מה רואות מבעד לרעלה?

שימוש מודע במבט: על רעלות ומטפחות, שטיחים ופרוכות, בשיח הפמיניסטי-פוסטקולוניאלי באמנות.

חוקרת האמנות גריזלדה פולוק (Griselda Pollock) הציגה את הפמיניזם כאוונגרד האחרון של המאה ה-20, ולדעת רבים ורבות הפמיניזם הוא מקרה פרטי של הפוסטמודרניזם. יש שאף הרחיקו לכת וראו בו תחליף רדיקלי ומשופר שלו, וד"ר טל דקל הבחינה כי הפמיניזם הוא "רגע מיוחד" מבחינת מקומה ומעמדה הבולט והמרכזי של האמנות בכינון השיח.

כפי שניסחה דקל, האמנות הפמיניסטית הייתה לחלק משמעותי בתהליך החברתי שהניע את הפמיניזם. אמניות ביטאו רעיונות פמיניסטיים וסייעו במימושם באמצעות כלים אמנותיים שזעזעו יסודות מקובלים. הן ביקשו ליצור אמנות חברתית, שאינה רק מושא להתבוננות אסתטית במוזיאון או בגלריה, אלא פעולה מתוך החיים ובתוכם, בכוונה להשפיע עליהם באופן ממשי[i].

אמפנה סאטו, "סדרת הבורקה", טריקולור, 2010, הדפסה צבעונית על נייר, טריפטיך: 240 120X/300X150 ס"מ. אוסף גלריה Yavuz Fine Art, סינגפור

אמפנה סאטו, "סדרת הבורקה", טריקולור, 2010, הדפסה צבעונית על נייר, טריפטיך: 240 120X/300X150 ס"מ. אוסף גלריה Yavuz Fine Art, סינגפור

לאחרונה נשמע יותר ויותר בעולם המערבי קולן של נשים מקבוצות מיעוט, שמתלבטות כיצד להטמיע את הרעיונות הפמיניסטיים. הד לכך עולה גם בעולם האמנות. במקביל, השיח הזה מתפתח כשיח שוליים חתרני גם במרחבי תרבות אחרים. אחת ההשלכות של מהלך זה, החורג ממרחב התרבות האירופוצנטרי, היא התובנה כי לפמיניזם צורות וביטויים שונים בהתאם לתרבויות השונות שבתוכן הוא מתפתח, ולכן אין לצפות שיפעל באותה צורה בכל מקום. תפיסה זו הייתה אבן היסוד לתערוכה "פמיניזמים גלובליים" שאצרו לינדה נוכלין (Linda Nochlin) ומאורה ריילי (Maura Reilly) במוזיאון ברוקלין לאמנות בשנת 2007, ובה נבחנה יצירתן של נשים על רקע עולמות שונים – כל תרבות ואופייה המובחן.

עבודותיה של פאטמה אבו רומי הן ביטוי מובהק לשיח אמנותי פמיניסטי, ביקורתי וחתרני, המתקיים במרחב הערבי המקומי. העבודות של אבו רומי מענגות, ואם להתייחס לנושאים הקשים שעולים בהן, העונג הזה מייצר גם סוג של מזוכיזם – יופי ענוג המעורב בהרבה כאב.

הפורטרטים העצמיים של אבו רומי יוצרים היסט לסימבוליזם ההרואי שעשה שימוש ענף בדימוי האישה הפלסטינית, ורווח בקרב אמנים פלסטינים-גברים בשנות ה-80. הדימויים הללו נוצרו בסגנון פיגורטיבי שאינו נכנע למבע ריאליסטי הלקוח מתוך החיים. הדמויות של אבו רומי הן בדרך כלל קפואות, והסימבוליזם בולט. השימוש באור ובמרחב משמש את האמנית לא רק כדי לתאר מציאות ממשית, אלא בעיקר על מנת להעצים את הניכור, הזרות ולפעמים אף את האימה. אבו רומי מרבה לייצר שילובים של יופי עם אלימות וכאב, בפרקטיקות מוכרות של תהליכי קידוד והסוואה סימולטניים.

מונה חאטום, "כאפייה", 1999-1993, שיער על פשתן, 114.9X114.9ס"מ. אוסף פטר נורטון, סנטה מוניקה

מונה חאטום, "כאפייה", 1999-1993, שיער על פשתן, 114.9X114.9ס"מ. אוסף פטר נורטון, סנטה מוניקה

בדומה לציורים, גם מיצבי הקיר של אבו רומי עוסקים בדרך כלל בתמות ובאופני עשייה, שנפוצים מאוד בשיח הפמיניסטי המתפתח במרחב התרבות הערבי והמוסלמי לענפיו השונים. לדוגמה, אחת התמות שעולות שוב ושוב בעבודותיה היא הטיפול בנושא הרעלה, שהפכה עם השנים לתמה שכיחה למדי באמנות הפמיניסטית הנוצרת במרחב הזה.

במסגרת זו עולה לא פעם השילוב בין יופי למחנק, והדילמות הקוטביות שהרעלה טומנת בחובה: היא נדונה בשיח כסמן של שעבוד ושל דיכוי נשי מחד גיסא, והיא גם סמל של התנגדות לקולוניאליזם תרבותי מאידך גיסא[ii]. לשם הדגמה, המבט הפוסטקולוניאלי בהקשר זה, עולה בעבודתה של אמפנה סאטו (Ampannee Satoh, ילידת תאילנד), המתייחסת לחוק האוסר על לבישת הרעלה במוסדות ציבוריים בצרפת, שנחקק בחסות "עיקרון החילוניות" הצרפתי (Lacitẻ). האמנית צילמה את עצמה מכוסה על רקע מונומנטים היסטוריים חשובים ובולטים בפריז, כמו שער הניצחון ומגדל אייפל. בתמונות סאטו נראית מכוסה בצבעים שונים המצטרפים יחדיו לסימון דגל ה"טריקולור" הצרפתי (Drapeau Tricolore), המסמל בצבעיו את שלושת העקרונות של המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון ואחווה. אל מול ערכי היסוד הללו מתריסה האמנית ושואלת היכן ערכים אלה מקבלים ביטוי כאשר הדברים נוגעים לחופש הדת והתרבות של אלה שתרבותם מסומנת כ"אחרת" וכלא מערבית.

גם השימוש הפרדוקסלי בשיער נשי ליצירת חפצים גבריים – פרקטיקה נוספת שחוזרת על עצמה אצל אבו רומי – היא נושא שכבר עלה לא פעם באמנות הפמיניסטית הנוצרת מתוך המרחב המדובר. השילוב הזה עלה בעבודה של מונה חאטום (Mona Hatoum, פלסטינית ילידת לבנון, חיה ופועלת באנגליה), אשר יצרה כּאפייה שעיטוריה עשויים משער נשי. אבו רומי ממשיכה את המהלך הזה ויוצרת עקאל – פתיל חוטים עבה שגברים כורכים סביב הכּאפייה, או כתר קוצים, העשוי משיער אמה.

חנה גולדברג, "דיוקן עצמי", 2000, שמן על בד, 100X120 ס"מ. אוסף האמנית

חנה גולדברג, "דיוקן עצמי", 2000, שמן על בד, 100X120 ס"מ. אוסף האמנית

כיסוי הראש משמש, כאמור, לא פעם כסמל לדיכוי באמנות הפמיניסטית שנוצרת מתוך מרחבים דתיים ומסורתיים. הוא עולה, למשל, בעבודות של שולה קשת ויוצרות מזרחיות אחרות. את המרחב היהודי[iii], מבט הטומן בחובו ביקורת בלתי מתפשרת, אפשר למצוא בעבודות של האמנית חנה גולדברג (ילידת קיבוץ שעלבים, חיה ופועלת בירושלים), אשר ברבות מעבודותיה מכוונת לגילוי מה שמטואטא בחברה היהודית הדתית אל מתחת לשולחן ונשאר לא מפורש ולא מוגדר. לדברי האמנית, סאבטקסט זה חזק יותר לעתים מהטקסטים הקאנוניים הממשטרים, ובגלל שקיפותו קשה יותר להתמודד איתו בצורה ביקורתית גלויה.

בעקבות איקונוגרפיה מוכרת של דמות ששקית ניילון מכסה את פניה וחונקת אותה, ציירה גולדברג בצבעוניות עזה פורטרטים עצמיים שלה עם שקית ניילון שקופה המכסה את כל ראשה. שקית הניילון, שמזכירה ביצירות גם מטפחת כיסוי ראש של נשים, אמנם מאפשרת למתבוננים מבחוץ להביט פנימה, אך אינה מאפשרת לדמות המכוסה לראות מתוכה. עובדה זו נוסכת משמעות מטפורית בעבודה: בניגוד להצהרת הכוונות ההלכתית, שמייעדת את כיסוי הראש כהגנה על האישה מפני המבט הגברי החודר כביכול, הרי למעשה היא חוסמת את המבט של האישה כסובייקט. העבודות של גולדברג מסמלות את האינדוקטרינציה של חלוקת התפקידים וההיררכיה המגדרית בחברה הדתית והמסורתית שלכיסוי הראש מקום מרכזי בהבנייתה.

שאדי רדיאן, ללא כותרת (מתוך הסדרה: "כמו בכל יום"), 2001-2000, הדפס צבע, 183 183X ס"מ.

שאדי רדיאן, ללא כותרת (מתוך הסדרה: "כמו בכל יום"), 2001-2000, הדפס צבע, 183 183X ס"מ.

בהקשר לעולם ולתרבות המזרח, הטיפול בכיסוי הראש והגוף נפוץ מאוד, ועלה בעבודות של שאדי רדיאן (Shadi Ghadirian, טהרן), קאדר עטיה (Kader Atia, יליד פריז ממוצא אלג'יראי), ווהידה מלולה (Waheeda Malullah, ילידת בחריין, חיה ופועלת באנגליה), הלה אנברי (Haleh Anvari, אירן) ובאופן אחר גם אצל הבמאי הפועל בזירת האמנות קוטלוג אטאמן (Kutluğ Ataman, תורכיה).

ג'אננה אל-עני (Jananne Al-Ani, ילידת עירק ממוצא עירקי-אירי, חיה ופועלת באנגליה) עימתה סטריאוטיפים אוריינטליסטיים וסגנונות לבוש מערביים עם פריטי לבוש מוסלמיים מסורתיים, ובמרכזם הבורקה וכיסוי הגוף.

בעבודה "חלום בלתי אפשרי" המחישה לילה שאווה (Laila Shawa, פלסטינית, חיה ופועלת באנגליה), את הדיכוי שטומן בחובו החיוב להתכסות ברעלה. היא ציירה נשים עוטות רעלה המחזיקות בידיהם קונוסים של גלידה.

ג'אננה אל-עני, ללא כותרת 1, הדפס כסף, 180X120 ס"מ. אוסף האמנית ו-Union London

ג'אננה אל-עני, ללא כותרת 1, הדפס כסף, 180X120 ס"מ. אוסף האמנית ו-Union London

נזאקט אקיץ' (Nezaket Ekici, ילידת תורכיה, חיה ופועלת בגרמניה) מרבה להציג בארץ: בביאנלה הים-תיכונית בחיפה (2010, אוצרים: בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי) היא הציגה עבודת וידיאו צבעונית להפליא, שבה היא מופיעה מכסה את ראשה שוב ושוב בסוגים שונים של מטפחות. את המטפחות היא שמה זו על גבי זו באקט שמנגיד בין תחושת עליצות צבעונית להבעות הפנים הכועסות של היוצרת, אשר מזכירות את העובדה שמדובר באובייקט חונק ומגביל. בסוף העבודה נמוגה הצבעוניות, והאמנית נראית מכוסה כולה במטפחת שחורה משחור.

נזאקט אקיץ', "כוח הכבידה", 2007, וידיאו

נזאקט אקיץ', "כוח הכבידה", 2007, וידיאו

עבודתה של אקיץ' מזכירה את "שיער באשה ערגה" של היוצרת היהודייה-דתייה פנינה גפן (ילידת ירושלים) – עבודת וידיאו שהוצגה בתערוכה "גלו-יה" (גלריה הלל 17, ירושלים. אוצר: אבנר בר חמא). בשונה מיצירתה של אקיץ', עבודתה של גפן נוצרה מתוך מודעות להיעדר הביקורת הישירה שבה; במקום ביקורת, עולים מהעבודה תחושת מורכבות והמנעד העדין שקיים בתוך העולם היהודי האורתודוקסי – מעין מתח תמידי ללא מוצא.

עבודתה של גפן משלבת תיעוד ופעולה ונעה על ציר מעורפל של זמן ומקום. היא מתקדמת על ציר זמן הפוך מזו של אקיץ' – במקום לבישת המטפחת, נראית שם בחורה שמסירה מראשה כיסויי ראש. לאחר כל הסרה מתגלה כיסוי נוסף, במעגליות שלא נגמרת. האם ההסרה היא שאיפה לגיטימית סמויה שלעולם לא תתממש, או שהיא רצון סורר שחייב להיות מושרש בעולם של קבלת "עול מצוות"? לדברי היוצרת: "הפעולה הסתומה והאינסופית שמוצגת בעבודה, באה לבטא פוזיציה של תקיעוּת, של מצב מקובע, של אין מוצא".

פנינה גפן, "שיער באשה ערגה", 2006, וידיאו (פרטים), 3:39 דקות, אוסף האמנית

פנינה גפן, "שיער באשה ערגה", 2006, וידיאו (פרטים), 3:39 דקות, אוסף האמנית

אבו רומי לא מסתפקת רק בהנכחתו של הדימוי השגור של הרעלה: חילופי התפקידים שיוצרת האמנית כאשר היא מציירת גבר (אביה) ומלבישה אותו ברעלה מעוטרת בחרוזים ("דיוקן גבר", 2008, צבעי שמן וחרוזים על נייר מוזהב) או כשהיא מציירת את אביה עם הינומת כלה על ראשו ("צללית גבר עם הינומה", 2011, צבעי שמן וחרוזים על בד), ובאופן אחר כאשר היא מציירת אישה עם נץ על זרועה – דימוי המסמל ספורט גברי ("בז מאולף", 2012, צבעי שמן על בד) – לא מייצרים מבע אמביוולנטי שבו חילופי המגדר משילים מעל הגבר את גבריותו או נותנים לאישה מבע של אוטוריטה אמיתית (אם כי חילופי מגדר עולים לא פעם אצל האמנית, למשל בעבודה: "ערבייה", 2011, צבעי שמן וחרוזים על בד). הדיכוטומיה שבין הגברי לנשי אמנם לא נפרצת כאן, אך יחד עם זאת (ואולי דווקא משום כך) הדימוי הזה מפליא להצביע באופן ישיר על ה"אשם", בדמות תרבות משפחתית שמבוססת על שליטה פטריארכלית.

בציור "אני ואבא" (2005, שמן וחרוזים על בד) מוצגת דמותה של אישה רעולה (האמנית) המישירה מבט אל הצופה. האישה מוסתרת על ידי דמות גברית (אביה) שחוסמת אותה כשהיא מפנה את גבה לצופה. ראשו של הגבר הלבוש בגלימה מסורתית מוקף בהילה העשויה חרוזים נוצצים. על הרצפה מושלכת בובה של דובי (דימוי חוזר אצל האמנית).

אף שעבודה זו יכולה להתפרש באופן החלטי כהתרסה כנגד אב פטריארך מאיים שנוּשל מכוחו, כוחה של העבודה הזאת עולה דווקא באניגמה שהיא מייצרת. האניגמטיות הזו שורה על רבות מעבודותיה של האמנית: אף על פי שהעבודות מתפרשות כפמיניסטיות וחתרניות, למעשה רובן אינן החלטיות או חד-משמעותיות: הרעלה והעיסוק בלבוש ובבד החוזרים אצל האמנית יכולים להתפרש לא רק כמסכים מדכאים אלא גם כתכשיטים ואפילו כאובייקטים ארוטיים. האמנית עושה כאן שימוש מודע אפילו במבט האוריינטליסטי, וכך נפתחות העבודות לפרשנויות שונות שלא פעם חותרות אלה תחת אלה.

שטיח התפילה ששוליו שיער נשי ("שטיח תפילה", 2012, שטיח שיער וחרוזים), ממשיך גם הוא עיסוק ענף באובייקט הזה, עיסוק שמופיע באופן בולט אצל אמניות ואמנים הפועלים באינטראקציה עם מרחב התרבות המוסלמית, אך חיים בעולם המערבי. למשל, אצל שירנה שאבאזי (Shirana Shahbazi, ילידת אירן, חיה ופועלת בשווייץ), מייק קלי (Mike Kelly, יליד ארצותהברית ממוצא תורכי) ואסד עזי (Asad Azi, דרוזי יליד שפרעם).

שירנה שאבאזי, "[Farsh-11-2005]", כותנה ומשי, 70X60 ס"מ. אוסףGallery Bob van Orsouw, ציריך

שירנה שאבאזי, "[Farsh-11-2005]", כותנה ומשי, 70X60 ס"מ. אוסףGallery Bob van Orsouw, ציריך

אחת העבודות הבולטות בהקשר זה היא יצירתה של מונה חאטום העוסקת בייצוג גן העדן במוטיב השער בשטיח המוסלמי. העבודה "שטיח תפילה" עשויה ממסמרים דוקרניים, ואלה מתקשרים למרטיריום ולשוהדא – אלמנט של הקרבה עצמית שקיים הן במסורת המוסלמית והן במסורת הנוצרית, שהאמנית אמונה עליהן גם יחד.

במרכז השטיח של חאטום מוטבע מצפן מהסוג שמאמינים מוסלמים משתמשים בו כדי לכוון את פניהם למכה בתפילות היומיומית. המצפן מאזכר בעבודה זו שאלות של גולה ושל חיפוש כיוון. בדומה להם מתייחסים גם אמנים ישראלים-יהודים לתמה זו, לדוגמה: סיגלית לנדאו (ילידת ירושלים) ובלו סימיון-פיינרו (יליד רומניה).

אסד עזי, After Rembrandt", 1992", חוטים ושמן על בד, X110169 ס"מ. אוסף האמן וגלריה נלי אמן

אסד עזי, After Rembrandt", 1992", חוטים ושמן על בד, X110169 ס"מ. אוסף האמן וגלריה נלי אמן

החילופים בין פרוכות של ארונות קודש מבתי כנסת יהודיים לשטיחי תפילה מוסלמיים עלו אצל אמנים יהודים-ישראלים כמו חיים מאור (יליד יפו), יזהר פטקין (יליד חיפה) ורות קסטנבאום בן דב (ילידת וושינגטון די. סי. חיה ופועלת בישראל). אם כן, השטיח של אבו רומי ממשיך עיסוק ענף בתמה זו, ומוסיף לו רובד של משמעות מגדרית.

במבט פשוט נראה שאבו רומי רק ממשיכה או מתכתבת עם תמות ואיקונוגרפיה פמיניסטית נפוצה; אלא שמבט בוחן מגלה שהמרחב שבו יוצרת אבו רומי הוא מרחב היברידי ומורכב: אפשר לזהות בו ביטויים לתרבות פרטיקולרית מובחנת, בד בבד עם יצירה מקורית, אך כזו שאינה מוותרת על "התכתבות", "ציטוט" והסתמכות על תקדימי העבר – פרקטיקות שעלו באופן מובהק כבר באמנות הפמיניסטית של שנות ה-70, ונתפסות בדרך כלל כמאפיינים מובהקים של הפוסטמודרניזם באמנות המערבית. אבו רומי שואבת השראה ממגוון מקורות, ואינה נכנעת לדיכוטומיות מגבילות. יצירתה משתתפת כחוליה בשרשרת מסורתית של רצף, במסגרת שיח ושדה של אמנות ביקורתית, חברתית ופמיניסטית.

ההימנעות של האמנית מכניעה לדיכוטומיות שגורות עולה באופן מובהק בדימוי האמביוולנטי – שהוא אמפתי מחד גיסא וביקורתי מאידך גיסא – שהיא מייצרת לאביה. בשונה מאבחנות שגורות ופשטניות, העולות לא פעם בשיח הפמיניסטי ומבחינות באופן גס בין נשים לגברים, כשהנשים מוצגות כ"טובות" ו"טהורות" והגברים כהפך כל אלה[iv], שנאן לא נכנעת לכך: לא הפטריארך מוקע כאן, אלא הפטריארכיה.

המבט העצמי – האקזוטי והאוריינטליסטי שעולה לא פעם בעבודותיה – מתחבר ישירות למה שהוצע במחקר כמעבר מפרספקטיבה בינארית לפרספקטיבה היברידית בשיח הפוסטקולוניאלי. בעוד שאדוארד סעיד (Edward Said), מאבות המחקר הפוסטקולוניאלי, הסב את תשומת הלב להבניה האוריינטלית שבה מוצג ה"מזרח" כניגודו המהותני של ה"מערב", הוגים כגון הפסיכיאטר פרנץ פנון (Frantz Fanon) והתיאורטיקן הומי ק' באבא (Homi K. Bhabha) הצביעו על יחס אמביוולנטי יותר בין "מזרח" ל"מערב" ובין כובש לנכבש[v].

פנון, מחשובי ההוגים הפוסטקולוניאליים, כתב על היחס האמביוולנטי של השחור כלפי הלבן: לשיטתו, אפשר לזהות אצל הנכבש תופעה של פיתוח תודעה כפולה שבה הוא רואה את עצמו משתי נקודות ראות בו-זמנית – מנקודת הראות של הנכבש ומנקודת הראות ההגמונית של הכובש[vi]. בדומה לשיטתו של באבא, מדובר ביחס מורכב של זהויות משולבות הנרקמות מתוך השפעה הדדית (הבחנה המְתקפת את המושג "זהויות מקף" כגון אפרו-אמריקאים או בהקשר המקומי: ערבים-פלסטינים-ישראלים) עד ששוב אי אפשר להצביע על זהות מקורית אותנטית ומהותנית, אלא על תלות הדדית[vii].

אכן, אבו רומי עושה שימוש במבטים, בתמות, ברעיונות ובשפות יצירה שונות. היא אמנם בוחנת עצמה מתוך עיניו ומבטו החודר של האחר תוך שהיא מתריסה כנגדו, אך בד בבד נדמה שהיא גם משחקת בהנאה עם הדימוי האקזוטי והארוטי, והניעות הזו שבין העולמות מפרה את יצירתה[viii].

לסיכום, נדמה שהסקירה הבין-תרבותית שלעיל מדגימה כיצד האמנות הפמיניסטית מייצרת מרחב בין-תרבותי, שבו לא פעם נשים בנות דתות ותרבויות שונות קרובות זו לזו יותר מאשר נשים וגברים בני אותה דת או תרבות. עבודותיה של אבו רומי מהוות ללא ספק קול משמעותי במרחב היברידי ומורבידי זה.

* גרסה מורחבת של המאמר פורסמה בקטלוג: "פאטמה אבו רומי: סיפור אישי", בהוצאת הגלריה לאמנות אום אל פחם, עברית /ערבית/אנגלית, 62 עמודים. הקטלוג יצא לאור בעקבות תערוכת יחיד של פאטמה אבו רומי שהתקיימה בגלריה ב-2010. אוצר: סעיד אבו שקרה.
http://umelfahemgallery.org


[i] טל דקל, (מ)מוגדרות: אמנות והגות פמיניסטית, תלאביב: הקיבוץ המאוחד, קו אדום, 2011, עמ' 13.

[ii] ראו: David A. Bailey and Gilane Tawadros (eds.), Veil – Veilling: Representation and Contemporary Art ,Cambridge, MA: MIT Press, 2003.

[iii] וראו עוד: דוד שפרבר, "אמנות פמיניסטית במרחב הדתי והמסורתי", מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית (קטלוג תערוכה; אוצרים דוד שפרבר ודבורה ליס), המשכן לאמנות עין חרוד, 2012, עמ' 86-69.

[iv] ראו: דבורה ליס,"קריעה/תיקון", קריעה/תיקון: אנדי ארנוביץ, (קטלוג תערוכה), אוניברסיטת ברנדייס וישיבה יוניברסיטי 2010, עמ' 4.

[v] ראו: יהודה שנהב וחנן חבר, "המבט הפוסטקולוניאלי", תיאוריה וביקורת, 20 (אביב 2002),

עמ' 22-9.

[vi] Frantz Fanon, Black Skins, White Masks, Charles Lam Markmann (trans. From  the French), New York: Grove Press, 1977.

[vii] הומי ק' באבא, "החומר הלבן (היבט פוליטי של לובן)", תיאוריה וביקורת, 20 (אביב 2002) [1998], עמ' 288-283.

[viii] ניעות מעין זו אופיינית מאוד לאמנים פלסטינים שרכשו את הכשרתם בבתי ספר לאמנות בישראל. בדומה, ראו:

Gannit Ankori, Plastinian art, London: Reaktion Books, 2006,

p. 78.

4 תגובות על מה רואות מבעד לרעלה?

    דוד שלום גם אני נהנתי לקרא את הכתבה ולקרא את המאמר של תמר אלאור.
    אני גם עוסקת בנושא כיסוי הראש, אני מצרפת עבודה בשם "סיפור כיסוי" שנעשתה עבור "גשרים" ערב הקרנות וידאו בתאטרון ענבל
    אולי גם זה יעניין אותך.

    http://www.youtube.com/watch?v=XLGMkUR5uXE

    אסד עזי יתארח בסדרה 8 שיחות עם אמנים על אמנות במוזיאון תל אביב
    הייתי בשנה שעברה ואני ממליץ בחום! זו סדרה של שמונה מפגשים עם אמנים ישראלים שמספרים על יצירותיהם ועל תהליך עבודתם. השנה ישתתפו אורי גרשט, צדוק בן דוד, ורדי כהנא, מונטאן ורוזנבלום, בעז ארד, אסד עזי, אבנר בן גל, ליליאן קלאפיש.
    http://telavivmuseum.com/8×8

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.