הוכרזו שמות הזוכים בפרס האמן הצעיר

גילי אבישר, שחר יהלום, דנה יואלי, עידו מיכאלי, רועי מרדכי, תומר ספיר, עינת עמיר, איל פנקס, גליה פסטרנק וברק רביץ הם זוכי פרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2012. פרס האמן הצעיר בסך 100,000 שקלים מוענק לעשרה אמנים מצטיינים שגילם 27-35, כשכל אחד מהזוכים יקבל פרס בשווי 10,000 שקלים. חבר השופטים בפרס היו […]

גילי אבישר, שחר יהלום, דנה יואלי, עידו מיכאלי, רועי מרדכי, תומר ספיר, עינת עמיר, איל פנקס, גליה פסטרנק וברק רביץ הם זוכי פרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2012.
פרס האמן הצעיר בסך 100,000 שקלים מוענק לעשרה אמנים מצטיינים שגילם 27-35, כשכל אחד מהזוכים יקבל פרס בשווי 10,000 שקלים. חבר השופטים בפרס היו האמנים ארז ישראלי ויצחק ליבנה, האוצרת טלי תמיר ועידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט. לפני חברי הוועדה הוצגו 126 תיקי עבודות.

נימוקי השופטים לפרס אמן צעיר 2012
גילי אבישר
באחת מעבודות הוידיאו שלו, נראה גילי אבישר כדמות תיאטרלית המזכירה שודד ים או חוקר ארצות. בזיקה לעבודותיו, ניתן אף להציע את "החייט האמיץ" של האחים גרים, שבמכת הינף יד אחת הרג 7 זבובים, רשם זאת על חגורתו ויצא אל העולם למסע הרפתקאות. בעולמו של אבישר ניתן לפגוש בין השאר חתול, ליצן, ינשוף, מלאך מוות וכלב נאצי. דמויות גרוטסקיות הנוצרות בוירטואוזיות רבה ומהוות את תיאטרון האבסורד של האמן. כמנהל מיומן של 'קרקס נודד' וביצירתיות מעוררת התפעלות, בורא אבישר עולם עשיר ומגוון של דימויים הנעים בן מחוזות ילדות פרטיים לארכיטיפים של התרבות המערבית. מאלה הוא יוצר דימויים חדשים, אותם הוא שב ומפרק, ומרכיב פעם נוספת ליצירה חדשה. מבני עץ שהוא עצמו בונה מתפקדים כקונסטרוקציות מפוקפקות התומכות בקושי רב בדימוי שנותר. עבודותיו נוצרות מחומרים ומחפצים שאסף במסעותיו, הנתפרים ומודבקים לפסלי ענק מצוירים, שבכמה מקרים אף מונפשים לסרטים המשולבים במיצביו. כל זאת באמצעים פשוטים ודלים: בדים ישנים, עצים, צמר, ונייר, ההופכים לחגיגה בארוקית צבעונית.

אבישר הוא בבחינת בובנאי, המתפקד גם כמפעיל וגם כמופעל; מעין סבא ג'פטו שנשאר ילד ובונה לעצמו עולמות רחוקים של דמיון, השופעים בבגרות ויזואלית מרשימה ומורכבות אקספרסיבית. צייר המצייר פסלים תלת מימדיים. כבכל סיפור, יש גם כאן גיבור, אך אצל אבישר הגיבור הוא האנטי-גיבור. בעבודה Horse House Hat,  שהוצגה במוזיאון הרצליה, למשל, מטפל אבישר בדמות האיקונית של הקואובוי ומציג אותו כדמות נשית בעלת מגפי מסקינטייפ חום המזכירים יותר את מגפיה של אשת חיל מאשר את אלו של קלינט איסטווד. באמצעות דימויים אלה מעלה אבישר שאלות על גבורה וגבריות, המתחדדות באופן מיוחד לאור עיסוקו הנרחב בתפירה – תחום שנתפס באופן מסורתי כאמנות של נשים.
מיצביו נראים לעיתים כמרקדים בכוריאוגרפיה חומרית מחושבת היטב. בעבודה "ליצנים" אותה הציג בגלריה רופארט פאב בדיסלדורף, הפסלים מרחפים ונעים במין חיות עליזה הפועלת בניגוד לחומר, כאילו ביקש להפיח חיים באובייקטים הדוממים. בעבודה אחרת, "טבח", שהוצגה בביאנלה בהרצליה הפכה אותה תחושת תנועה וחיות לקשה יותר והיא מכילה בתוכה חוויית איום ופחד. על עולמו העשיר, שפתו הייחודית  ועל "שהרג 7 בבת אחת”, הוא ראוי בפרס אמן צעיר לשנת 2012

שחר יהלום
זפת, חומצה, עצמות דגים, קרסים, שעווה, דיו וצילומי רנטגן, הם רק חלק מהחומרים הבונים את גוף העבודות המרתק של שחר יהלום.
יהלום מעידה על עצמה כמי שפועלת מתוך תפישה האומרת כי "תפקיד האמנות הוא לא להשפיע באופן חיצוני על החברה, אלא הכוח של האמנות נובע מתוך הדיבור הפנימי של החומר" ואכן בעבודותיה של שחר ניכר כי החומר הוא אינו האמצעי כי אם המטרה עצמה. במלאכת מחשבת המזכירה אלכימאי, היא יוצרת פסלים ורישומים מחומרים אותם היא אוספת או יוצרת בעצמה. חומרים הבוחנים את היחסים שבין אובייקטים תלת מממדיים לדו מיידים ובין פיסול למיצב. עבודותיה מתפקדות לרוב כמרחבים ארכיאולוגיים או כזירות של קטסטרופה. אתרים בעלי חוקיות מוקפדת, בהם היא בונה וחושפת מנגנוני רישום ופעולה אוטונומיים המערערים את החוקיות כדי ליצור מציאות מפוברקת חדשה בשפה אינדיווידואלית הייחודית לה. כך במיצב הבלתי נשכח שלה, "ארץ הפטל" במוזיאון תל אביב; מיצב פיסולי המבוסס על תמונה שהתגלתה לה באקראיות באינטרנט ומתארת את ההרס של הכיפה הגדולה של קתדרלת סנט ג'יימס בסיאטל, שקרסה בשנת 1916 לאחר שהצטברו עליה 15 טונות שלג. הכיפה הקורסת מהווה את תשתית העבודה בה נעשה שימוש בחומרים רבים כדי לצייר מרחב כמעט אוטופי, המבוסס על רישום לוגי של ההרס. המיצב מנסה לשלב  בין  אורגאניות ומכאניקה-מתמטית כדי ליצור מרחב זר, מנותק ואחר. החורבן מהווה בסיס לבניה מחודשת ועל ידי כך החומר הופך להיות התוכן. גוף זר שעל הצופה מוטל לפענחו ולנתחו, "כמו על שולחן ניתוחים" כדבריה.
בעבודת הוידאו "הפרדס" (הוצגה במוזיאון הרצליה), נראית האמנית מסתובבת בלילה עם פנס בין כוורות לבנות באותו האופן בו בלש מחפש ראיות. פעולת החיפוש כתהליך מתמשך של עשייה רחבת היקף מייצגת את תפיסת האמנות של יהלום. בזכות כישרונה יוצא הדופן ביצירת שפה ויזואלית חדשה ורעננה, היא ראויה לפרס אמן צעיר לשנת 2012.

דנה יואלי
עבודתה הפיסולית של דנה יואלי התפתחה בשני צירים רעיוניים: ציר אחד נובע ממסורת אירופאית בורגנית של טבע דומם ושל חפצי יוקרה דקורטיביים עשויים פורצלאן וציר שני נע לאורך שפה ארכיטקטונית מקומית של ברוטאליזם המתבסס על יציקות בטון. בין הפורצלאן לבטון יואלי עוסקת גם בציור שמן על בד, הבוחן את הקשר בין ארכיטקטורה, נוף וטבע דומם.
היקף המבט של יואלי חובק אובייקטים המזוהים עם פנים מובהק – מיניאטורות פורצלאן, המאכלסות סלונים אלגנטיים – עם עולם של צייד, מלחמה ואלימות, המתרחש כולו במרחב פרוץ ועתיר סכנות: הרקדנית הופכת לצייד, הליצן לדב טורף, סלסלת הפרי לראשו המתגלגל של בן אפריקה שחור-עור. כל אלה עטויים בגלזורת פורצלן מבריקה. יואלי משתילה את אימת העולם של המאה ה-21 במסורת הבורגנית ארוכת השנים המתמסרת לייעודה כמסתירה ומייפה.
באופן אינטליגנטי ועשיר בתובנה תרבותית בוחנת יואלי את האתוס הארכיטקטוני הישראלי ובמיוחד את החזות הציבורית שלו – קירות תבליט, בנייני זיכרון והנצחה. יואלי מפרקת אותם ומציבה אותם מחדש כנטולי עוצמה ומשוללי כוח. היא יצרה שפה מונוכרומית- אפרורית, הנשענת על ההיגיון של התבליט והקיר, אך בוחנת את האפקט הרגשי שלהם ואת ציווים החברתי להרשים ולעורר סוג של יראה וכבוד. עבודתה של יואלי מקורית, יוצאת דופן בשפה החזותית שלה ובתמות בהן היא מטפלת ומפעילה חשיבה ביקורתית ראויה להערכה. היכולת של יואלי לחבר בין תמות מקומיות – זנוחות למדי – לבין תמות אוניברסאליות, תוך כדי שמירה על דיבור אנושי ומוסרי – היא מרשימה. על כך היא ראויה לפרס אמן צעיר.

עידו מיכאלי
עידו מיכאלי, כשם המחלקה בבצלאל ממנה בגר [תואר ראשון] עוסק בתקשורת חזותית, אך הוא חורג מהפרקטיקות המקובלות בתחומו. חומרי הגלם לעבודותיו נלקחים מן המנגנונים הלשוניים והגרפיים הנמצאים בשימוש במוסדות כוח ושררה: בולים, שטרות כסף, מסמכים או סמלי יחידות צבאיות. הוא משתמש בחמרים אלה כדי לפרקם ולשבשם ולחתור תחת המנגנונים אותם הם מייצגים.
מבחינה חזותית עבודותיו של מיכאלי עשויות ללא רבב והן בעלות מראה אמין ביותר. ניתן לחשוב, במבט ראשון, שלפנינו אכן גרפיקאי מוכשר, מעצב מיומן, או אמן ויטראז'ים. אך מבט נוסף מגלה דמיון חסר גבולות וחוש הומור פרוע, המתייחסים לכל מיתוס אפשרי. הכול עובר תחת ידו של מיכאלי טיפול אירוני מגחיך, שבנוסף להיותו מצחיק, הוא מצליף באור סאטירי חריף בחיבה היתירה שיש למנגנוני כוח ייצוגיים לשימוש בסמלים, בתגים ובאיקונים למיניהם. עידו מיכאלי הוא אמן מתעתע. הוא לובש דמויות שונות, פושט אותן ושוב לובש. כל דמות שהוא נכנס לנעליה מעוצבת ומבוצעת באופן משכנע ביותר. הוא בונה גופי עבודה גדולים, מפוארים ומשכנעים, אך בו בזמן הם מופרכים מן היסוד. מראית העין המקצועית והמרצינה מהווה חלק חשוב מעבודתו. החזות הכמו-מקצועית שלו עצמו ושל עבודותיו מעצימות את האפקט ההומוריסטי והסאטירי של העבודות. לצופה לא ברורה הפרסונה שמאחורי העבודות, ולא תמיד הוא מזהה את הנרטיב המדויק, אך דווקא חוסר הוודאות הוא זה שתורם לאפקטיביות של המיצב כולו. בשנים האחרונות עבודותיו של מיכאלי בולטות בנוף האמנות המקומי והתובנות באשר לכוונותיו ותכניו הולכות ומתבררות עם הזמן.  נראה שעידו מיכאלי הוא אמן מסוג שאינו שכיח ואמירתו  בולטת במקוריותה ובחריפותה.

רועי מרדכי
רועי מרדכי צבר לעצמו רקורד מרשים של פעילות אמנותית, בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. מרדכי הוא צייר מיוחד במינו שפיתח שפה אישית של דימויים הניזונה ממרחב ילדותו בשכונות מרוחקות מהמרכז. מגרשי משחקים, מרחבים פתוחים, שיכונים אורבאניים, אנטנות, קירות מקולפים וחצרות אחוריות – אלה הם נופי הציור שלו. ילדים, כדורגלנים, חתולים, כלבים ומכוניות מאכלסים את המרחבים הללו.
רועי מרדכי העניק קול לילדות רחוקה וזנוחה, ולשאיפות ילדות לגדולה באמצעות ספורט וגיבורי-על. בפרויקט 'הסוכנות', שהוצג בגלריה הקיבוץ הוא ייצג את 'פומפה מן' – שעל חולצתו מסומנת הספרה 1 בהיפוך – סמל שמשמעו עידוד המפסידים והחלשים… מרדכי השכיל להפיק מתוך עמדת החולשה היחסית ממנה בא הרבה עוצמה וחופש פעולה. בטכניקות שונות – ציור אקוורל מעודן, ציור שמן משוכלל, פיסול, מיצג וגם חינוך בקהילה – הוא מנסח באופן מורכב יותר ויותר את העולם המעורבב שלו: ילדותי ובוגר בעת ובעונה אחת, רך ואלים, קיים ומדומיין. גם בעבודתו הציורית, למרות המדיום השמרני, מתקיים מימד של אנרגיה חברתית מתפרצת ומרד פנימי מול מציאות דלה ובלתי מספקת. האמנות של רועי מרדכי היא דרך לשדרג את החיים. בשילוב של דחף אישי חזק והקשבה רבה לצרכים של אחרים בנה רועי פרקטיקות חינוכיות-אמנותיות אותן הפעיל במפגשים עם ילדים ובני נוער בכפרים ערביים ובבתי ספר פריפריאליים בתל אביב וסביבתה. הגיוון בעשייתו ובחשיבתו, כמו גם יכולתו האישית, המבטיחה התקדמות ופריצת דרך, עושות אותו ראוי לפרס אמן צעיר.

תומר ספיר
עבודתו של תומר ספיר נראית כהמשך ל'ספר הישויות הדמיוניות' של בורחס. ספיר נותן צורה לשורה של יצורים אורגאניים שאינם קיימים, והם מקבלים את נוכחותם בחלל מתוך הלוגיקה הצורנית והחומרית ששואבת השראה מתהליכים כימיים וביולוגיים, שלבי הפריה והכחדה, ודינמיקה של צמיחה והתפצלות.
בין הילדותי לפלאי – או בין הקסום למדעי – מסייר תומר ספיר בתוך חריצים, נקיקים, סדקים ומבוכים ומפיק מתוכם חומריות מבעבעת ללא-שם ותוצרים בלתי מזוהים. הוא מחקה תהליכים טבעיים ומעצב אותם לתוך פסלים, מתחפש לאוצר של מוזיאון לטבע ומאמץ פרקטיקות תצוגה של מיון וקטלוג שקורסות לתוך מצבי כאוס ותעתוע. הוא תר אחרי תחום ההפקר בין המתורבת והמקוטלג לבין הזר והלא מוכר. בגלריה שלוש הציג, בין השאר, ארמונות מחול מטפטף, עשויים מבטון, ושלדי יצורים לא-נודעים.  אלה הם לא רק אתרי זיכרון בעולם של משחק והעברת זמן אין-סופית, אלא גם סימבולים של לגיטימציה לדמיון ולהפקרה של המציאות הקונקרטית. יחד עם זאת ספיר מסמן מרחב מעבדתי, לכאורה, שפיתח חומריות אפרורית ועכורה, והוא מכיר באנטומיה בדויה ובגופניות מפוקפקת. ספיר פועל גם כחוקר וגם כבדאי, גם כמעצב מסוגנן וגם כאמן המגלה תחומים חדשים. על שפתו המקורית, ועל מתיחת גבולות הדימוי והחומר הוא ראוי לקבל פרס אמן צעיר

עינת עמיר
עינת עמיר היא אמנית מיצג (פרפורמנס) ווידיאו, העוסקת במימד המניפולטיבי של עולם האמנות ובאופני התנהלותו, לצד שאלות של מגדר, יחסים בין-אישיים והגדרות של קהילות. עמיר חותרת תחת זהויות מקובלות, מגרה רפלקסים רגשיים ומפעילה סוכנים אישיים למטרות שונות. היא מתמרנת בין אמת ושקר ובין משחק לכנות וחושפת את המימד הטקסי והמלאכותי של ריטואלים חברתיים שונים, החל מיחסים זוגיים ועד לפולחנים חברתיים כמו פתיחות של תערוכות, הרגלי צפייה באמנות וכדומה.  היא אוהבת לייצר מצבי מבוכה ואי בהירות חברתיים, על מנת להפיק מתוכם תובנה על מצבה התבניתי והמתוכנת של החברה הבורגנית המערבית.
עמיר דנה ב"צופה האידיאלי", העסוק בעצמו וביחסיו עם האמנית יותר מאשר בצפייה ביצירת האמנות עצמה, משלחת בקהל הצופים שחקן המייצג ביוגרפיה בדויה, ומעתיקה התרחשות בפתיחה אחת לחללה של גלריה אחרת. הפעולות שלה מפרקות את הלכידות הטקסית, מפוררות נרטיבים חברתיים ומרדדות כל מימד רגשי אותנטי. בכי וקינה הם מצבים רגשיים המוצעים לבחירה, ונאום הסבר של שחקן ליצירת אמנות מועמד אף הוא לכל המעוניין. במיצג וידיאו אחר, מדקלמת עמיר את שמות חבריה הפעילים של קהילת האמנות הישראלית – אמנים ואוצרים – כשהיא ישובה באוהל בדואי, לצד גבר עוטה כאפיה, ומדגישה כך את זרותה שלה בתוך הקהילה מצד אחד, ומצד שני – את מופרכותה של ה'קהילה' שאת שמות החברים בה ניתן למנות בכמה דקות ובזיכרון של אדם אחד. ההסטה של קהילת האמנות הבנויה על מודל מערבי קלאסי אל תוך אוהל בדואי היא מתריסה מצד אחד, ומשעשעת מצד שני.

עמיר משתעשעת במיתוס האוריינטלי כדי לומר משהו על הרומנטיזציה  והפטישיזציה של 'קהילת האמנות'. בכמה עבודות וידיאו מעלה עמיר את סוגיית הקשר הבין- אישי והכמיהה אליו, ומציעה עצמה כדמות שתרה אחרי קשרים וסופגת כישלונות וסירוב. גם סוגיית הקשר הבין אישי היא נושא לבימוי ולהפעלה מניפולטיבית, אליבא דעינת עמיר. עבודתה של עמיר היא עבודה מלנכולית,המצביעה על היעדר קשר בין-אישי, על ניכור וציות לתבניות התנהגות מוכתבות, ועל כשל רגשי עמוק לחוות את החוויה הרגשית במלואה, ללא סוכן חברתי, ספרותי או אמנותי, שינסח אותה ויבנה אותה מראש. עמיר מנסחת את עבודתה באומץ וביושרה, מתוך יכולת גבוהה לתרגם רעיון לפעולה במרחב ציבורי. על כל אלה היא ראויה לפרס אמן צעיר

איל פנקס
איל פנקס הוא צלם, בוגר התואר השני של בצלאל, ותואר ראשון באקדמיה ריטפלד באמסטרדם.  לימודיו באירופה הניבו תמות של זרות ותלישות לצד הפנמה של צילום מופשט וטקסטוראלי, המעלה שאלות טיפולוגיות על מהות הצילום עצמו. הצילום המאוחר של פנקס נוטה להתחכך בעולם הפרסום והוא חוקר חפצים ומוצרי צריכה זולים, לאור האופן שבו ההעמדה הצילומית מאדירה את מעמדם במרחב הסמנטי של התרבות.
תוך כדי קריצה ממזרית לסוריאליזם מייצר פנקס מיחברים קומפוזיציוניים אנינים ומוקפדים של חפצים ותפאורות כמו-אמיתיות, המכילים בתוכם אנומליה מרומזת כמו צבע אחיד, או טקסטורה משתנה. הוא מביא את הצילום שלו, בנקודות מסוימות, אל סף המופשט, ומשכיל לקדם את השפה הצילומית מעבר למימד התיעודי שלה ומעבר למימד הרגשי הקושר אותה למיידיות של העולם. ההסטות המינימליות ממוטטות, לכאורה, את ההעמדה כולה וחושפות את מופרכותה. למרות שנוכחות אנושית חסרה לחלוטין בצילומיו, בוחר פנקס את החפצים לצילום מתוך עניין אנתרופולוגי, המתבונן בתפיסות עולם ובאורח חיים של תרבות מסוימת. הוא מצלם אריזות של מוצרים, מזון מעובד, כלי מטבח וכלי בית. כמו בצילום ארכיאולוגי, הוא מביא ממצאים לסטודיו, מאיר אותם באופן מלאכותי ומעניק להם דרמטיזציה כמו-מדעית. פנקס מתכנן כל פרט בצילום, בונה עולם חגיגי ומזויף, שלוקח חלק פעיל בפולחן התוצר הצילומי ומגחיך אותו בעת ובעונה אחת. הפעילות הצילומית של פנקס מתחילה הרבה לפני הצילום: הוא בוחר, בונה, מרכיב ומחבר ויוצר סט-אפ פיסולי המהווה, בסופו של דבר מושא לצילום. למעשה, פועל פנקס גם כפסל המביים חפצים בחלל, כמו במאי המביים שחקנים על סט הקולנוע.  אך באופן עקיף, מעבר לנוסחאות המלאכותיות, מתקיים עולם של נזקקות, שבו האובייקט הוא מיתוס מרוקן והאדם –  משייט סביבו במסלול בלתי נראה, שיצא מהפריים.

גליה פסטרנק
גליה פסטרנק היא ציירת מקורית המחפשת תדיר צורות ביטוי לא שגרתיות. שיטוטיה במרחב הציורי מאפשרים לה לחצות גבולות ולגלות טריטוריות לא נודעות. כמו הדמות אותה המציאה בתערוכתה האחרונה [ליליאנה] כך גם היא-עצמה נקלעת להרפתקאות ציוריות מורכבות ומפתיעות. מסעותיה לוקחים אותה לסגנונות ציור שונים, לתקופות אחרות ולמקומות אקזוטיים. היא לא נרתעת משימוש בשפות ציוריות נמוכות, שוליות, פופולריות ואף איזוטריות. המסע הציורי בחברת גיבוריה מסחרר ומענג, ומלבד הרבדים המיתולוגיים והפסיכולוגיים משתקפת מציוריה של גליה דמותו של הציור עצמו כפארק שעשועים מרובה תחנות ומתקנים. הנרטיבים שגליה ממציאה מאפשרים לה לברוא עולם ציורי שמחד יש בו רבדים אוטוביוגרפיים ומאידך – הצעה לציור שמרשה לעצמו לברור מתוך תרבות הציור החזותית לסוגיה כל חומר גלם אפשרי, ללא כל הירארכיה של איכות או מעמד. כל סוגי וחמרי הציור משמשים אותה בעבודותיה במידה שווה: אם אלה ציורי מאייסטרים מן העבר, או אם זה ציור אאוטסיידרי לסוגיו. לגליה אומץ ויושרה אמנותיים המאפשרים לה ללכת על הסף ולהסתכן באי הבנה מצד המתבונן, המתקשה לפענח את האסטרטגיה הציורית שלה. החזון הציורי של גליה רחב אופקים ותעוזה. היא מציעה פרויקט אמיץ, מורכב ומסקרן, שראוי לעידוד ולתמיכה.

ברק רביץ
באחת מעבודותיו, כתב ברק רביץ באותיות ניאון לבנות: "מה הן המילים אם לא השתיקה". אמירה זו, המהדהדת גם את עבודתו של דויד גינתון, "הסוף של אלוהים" מכילה בתוכה אמירה פילוסופית המעלה בין השאר שאלות על תפקיד המילים ויותר מכך, על מחברן. אמירה מלאת פאתוס זו מתרוקנת באחת, כשמבינים שמדובר מציטוט מתוך שיר של שלמה ארצי. הגבוה והעממי נפגשים בחיוך ומגלמים אולי, את תמצית עשייתו של רביץ: יכולת, לחבר באופן יוצא דופן בין עומק אינטלקטואלי רחב לבין עולם המדיה והבידור.
השאיפה לשתיקה נמצאת בבסיס העשייה של רביץ, המעיד על עצמו כמי שעל-מנת לעשות אמנות הוא "מתחיל עם הכי מעט שיש ולאט לאט מפחית" ואכן, עבודותיו של רביץ נראות במבט ראשון פשוטות. אולם התבוננות מעמיקה יותר מגלה בהן מורכבות, מידה רבה של תחכום ולא מעט הומור, הבוחנים באופן די מפתיע את מושג הישראליות.

לרביץ יש את היכולות לחבר באופן רגיש ואינטלקטואלי את ה-'שם' האוניברסאלי עם ה-'כאן' המקומי. העבודות נראות כחסרות מקום ומתכתבות באופן ישיר עם תולדות האמנות אך עם זאת פענוחן מצביע על כך שמקורן מושרש עמוק בתרבות הישראלית. כך בסרטו – "ברק רביץ שר לתן" –  האמן בליווי גיטרה, בנוף פתוח ואידילי, בחברת כלב רועים לבן (בתפקיד התן), שר את שירו של סטיב גודמן, "City of New Orleans" – הגרסה האמריקאית לשירו הפטריוטי של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת". עמק הירדן, הפרוש לרגליו, הופך לרגע ל"שם", לנוף מדברי אמריקאי, חסר גבולות. ודמותו הרומנטית של רביץ מהדהדת את המיצג המפורסם של בויס – "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי" – משפט אירוני של בויס המתייחס לסירובה של הסצנה האמריקאית לקבל את פועלו. רביץ מאמץ לעצמו את תפקיד האמן הפועל, לכאורה, כשרלטן המעורר סנטימנט עממי ברוח המולדת – וכך מבטל מראש את האפשרות שהינו דובר אמת, במובן האפלטוני. כשלושים שנה לאחר מותו של בויס הוא מעלה שאלות לגבי תפקידו של האמן. רוח זו מתגלה פעם נוספת גם בעבודה "תמות נפשי עם פוילעשטיק", בה נראה האמן בתפקיד שמשון הגיבור המנסה לשמור את יציבות הקוביה הלבנה: האמן הוא גיבור יפה תואר, אך לא יותר מבן-אנוש מיוזע הנלחם על קיומו בעולם האמנות, ולשם כך עליו לייצר 'פוילעשטיק' כדי לשרוד.
בעבודה אחרת, "שניים ממבנה חרדל, ארבע ממבנה אגוז" עקב רביץ אחרי שירה של להקת חיל האוויר "מוכרחים להמשיך לנגן", שנכתב למענה בעקבות אבידות חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. בעבודה מינימליסטית זו, העשויה פורמאיקה, שצבעיה וצורותיה הוכתבו על-פי השיר הנ"ל, הצליח רביץ להטמיע כמה מהחרדות ומהתחושות הקולקטיביות המאפיינות את החברה הישראלית, וזאת על ידי שפה מינימליסטית מושגית, אלגנטית ומלאת אירוניה. על הישגיו אלה הוא ראוי לפרס אמן צעיר.

12 תגובות על הוכרזו שמות הזוכים בפרס האמן הצעיר

    איל פנקס, דנה יואלי, עידו מיכאלי וגידי אבישר בוגרי התואר השני של בצלאל. ברק רביץ הכוכב האהוב עד ריר של המדרשה לאמנות (לצד בן הגרי שכבר זכה שנה שעברה וכמה מביך שהוא כבר שופט כמו שמביך שהוא רכז מחלקה), לצד הכוכבות המדרשתיות עינת אמיר ושחר יהלום.
    אפילו לא הפתעה אחת, לא בחירה אמיצה בודדת. הישר מכפות ידיהם המלטפות של המורים.

    בממשלה זה חברים מהצבא, באמנות זה חברים מבצלאל/ מדרשה. מה אתה עושה כאמן, הוא משני להיכן סיימת את לימודיך. ראה את התפארויותיהן של המחלקות הרלוונטיות בבוגרים המוצלחים. פס ייצור שמתאים לטעם, לדרישות ולמוסכמות של מה שנחשב ברגע זה "טוב" ו"נכון".

    טל, את/ה ירוק/ה מרוב קנאה, הא?

    אין הפתעות אבל לפחות אמנים טובים

    אמנים טובים? אמנים ממסדיים משעממים וצפויים.

    ל – 1 המכונה תמיד עובדת.
    ופעם הבאה תעתיק נכון את השמות

    תפסיקו אל תהיו כאלה מעפנים. תפרגנו, גם לכם יקרה משהו טוב בקרוב. והעיקר, אם אתם רוצים לשרוד בתחום הזה, לעסוק במרמור וטוקבקים משמיצניים זו הדרך הבטוחה לחיי אמנות אומללים. עם ובלי פרסים ומלגות.

    לפחות יש גליה אחת שצודקת לפעמים

    מפרגנים ובגדול, בגלל זה לא כתבנו דברים רעים

    בחירות טובות אבל באמת ללא הפתעות או סיכון.

    עינת אמיר אמן צעיר?
    שחר יהלום? אמן צעיר?

    אבל מפרגנים

    אין הפתעות!? איל פנקס היא בחירה אמיצה לחלוטין! לא כל אחד יכול להבין מה הוא מנסה להעביר או מה הוא מנסה להראות! הצילומים שלו מיוחדים ושונים לחלוטין מכל הצילומים האחרים שהציגו בתערוכה!
    הוא עובד קשה, מוכשר ומגיע לו לזכות!

    ברכות לזוכות הנהדרות ולזוכים המהממים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.