עמנואל קאנט: הצעה לקאמבק

מה בעצם הקשר בין "צבע טרי", מפלגת קדימה, בוריס גרויס, מקדונלדס, ג׳ף קונץ, השמנת ילדים, אנגרי בירדז, אמנות מגויסת, המטריקס ועוד? יונתן הירשפלד טוען שהבשילה העת להחזיר את קאנט למשחק, ומבקש מאיתנו להעז לדעת.

בפתח דבריי, ברצוני לטעון כי חלק ניכר מהמשבר שאנו חווים היום באמנות, באידיאולוגיה, בפרקטיקה הפוליטית ובהתמודדות עם שליטת מנגנוני הייצור הקפיטליסטיים בתודעה, נובע מהאחיזה הלופתת של הדואליזם הקרטזיאני בחיינו. זה היה אמור למלא אותנו פליאה ותדהמה – שהרעיונות הנחשלים של הוגים בני 300 שנה ויותר עדיין שולטים בתפיסה העצמית של האדם ובהצגתו בתרבות הפופולרית. למרות ההתקדמות האדירה בנוירוביולוגיה, במדעי החיים ובפילוסופיה של הנפש, התפיסה הישנה – אשר כונתה בפי גילברט רייל a ghost in a machine[1] – היא עדיין התפיסה הדומיננטית בחיינו. לשיטתי, חלק מ"המשבר הפוסטמודרני" באספקטים האתיים והמעשיים שלו, הוא סיבוב רדיקלי על ספקנות ואידיאליזם נוסח יום וברקלי. אלה הן טענות שיש להסביר ולהוכיח – וזו אכן כוונתי – אלא שחיבור זה תכליתו להציג טענות אלה רק כדי לרתום אותן לטענה שהבשילה העת להחזיר את עמנואל קאנט הזקן למשחק.

קאנט, אטען בחיבור זה, פותר את הדואליזם הקרטזיאני שהטריד את קודמיו, מציל את הרצון החופשי, מציל את העולם ומאפשר תיאור של האדם שמתיישב עם הידע שלנו כיום. קאנט מציל את הרצון החופשי: אחרי לפלס, מרקס, פרויד ובודריאר, לקאנט יש טיעון בלתי מנוצח בזכות הרצון החופשי. קאנט מציל את העולם: מעבר לספק בנתוני החושים של דקארט ובדילוג מעל האידיאליזם של ברקלי, בלי להיתקל בהגל, במרקס וממש בלי להיכנס ל"מטריקס". ובדרך הוא מציל את האדם: האדם שמרקס הותיר לו מעט, שניטשה חשב שהוא שלב שיש להתגבר עליו, שפוקו הכריז על מותו – לקאנט יש טיעון בלתי מנוצח לטובתו.

משבר הייצוג, נתק המסמנים, אובדן האמונה בקדמה, התמוטטות הנרטיבים הגדולים, כניסת ההון למשבצות הריקות שהותירו אלוהים והאידיאולוגיות האוטופיות – לכל אלה, באשר הם חוליים של החברה שלנו, יש בכוחה של קריאה מחדש בקאנט להציע מזור (ובאשר לאלה שאינם חוליים – הקריאה שאציע בקאנט יכולה לחיות איתם בשלום). אני מציע לעשות לקאנט את מה שבודריאר עשה לדקארט, את מה שז'יז'ק עשה ללאקאן ואולי את מה שלאקאן עשה לפרויד.

למה הפוסטמודרניזם הוא ספקנות?

אם נעיין בפרויקט הנאורות של דידרו, מונטסקייה ורוסו ונודה – כפי שעשו רבים, אין בכך חידוש[2] – שהייתה בו כפילות אינהרנטית – פן אחד שהוא שורשי הליברליות ופן אחר שהוא שורשי הפאשיזם – אזי נוכל לנסח את המודרניות כסדרה של התמודדויות עם כישלון פרויקט הנאורות. גם בכך אין חידוש ורבים כתבו על כך. המודרניזם, כפי שתיאר אותו דוד אוחנה[3], היה סדרה של אוטופיות הכלולות במסגרת של "השאיפה אל המוחלט", וראשונה לכל השאיפות הללו הייתה השאיפה לוודאות – בלוגיקה, במתמטיקה, בפיזיקה, בפוליטיקה, באמנות וכמובן בפילוסופיה.

עם זאת, ובאופן מבהיל למדי, במבט לאחור, לא היה רגע אחד שבו השיח הפילוסופי-פוליטי-אמנותי של המערב השליך מאחורי גבו את ההבלים הגמורים של הוגים פרימיטיביים, שאין שום התאמה בין רעיונותיהם לתגליות המצטברות של המדע – קרי דקארט, ברקלי, לוק ויום. ההפך הוא שקרה: הטעויות הברורות שלהם שימשו פיגומים רעועים לעוד ועוד אידיאליזם (הגל) ועוד ועוד ספקנות, וכשרגשות אלה פגשו בכישלונות האתיים והפוליטיים של המאה ה-20, קיבלנו, במקום ניסיון להשליך את האידיאליזם הזה לפח, את בארת, פוקו, ליוטר, דרידה, בודריאר ואחרים, שהגותם היא הגות המאה ה-19 בתחפושת. הוגים שלב הגותם הוא כפירה בקדמה, במדע, בלוגיקה, באדם ובאמנות – המציגים את עצמם כמי שמפנים עורף לאותה קדמה שהביאה אותנו לאושוויץ, בעוד שלמעשה האמת היא פשוט הפוכה: הקטנת האדם ברוח האידיאליזם והתכחשות לתביעתו של קאנט שכל אדם יתנהג כמבוגר אחראי אל מול צו מוסרי – שלחה אנשים לזרועות הפאשיזם.

עימנואל קאנט

עמנואל קאנט

ברצוני להציג בתמצות את בעיות הספקנות ואת פתרונותיו של קאנט: חופש הבחירה, קיומו של העולם וערך האדם.

חופש הבחירה: על פניו, נדמה היה שאין שאלה אמיתית של חופש בחירה, שכן גם אדם האומר לנו שהוא כופר בחופש הבחירה אומר לנו למעשה שהוא קיבל החלטה חופשית, מודעת ורציונלית לבחור בין אלטרנטיבות ושהכריע באופן חופשי לטובת אחת מהן. אלא שהמסורות הדטרמיניסטיות מושרשות היטב: לפי הטענה העתיקה, אם לכל תוצאה יש סיבה, הרי שבהינתן כל הסיבות אפשר לחזות את כל התוצאות, ועל כן אין בחירה חופשית אלא בחירה בלתי נמנעת כתוצאה מהסיבות שקדמו לה. השדון של לפלס הוא הדוגמה המפורסמת לעניין זה. גם מדענים בני ימינו מרגישים שלא ייתכן שהכל בטבע קבוע מראש, דטרמיניסטי, נגרם על ידי סיבות, ואילו האדם בוחר באופן חופשי. פילוסופים רבים, בהם נייגל, פטנאם וסרל, השקיעו בעשורים האחרונים מאמצים כדי לפתור את הבעיה של חופש הבחירה או לפחות לתארה, אבל נדמה כי רובם מצהירים על כישלון או על הצלחה חלקית.

מאוחר יותר אציג את מה שלדעתי אפשר להוציא מקאנט ומהטיעון שלו בעניין זה, אך בשלב זה אסתפק ברמיזה לעיקרון, שכל מי ששמע חצי משפט על קאנט בחייו מבין: סיבה ותוצאה הן אינן מאפיין של העולם אלא של הכשרים האינטלקטואליים-פרספטואליים שלנו – ועל כן אין באמת בעיה של דטרמיניזם מול חופש הרצון[4].

העולם: בעיית העולם היא בעיה עתיקה וקטלנית עוד יותר. משחר ההיסטוריה – החל במשל המערה של אפלטון, דרך הספק בנתוני החושים של דקארט, האידיאליזם של ברקלי (להיות זה להיות נתפס בחושים, כלומר בשכל, כי אין להאמין לחושים, דבר אינו באמת קיים. אף אנו, קיומנו הוא שאנו נתפסים בשכלו של אלוהים), התודעה הכוזבת של מרקס, הרצון לעוצמה של ניטשה, הלא-מודע של פרויד ועד הסימולקרה או המטריקס שמתאר בודריאר – מספרים לנו שאיננו תופסים את העולם, את מושאיו, את תכניו ואת מושגיו באמצעות חושינו ושכלינו, ושאין לנו בחירה חופשית של מעשינו; לא רק בשל הדטרמיניזם, אלא בשל העובדה שהתודעה הכוזבת – הרצון לעוצמה, הלא-מודע, המטריקס, ההיגיון הכלכלי של הקפיטליזם המאוחר – היא הבוחרת במקומנו. אין עולם, יש רק הכרה המכוננת אותנו, והיא משועבדת לאחר הגדול. קאנט, וזה ידוע גם למי שאינו מכיר אותו, טוען בוודאות שיש שם עולם. ישנן פרשנויות רבות סביב אותו ביטוי קאנטיאני "הדבר כשלעצמו", ועוד אשוב לביטוי זה בהמשך, אבל בשלב זה מספיק שאומר שאפילו אם תפיסתנו מוטה בשל הכשרים האינטלקטואליים-פרספטואליים שלנו, הרי שעל פי הדין וחשבון שעורך קאנט – יש שם עולם, ויותר מכך – כיוון שהכשרים שלנו הם אוניברסליים ונכונים לכל בני האדם, אפשר לומר שהם "מתקזזים"  (בואו נגיד שאם כולנו נתפוס את העולם "מלוח", "אדום" ו"מהיר" יותר מכפי שהוא באמת, הרי שכולנו נשים פחות מלח, נוסיף צהוב ונבקש להאט את קצב האירועים). אחזור לעניינים אלה בהמשך.

האדם: קאנט מציל את האדם. כמובן שזו לא משימה קשה כל כך מרגע שיש עולם ובחירה חופשית, וגם לעניין האדם אחזור. אבל לפני המוסר של האימפרטיב הקטגורי, אני מבקש להזכיר את התביעה של קאנט לראות בזולת תכלית ולא אמצעי. אני מזכיר את תשובתו לשאלה מהי נאורות – להתנהג כמו מבוגרים ולחשוב בעצמנו. Sapere aude. העזו לדעת.

מות האלוהים, המחבר והקורא

אז מה בעצם הקשר בין "צבע טרי", מפלגת קדימה, בוריס גרויס, מקדונלדס, ג׳ף קונץ, השמנת ילדים, אנגרי בירדז, אמנות מגויסת, המטריקס, מישל פוקו, פוסט ציונות, אלימות בני נוער, תאונות פגע וברח, פוסטמודרניזם והמסורת הספקנית? ובכן, נדמה שיש כאן כמה מסורות, ומה שאנו מכנים "פוסט מודרניזם" הוא למעשה חבירתן יחדיו: המסורת האפלטוניסטית, המסורת הקרטזיאנית, המסורת המרקסיסטית, מטריאליזם, הסטרוקטורליסטית והפסיכואנליזה. המשותף לכולן, למרות השוני האדיר ביניהן, הוא הקונצנזוס מקיר לקיר שהאדם אינו מכיר את העולם, שהוא אינו מקבל החלטות רציונליות, שיש הפרדה בין גוף לנפש במקרה המוקדם ושיש חיסול של מושג הנפש במקרה המאוחר. המטריקס, בגרסתו ההוליוודית, הוא יותר דקארט מבודריאר: אף על פי שהסרט שופע ציטוטים מבודריאר, הוא עוסק במי שנתוני החושים שלהם אינם מדווחים להם אמת. זהו הספק הקרטזיאני.

המודרניות לקחה את התמות הדתיות של השילוש הקדוש: דקארט-ברקלי-יום, חילנה אותם – כלומר הוציאה מהן את הלב, השלד והרקע, את אלוהים – והוסיפה להן אימה ופחד.

סימני זמננו: נתק המסמנים (מפלגה מפגרת נקראת "קדימה", הבנק של שרי אריסון נקרא "בנק הפועלים"), היחס לזולת כאילו אין לו נפש (תאונות פגע וברח, "האח הגדול") והיחס לעצמנו כאילו אין לנו אחריות מוסרית לזולת ואל עצמנו, משל היינו ילדים (אנגרי בירדז והאינפנטיליזציה הגוברת של המבוגרים כפי שהיא משתקפת בפרסומות), התמוטטות הנרטיבים הגדולים ואולי בעיקר חוסר היכולת של פרטים בחברה לזהות את מה שמוצג להם כרגיל וכאגבי כמות שהוא באמת: האידיאולוגיה של המעמד השליט – כל זה מבוסס על כך שעכשיו לא רק שהעולם הוא אשליה של החושים במקרה הקרטזיאני או אידאה של השכל במקרה הברקלי וכו׳, אלא גם על כך שאין אלוהים: אין בוס, אין רגולטור אשר מבטיח שהבית שלי ימשיך לעמוד על תלו כשאני הולך לעבודה. במקביל, גם אין ערכים דמוקרטיים-ליברליים-הומניים של אמונה בקדמה, במדע ובאדם.

כשהפילוסופים במחצית השנייה של המאה ה-20, אחרי אושוויץ, נואשו מהקדמה, מהמדע, מהאמנות, מהפילוסופיה ובעיקר מאידאת האדם, הם שפכו את התינוק עם מי האמבט. הסטרוקטורליזם מבין שליצירות יש מבנה המכתיב את עצמו לכותב: עבור רולאן בארת "המחבר" מת; עבור דרידה גם הקורא מת – כלומר אקט מסירת הידע התרוקן כשהקריאה נעשתה כתיבה מחדש; עבור פוקו הסובייקט המודרני הוא מושג היסטורי, כמו "ילדות", "שיגעון" או אפילו בנק, ואפשר לכתוב היסטוריה של הבנקים שתכיל התחלה, אמצע וסוף. ממש כך אפשר לכתוב היסטוריה של השיגעון, של המיניות ושל הסובייקט. מדובר בהמשגה שמישהו הגה, ויום אחד היא הפסיקה לתאר משהו בעולם. עבור בודריאר, האדם הוא מכונת קלט-פלט שמנגנוני דינמיקה פנימית ושרירותית עיצבו כך שהם עצמם – המנגנונים הללו – ייראו לו נשגבים. האדם בסימולקרה (שאיננה, כפי שמלמדים, "דבר שהוא העתק ללא מקור", אלא היא כל העולם הנתפס בחושים. היא ממד של החוויה האנושית בקפיטליזם המאוחר) – הוא אינפנטיל מוכה כלבת שחי מגירויים חושיים וכל אפשרות למפגש בינו ובין הממשי מועד לכישלון.

עבור רבים שקראו את דה סוסיר, ויטגנשטיין ובמידה מסוימת גם את חומסקי, האדם לכוד בשפה ואינו יכול להימלט ממנה – אלא שהיא חלק מהאידיאולוגיה והיא יותר מסתירה את העולם מאשר מתארת אותו. במילים פשוטות: מה שמאפשר את המהלך הפוסטמודרני הוא לא הנסיבות הפוליטיות ההיסטוריות של המאה ה-20, כפי שמפמפמים לנו, אלא הדומיננטיות של הספקנות, הדואליזם והאידיאליזם. זוועות המאה ה-20 היו יכולות בקלות להיות פלטפורמה למגמות התובעות מחדש ערכים של נאורות ורציונליזם – בעולם שיש בו אחדות גוף ונפש, בחירה חופשית וביטחון בנתונים החושיים. בעולם שבו הייתה דומיננטיות לתפיסת אחדות הגוף והנפש, לא היינו רואים הבלים כמו מטריאליזם מדעי מוחלט וביהביוריזם; ובעצם לא היה בהם צורך.

אמנות בקטע אירוני

אלן ווד מתאר בספרו על קאנט[5] מהלך שהוא מכנה "סתירת האידיאליזם": טענת הנגד של קאנט היא שהמודעות שלנו למושאים חיצוניים היא מיידית, ולא דרך היסק סיבתי. אם הטיעון הזה לא הפיל אף קורא מכיסאו – זה משום שהוא כל כך פשוט, אינטואיטיבי ומתיישב עם חוויית חיינו ועם השכל הישר. אבל קראו אותו שוב: הוא טוען שיש עולם הנתפס מיידית דרך הגוף (העין, מערכת העצבים) וקיים בנפש (דרך משל הייתי אומר: מיד אחרי שראית את פניו של פלוני את יכולה לעצום את עינייך ולראותו שוב כדימוי מנטלי). מדהים עד כמה המדע מאשר היום את התיאוריה הזאת: למשל במחקר על תגובתם של טניסאים ושחקני בייסבול הרואים את הכדור בעין לפני שהם "מעבדים" את הראייה במוח[6] (בין כה וכה, אפילו אם נקבל את הטענה שהראייה והחושים מועדים לאשליות, להזיות, להטעיות ודומיהם, עדיין אפשר לומר שיש טיעון סטטיסטי לטובתם: רוב הפעמים כשאתה מושיט את היד לאחוז במשהו, אתה מצליח בכך. והרי כך מציג היום המדע נתונים: על בסיס סטטיסטי ולא אמפירי).

בפרק הסיכום אציג כמה היבטים של קאנט בקריאה עכשווית. אבל כבר בשלב זה אני חש כי ביססתי את הטענה שקאנט יכול להיות התמצית לסם-הנגד שלו אנו זקוקים בחיינו, כנגד הרעלים המדכדכים והמחלישים המחלחלים בעורקי הרוח של המערב; שהרי יחסינו לטיעונים פילוסופיים חייב להיות כזה: ראשית, האם הם מתיישבים עם העובדות? שנית, האם מבנה הטיעון תקף? ושלישית, האם משתלם להאמין בטיעון כזה? על העובדות קשה להתווכח. חלק גדול מהפילוסופים הפוסטמודרנים כה נואשו מהפילוסופיה ומהלוגיקה, שמראש אין להם טיעונים שנועדו לעמוד בביקורת מבנית. ועל כן נשארנו עם השאלה השלישית: למה שנרצה להאמין בכל אלה?

איך עושים/צורכים/חושבים כיום אמנות? איך עושים/סופגים/חושבים כיום פוליטיקה? התשובה הארוכה היא חומר למאמר אחר, התשובה הקצרה היא: באירוניה. באופן ציני. בלי להתכוון באמת. בגרשיים. בקריצה. באופן נצלני. לשם תכליות אחרות (אידיאולוגיות פרסונליות או כלכליות). מתוך מחשבה שהעולם הוא אשליה, שלאדם אין בחירה חופשית ושהוא יצור עלוב, שטוף מוח וחסר ערך, שלכל היותר ניתן לשטוף את מוחו לכיוון "צודק" יותר[7]. אני מציע לחשוב על קאנט, ולראות באמנות תכלית ולא אמצעי. אני מציע את קאנט כמתודה.

לפני למעלה משנה ארגנתי בגלריה חנינא קריאה במרקס דרך קאנט. הראיתי כי הניכור של מרקס הוא שעבוד לתכלית, ושדרך קאנט ניתן להבין את מרקס לא כהוגה היסטורי (כך עושים מי שקוראים אותו כממשיך-מְהַפֵּךְ של הגל) ולא ככלכלן (כך עושים אלה הרואים בו ממשיך-מְהַפֵּךְ של אדם סמית), אלא כהוגה של האדם. כמי שבשורש כתיבתו נמצא מושג של אושר: האדם מאושר כאשר הוא שמח ומזדהה עם עמל ידיו. קריאה כזו מנטרלת ממרקס את הטפילים שונאי האדם ומשאירה אותו הוגה נאור: קריאה כזו לא הייתה מאפשרת את הקומוניזם הרצחני שנוסד בשמו.

פמיניזם ופוסטקולוניאליזם הם, למשל, סימנים חיוביים של המצב הפוסטמודרני, אבל מצד האמת, האם באמת ייתכן פמיניזם ללא אהבת אדם? פמיניזם Old School? ללא נאורות? האם באמת ניתן לבצע ביקורת במכונות החִבְרוּת, המשטור, הפיקוח והענישה בתרבות הפופולרית ובממסדי המדינה, בלי שמניחים שלנשים יש נפש והן זכאיות להיות מאושרות ולהגשים את עצמן? כחלק מנרטיב גדול של שחרור? כלומר מה הטעם במאבק הזה אם העולם הוא אשליה ולאנשים אין חופש בחירה והם מכונות מטומטמות? אותו הדין חל על הדיון הפוסטקולניאלי.

אני כותב מעל ראשם של דור המורים שלנו, הם אינם המכותבים שלי. אני כותב לבוגרי 2005-2003, לאמנים ולאמניות ילידי סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, שעבורם הפוסטמודרניזם הוא מסורת. כמו כל מסורת, אמנים זכאים לבעוט בחלקים מתוכה או לשפץ אותה כראות עיניהם. בעולם הגדול הוגים מרכזיים וחשובים אינם מתייחסים ל"גיבורי" הפוסטמודרניזם ברצינות (בעימות טלוויזיוני בין ג'ון סרל לדרידה שהתקיים ב-1972, קם ג'ון סרל ויצא כיוון שסירב להשתתף ב"פארודיה על פילוסופיה", כדבריו. וכך גם קווין שסירב לדבר עם דרידה בהזדמנויות אחרות), ויש להניח שגם כאן יקום דור חדש של אמנים שילמד פילוסופיה רצינית ולא יבין מי היו האנשים שביצעו בו פיטום אווזים של הוגים שאבד עליהם הכלח.

סיכום

אני לא מומחה לקאנט. את מאמציי בתואר השני באוניברסיטת תל אביב הקדשתי לויטגנשטיין. הכוונה של הטקסט הזה איננה ללמד קאנט, אלא לעורר סקרנות לגבי האופן שהגותו יכולה להיות רלוונטית לעולם שבו אנו חיים. אני בוודאי לא מציע להתנתק לחלוטין מהמסורת הפוסטמודרנית -ולמעשה המהלך כולו של קריאה מחודשת בהוגה קלאסי הוא מהלך פוסטמודרני – אבל אני כן מציע להביט למסורת הפוסטמודרנית בעיניים ולראות עד כמה חלק מטיעוניה העיקריים חלשים, לא מגובים בעובדות ולא מנוסחים באופן העומד בביקורת של ההיגיון המחמיר ובעיקר – עד כמה לא משתלם להאמין ברעיונות מסוימים.

במקום אחר כבר עשיתי קציצות מהגותו של בוריס גרויס, ואני לא מוצא טעם לחזור על כך. אבל הפאנץ'-ליין הוא שגרויס ודומיו חושבים שאנשים הם אשפה, שיש לייצר עבורם אמנות/תעמולה כי הם אינם יודעים דבר ואינם מסוגלים לחשוב בעצמם, שאמנות שווה משהו רק כשהיא מציירת טקסט צודק. אין להם שום רפלקסיביות לעובדה שהמון צודקים התגלו אחר זמן מה כטועים, וייתכן שכך הוא גם אצלם, והם תופסים את האמנות כאמצעי ולא כתכלית ואת הקהל כ"מושא" לטקסט שלהם ולא כנושא, כסובייקט. ועל כן, וכאן הטרגדיה, הם מייצרים אותו ככזה, ובכך אין הם שונים מהוליווד.

קאנט מכיל בתוכו מפתח להתגבר על משבר האמונה שלנו בתבונה. אלן ווד מתאר זאת כך:

האידאות של התבונה מייצרות דיאלקטיקה או לוגיקה של תדמית, משום שלכושר התבוני שלנו יש נטייה להתייחס למושגים שהוא מייצר כאילו הם מעניקים לנו היכרות של מושאים שניתן לחשוב עליהם באמצעותם, אף על פי שהסתכלות חושית במושא היא תנאי הכרחי לכל הכרה, ואידאות כאלה ששום הסתכלות חושית המתאימה להן לא תוכל אי פעם להופיע בניסיוננו.

זה ציטוט קצת קשה, אבל עמוק, ושווה להתבונן בו: טבעו של השכל שלנו הוא גם לייצר מושגים שבאמצעותם אנו חושבים – שלעתים הם מטעים אותנו, אבל תמיד ניתן לנו להיות ערים לכך.

ווד ממשיך:

האשליה המתקבלת, חושב קאנט, איננה טעות של פילוסוף זה או אחר, אלא היא שוכנת בכושר התבוני שלנו עצמו, הרואה בטעות את ההכרחיות שבה הוא יוצר מושגים מסוימים … בעיני קאנט, הדרמה המשמעותית ביותר של הפילוסופיה היא מאבק של התבונה כנגד עצמה, וזוהי הסיבה לכך שקרא לחיבור המרכזי שלו בשם "ביקורת התבונה הטהורה". במילים אחרות, זוהי ביקורת של התבונה עצמה, הגוברת על האשליות שאותן יצרה היא בעצמה.

ואם לחזור לענייננו, הרי שזה מה שצריך היה להיות מראש: ביקורת הקדמה, המדע, החברה והאמנות – לא על ידי הפניית עורף לערכים ולמתודות, אלא מתוך אמונה שיש בכוחה של התבונה לבקר את האשליות שהיא בעצמה יוצרת, ובמשתמע, לבקר את האסונות שהיא עצמה יצרה.

אשוב לנתוני החושים ואציע קריאה חדשה ברעיונות אלה:

בפרק הסיום לספרו Mind[8], מציע ג'ון סרל דין וחשבון מעמיק על הקשר שבין התקדמויות בניורוביולוגיה לפילוסופיה של הנפש. הטקסט הקצר הזה לא יכול לפרוש את כנפיו עד סרל, אבל הנה מחשבה: האין זה סביר לחשוב, כי לאט לאט מתגלה לנו במכניקת הקוונטים, שהעולם איננו דטרמיניסטי אלא משוחרר מסיבתיות? האין זה סביר להבין את הראייה והחושים על בסיס הניורוביולוגיה כ"מיידיים" וכמשוחררים מבניית האידאות המנטליות? ושהטיעון הסטטיסטי הוא לטובת אמון בחושים? ושאין רוח רפאים הנוהגת במכונה אלא אחדות של גוף ונפש, והנפש היא כישור שהתפתח באבולוציה וניתן בקלות לראות אותו מופיע בהדרגתיות – אצל הציפור יותר מאשר אצל החרק, ואצל הכלב יותר מאשר אצל הציפור, ואצל השימפנזה יותר מאשר אצל הכלב, ואצל האדם יותר מאשר אצל השימפנזה – כישור שמאפייניו הם תודעה של החי לעצמו, שליטתו בסביבתו ובעל יכולת המשגה והפשטה?

האם לא ניתן לוותר כבר על האלוהים והנפש הפרימיטיביים מחד גיסא ועל מטריאליזם נאיבי הרואה באדם מכונה משוכללת מאידך גיסא?  וכל אלה, האם לא ניתן להבין מהם שאנחנו לא במטריקס, שאנחנו בעולם, יצורים טבעיים שיש להם פקולטות רוחניות, חופש בחירה וגישה לביקורת התבונה? האם זה יותר נאיבי מלהאמין בהבלים חצי מיסטיים בני 300 שנה ויותר? ומה יש להרוויח מאותם הבלים.

אז הנה מה שאני מציע. גם אני לא בקיא בקאנט. כפי שאמרתי, אני בקיא באמנות וכתבתי על ויטגנשטיין. אבל בואו, בואו נלמד את קאנט ונחזיר לשיח הוגה שכנראה יש הרבה מה להרוויח ממנו ומתיישב יופי עם ההתקדמויות במדע ובפילוסופיה – אם קוראים אותו בהתכוונות.

[1] Ryle, Gilbert [1949], The Concept of Mind, Penguin Books

[2] אני חושב על אדורנו בעיקר, אבל הביקורת הזו נפוצה מאוד.

[3] דוד אוחנה [תש"ז – 2000], התשוקה הפרומתאית, מוסד ביאליק, ירושלים

[4] תובנה זו, ייתכן שמקורה בדיוויד יום. כפי שהעירה לי ידידתי מהאונ' העברית, אני אינני מכיר את יום ואצל קאנט היא מנוסחת ושלמה.

[5] ווד, אלן [2006], עמנואל קאנט, ת"א: הוצאת רסלינג

[6] Searle, John R. [2004], Mind:A Brief Introduction, OxfordUniversity Press. הספר לטעמי הוא יצירת מופת קטנה ורהוטה ללא אח ורע בתחום.

[7] ראו את מאמרי "נגד גרויס", שליווה את התערוכה "מודוס ויונדי".

[8] Searle, ibid

9 תגובות על עמנואל קאנט: הצעה לקאמבק

    מעולה ומחייה נפשות. אין ספק שיש נסיגה כוללת מאחריות אישית לפעול על פי ערכי המוסר הקנטיאניים שיופיים מתחרה רק עם פשטותם. עשה רק מה שתרצה שיהפוך לחוק כללי (יותר חזק מאל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך) ואל תהיה מונע על ידי אינטרס, אלא על ידי כוונה טהורה. ונכון שהחברה והתרבות שלנו מתנהלות כיום ההיפך מכך, וזה חל כמובן על עולם האומנות. ניצול, שימוש זול, דריסת ערכים בדרך להשגת המטרה, רדיפה אחר גירויים זולים וזיוף – הכל הפך כשיר ומקובל.

    Quentin Meillassoux בספרו (After Finitude (2007 מתווכח עם התפיסה הזו של קאנט כחלק (ואולי ראשית) מהמהלך שנקרא היום בעולם Spculative realism

    מאמר מענין ומעורר מחשבה. רק הערה קטנה למשפט " -ולמעשה המהלך כולו של קריאה מחודשת בהוגה קלאסי הוא מהלך פוסטמודרני – ". ובכן, זה לא מהלך פוסט מודרני אלא מסורתי, כבר הסכולסטיקה של ימי הביניים היתה למעשה קריאה חוזרת ופרשנותו של אריסטו ברוח התקופה ( והיו מספר תקופות ).
    ובנוסף, יש נטיה בקרב הפילוסופים הפוסטמודרנים לא להתיחס או לצטט לפילוספים שהם נשענים עליהם, כאילו המציאו הכל מחדש. בנוסף לעיתים סגנון הכתיבה נוטה להיות , מסובך וקשה להבנה מדויקת מה שמשאיר נופך של ערפול ותחושה לעומק שלא תמיד קים.
    ועוד משהו קטן שקראתי, בעשור האחרון נכתבו על קאנט 35,000 ספרים.

    מאמר מעולה! מצטרף להמלצות: קאנט שווה את המאמץ שהוא טובע. אגב, קראתי היום בספר 'עשן ואמיץ' שמציע טעימה מהחוכמה האתיופית וגיליתי שבאתיופיה היו אומרים 'יש סיבות לסיבות' להפריד את הספקנות והריפיון מהחוכמה, וזה בדיוק מה שקאנט ענה ליום (שהראה כביכול ש'אין סיבות לסיבות'). חזק ואמץ

    נכון. אני חושבת שצריך לתת גם קרדיט לשופנהאואר שהשלים את המהלך של קאנט (תוך השמצות וגידופים של היגל). הוא הבחין בין העולם של הניסיון כדימוי לבין העולם כשלעצמו כרצון(לחיים). הספק שייך לדימוי(ואכן,גם הצדק).הרצון שייך לאמת, הוא היסוד המטפיזי והוא מתממש כצורה בחומר. גם הסובייקט הוא צורה בחומר ולכן יש לו קשר ישיר/היכרות מיד ראשונה עם המימד המטפיזי.
    אני חושבת שהחברה' של הפסיכואנליזה בהחלט הבינו את זה. חיפוש אחר ידע טרנספורמטיבי משמעו:ידע שמאפשר לסובייקט קונסטרוקציה…למשל:ז'וליה קריסטבה טענה שיצירת משמעות אפשרית רק על-ידי שילוב בין הסימבולי לסימיוטי (הסימיוטי הוא רובד של משמעות שקודם לשפה).גם וילפריד ביון הציג עמדה דומה.
    השילוש עובד אם יודעים איך להשתמש בו(כ'מתודה'): אם יש 'אב' ו'אם'/'רוח הקודש'אז אפשר ליצור לוגוס שהמשמעות שלו היא אהבה, אמת, חסד.
    ובהתייחס לכך שהטיעון של קאנט אינו 'מפיל', 'מעיף' וכדומה "משום שהוא כל כך פשוט, אינטואיטיבי ומתיישב עם חוויית חיינו ועם השכל הישר" – גראוצ'ו מארקס אמר שאם אומרים את האמת, לא צריך לזכור את הפרטים.

    הבעיה בקאנט היא שהוא מספק תשובה אידיאליסטית ולא תשובה מעשית. גם הרצון הטוב צריך הנחיה.
    מה שאתה אומר על אומנות כתכלית ולא אמצעי זה העניין שצריך לשים עליו את הדגש. קאנט מעלה את הבעיה, אבל נכשל מלמצוא פתרון. הפתרונות של קאנט גם הם במימד האידיאלי ולא המעשי. הרצון הטוב הוא טוב כל עוד אינו מושפע מהרצון הרע. לא ניתן להסתמך רק עליו. הקטגוריות של קאנט ,עם כל ביקורתו על התבונה, הן תבוניות…

    קאנט היה גרמני, ומהפילוסופים המשפיעים ביותר על התרבות, וידוע שאחריו לא ניתן להתייחס לפילוסופיה הקרטזיאנית ברצינות. הוא לא צריך קאמבק, הוא נמצא שם מאז ומתמיד. למרות שחשף את הבעיה, מארצו ותרבותו הגיעה השואה.

    בובר, לעומת קאנט, מציע פתרון מעשי, אמנם מעט קשה לעיכול. ב'סוד שיח', טוען בובר שבדיאלוג שאינו עושה שימוש בנמען, אלא רואה אותו בתכליתו, בנוכחותו, ניתן לצאת מן המימד הסובייקטיבי ובכך לחוות את התגלות השכינה. מהי אומנות אם לא דיאלוג?

    אם נשוב להתייחס לאמנות כדיאלוג, ולדיאלוג כתכלית, אזי האמנות תהווה את שינוי התודעה. כל זה קורה בתוך השיח של קאנט אך משלים אותו עם המימד החשוב ביותר, והוא המימד הדתי.

    לוינס (פיתוי הפיתוי) משלים את בובר בכך שאומר שהמעשים הם שמעצבים את קיומנו ולא הרעיונות. 'נעשה ונשמע', אמרו בני ישראל במתן תורה. העשייה היא התכלית. התבונה מלווה אותה ולנצח משתנה.

    קאנט אבל עם כמה הסתיגויות:
    א. אם קאנט מציל את העולם האדם ובכלל- למה הוא לא- הציל את האדם העולם וכו' ? אי אפשר לטעון שדעתו לא נשמעה/ השפיעה.
    ב. הכיוון שאליו הלך קאנט הוא טוב במובן שהוא הועיל לפילוסופיה בתקופה של התפצלות ענפי המשנה של המדע מתוכה- הוא נתן לפילוסופיה קרקע יציבה שאכן שמה את הסובייקט החווה מכיר וחושב במרכז. בראשית החקירה ובבסיס של מה שאפשר לחקור- לפי קאנט- ההיכרות שלנו עם העולם. בהקשר הזה חשיפת הקוגיטו כפעולה בולענית של מילים ולא כפילוסופיה הייתה חשובה ועדיין נכונה, אלא שהיום ועם התפצלותם של מדעי ההכרה והעמקת החקירות בתחומים האלה (קוגניציה, מדעי המוח, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה נוירו ביאולוגיה , חוגים אינטרדיציפלינאריים וכו ) ראוי להדגיש בכל הקשר את סדר הודאויות המאפשר כל חקירה. כל חקירה מביאה למסקנות חלקיות (ראה פופר ), גם זו של קאנט, וגם של כל המפעל המדעי- וקודמת להן (ראשונה בין כמה תנאים חיצוניים לחקירה) בסדר הודאויות קיומה של התודעה. זותי ודאות ראשונה שקודמת גם לקבלת התיאוריה הטובה של קאנט כאמור. אכן ראוי לבקר את דקארט על זה שהתיימר להוכיח משהו בעזרת החשיבה בזמן שבפועל מה שעשה זה שהתווה את אחת הדרכים להכרה בודאות קיומה של התודעה- הליכה בעקבות הספק- ולא כמו שהתימר לעשות לבסס משהו על השכל. שם או משם קונסטרוקטיבית. ראוי גם להדגיש שהודאות הזאת עולה בדרגת ודאותה על כל תיאוריה וגם שלכל המפעל המדעי והנאור אין ערך בלעדיה. העיניין הזה- חשוב להדגיש אותו במיוחד היום שגם אחרי שיסתבר שכלכלי יותר לשעבד את אזרחי המדינה לניהול מחשב או שישבטו אותי ויחזו במוחי נישא על גבי גוף של כלב ים, ויוכלו לנבא את המילים הבאות שלי, לי עצמי גם אם אקבל את הדיאגנוזה, דרגת הודאות שלה לגבי תמיד תיהיה נמוכה מזאת הראשונית- שיש לי תודעה שנלווית למחשב ולתחושה ועלי האחריות מה לעשות עם כל זה. וכאן ראוי להבין משהו מדה קארט לפני שזורקים אותו לפח.
    ג. לגבי אלוהים- קאנט לחלוטין לא היה מסכים וספק אם היה מתנחם בדטרמניזם מעודן סטאטיסטית כמו שאתה או ג'ון סיריל מציעים
    ד. לגבי הדרך שהמלצת לפיה לבחור פילוסופיה, הרי שחלקה השלישי טעון ביאור, כמו שהוא מנוסח 'האם משתלם לי להאמין בה?' נראה כעומד בסתירה לצו הקטגורי של קאנט
    ה. די להתנחלויות הנדל"ן ביפו
    ושוב
    ברכות על המאמר הטוב

    מאמר שציפיתי לו. מבחינתי, זקוקים "היפה" ו"הנשגב" לעיסוק מחודש ומעמיק, ואחר-כך לכתיבה מחדש. ובכלל, נדרשת ל"ביקורת השלישית" של קאנט קריאה מחדש, כמו-גם הערכה מחדש של ערכה האסתטי, כן.

    קראו את 'מוצא המידות הטובות' של מאט רידלי, ותדעו מה באמת יש. סוף לפילוסופיה ושאר בדיונות נטולי הוכחה ומלאי גאוות שווא (אדם = אל).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.