחור-לבן ואחר-כך עבר לצבע.

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

אני חושבת על כך שלקופרמינץ ולי יש עניין משותף במרחבים של אסון, במבנים כפולים, בהתקפות על קשרים בלתי ניתנים להפרדה. אני חושבת גם על ה"מציל-תוקף", שנמצא במרחב של אלבום המשפחה, באלבומי הניצחון, בעיתונות, במוזיאון, וגם בין דפי הפסיכואנליזה, בתוך עשרות תיאורי-מקרה. לא אחד תוקף, ואז אחר שבא להציל, אלא אותו אחד. אחת. קודם תוקפת, אחר-כך מצילה. נו, מדינת ישראל, צה"ל. עד המלחמה בעזה ב-2014, כמעט שעלה בידם לעשות הפרדה בין התוקף למציל, הפעם זה נגמר סופית.

וקופרמינץ לא מתבלבל. הוא מזהה אותם, את ה"מצילים-תוקפים", כבר שנים ארוכות. גם את ה"מצילים-תוקפים" של האמנות. הוא מטפל בהם לפני שהם יטפלו בו שוב. הוא משסה זו בזו שתי סדרות בתערוכתו, אחת של תצלומי הדיורמות מתוך האינטרנט במוזיאונים צבאיים, והשנייה תצלומי מצלמות רשת מעזה. כך הוא גם מקרב אותנו אל ההיסטוריה של הצילום, וגם אל שתי התחלות של אדם אחד, אל לואי ז'אק מנדה דאגֶר, מי שיצר את הדיורמה הראשונה בפאריז ב-1822, ומאוחר יותר המציא המצאה נוספת (יחד עם ניספור נייֶפּס), את הדאגֶרוטיפ בצילום.

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

מוזיאונים, מורשות מפוארות, דלות ועלובות, קופרמינץ מזהה אתכם, "מצילים-תוקפים". באחת הדיורמות מוצג פצוע שוכב, שתי אחיות ניצבות לצדו, שוב בלבן-אדום, אחת תומכת את ראשו של הפצוע, עיניו עצומות. והאמן קופרמינץ עוטף את תחתית המיטה באש צהבהבה, עוד רגע ישקעו כולם.

האסון בעבודות של קופרמינץ הולך ומתפשט. מקריס, בולס את "הקרב על סטלינגרד" של עדי אופיר. כל המלחמות מותכות, וגם המוזיאונים. ובי נכנס השיגעון, ואני רואה עוד דיורמה – את החדר הריק של ואן-גוך בארל (1888). את הכיסא מצד שמאל כמעט באותו מקום. את החלון. את המיטה הצרה. רצפת העץ.

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

פעם כתבתי: "התוקפים, לאחר שסיימו להתקיף, חוזרים להציל. מראים לתפארת את מה שניצל. המצילים, לא אחת, מופיעים מתוך הערפל לאחר התקיפה כמושיעים, רצים עם ניצולים על ידיהם. איש לא ראה, איש לא שמע, שלרגע אחד או יותר, במרחבים ללא עדים, הם עצמם היו התוקפים, התוקפות. קשה מאוד לראות זאת, כמעט בלתי אפשרי, להיות נמענים-מעוניינים בתדרים כה עמומים…".[2] קופרמינץ נמען ייחודי. שומר מסך.

הקרב על סטלינגרד, צלם לא ידוע

הקרב על סטלינגרד, צלם לא ידוע

* טקסט נלווה לתערוכתו של יורם קופרמינץ ״גיהנום״ בגלריה רו-ארט, ספטמבר 2014

____

[1] ז'אן אמרי, "עינויים", מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עםעובד, תלאביב 2000.

[2] מיכל היימן, "מבעד לחזותי: מעשה באמנות שמתקיפה חיבורים, 1917–2008", הרצאה, וידיאו צבע עם פסקול, 100 דקות, 2008

3 תגובות על שומר מסך

    כמות הארטילריה היחצנית שנורת לעברנו על תערוכתו של קופרמינץ, יכולה הייתה להשמיד שוב את הירושימה

    אפשר באמת להוסיף מחר את הטקסט של דרור בורשטיין ולקנח במילים החמות של גליה יהב

    עליתי 4 קומות לגלריה ושאלתי את פקידת הדלפק איפה התערוכה של האמן יורם קופרמינץ, היא ענתה לי "הנה לפניך"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.