הון, שלטון וישבנון

1: בסוף השבוע תיפתח הביאנלה לאמנות אמריקאית במוזיאון הוויטני בניו-יורק. באתר מזוייף שעוצב בדומה לאתר המוזיאון ומקושר אליו, מצהירה הנהלת המוסד על החזרת תרומותיהם של שני ארגונים “שמדיניותם המושחתת הפכה את המשך שיתוף הפעולה בין המוזיאון לבינם לבלתי אפשרי”.

הביאנלה לאמנות אמריקאית היא אירוע מסורתי המתקיים במוזיאון מדי שנתיים מאז 1932. התערוכה הנוכחית, שתוצג עד ה-27 במאי ותכלול עבודות של עשרות אמנים היוצרים במגוון מדיות רחב, נערכת בחסות תורמים רבים וביניהם הדויטשה בנק ובית מכירות האמנות הבינלאומי סות’ביס, שאת כספיהם, נטען, יחזירו המארגנים. החזרת הכספים, נמסר ב”הצהרת המוזיאון” שהשמועה מייחסת לקבוצת ה”יס מן” המתמחה במתיחות דומות, נובעת מהחלטת הנהלת סות’ביס לחסל את העבודה המאורגנת ולבטל תנאים סוציאליים למועסקים בחברה בשעה שרווחיה בשנה שעברה עמדו על למעלה ממאה מליון דולר, ומשורה של האשמות במרמה של משקיעים וממשלות, ובכללן ממשלת ארה”ב, בפעילות הדויטשה בנק – פעילות שהובילה לפיטורים ואובדן חסכונות של רבים.

הביאנלה לאמנות אמריקאית

תחת הכותרת “התנצלות בפני האמנים המשתתפים” נכתב באתר כי “מוזיאון הוויטני גאה להיות מסוגל להמשיך ולעביר משאבים מתורמים וחברות גדולות ועשירות לאמנים הראויים, במיוחד במסגרת מערכת פוליטית וכלכלית אשר מרכזת עושר בידי מיעוט קטן בשעה שהרוב נעשה עני יותר, חסר ביטוח בריאות, נאלץ לעזוב את ביתו ולחיות ללא מזון. עם זאת, המוזיאון מכיר בעובדה שכמה תורמים ונותני חסות עשויים להשתמש בשיתוף הפעולה עימו על מנת לטייח את העלויות החברתיות של צבירת ההון ולהסוותן בצדקה. נותני חסות אלה מבקשים לנצל את היצירתיות, התרבות והחוכמה שמביאים לעולם אמנים בני זמננו אפילו בשעה שנותני החסות הופכים את החיים בעולם לבלתי אפשריים. המוזיאון מכיר בעובדה שאמנים חדשים רבים לא יכולים לסרב להשתתף בתערוכה במוסד גדול מבלי לסכן את הקריירה שלהם, ומתנצל בפני האמנים המשתתפים על כך שאפשר להם להיות מנוצלים בצורה כזו ע”י נותני החסות לשעבר. המוזיאון מקווה שהאמנים המשתתפים יצטרפו אליו בגינוי עוולות שבוצעו על ידי נותני החסות לשעבר, ומאמין שהאמנים ישתמשו במשאבים הניתנים להם בכדי לטפח עולם תוסס ובר-קיימא שנעים לחיות בו”.

2: בשבוע שעבר נחשפה, שוב, “אימפריית הפורנו” של מולי ליטבק, בעליה של גלריה ליטבק לאמנות בת”א. “אימפריית פורנו” זה סוג של אנדר-סטיימנט לתיאור פעילות הגובלת בסירסור בגרסתו ההייטקיסטית. רוב הדברים כבר פורסמו בעבר, ובכל זאת, טוב שפורסמו שוב. יש אמנים שהשתתפו בתערוכות בגלריה ולא ידעו זאת. עכשיו זה תקוע להם כמו עצם בגרון ולפחות חלקם לא יסכימו לקחת חלק בפעילות במקום בעתיד. הנה שוב הקישור עבור אלו שעדיין מתלבטים כי כי “אמנות זה לא קשור לדברים האלה”, “זו הדרך שלי לבקר את המערכת”, “אני נגד פגיעה בזכות היסוד של בחורות חסרות כל ממזרח אירופה להתפשט תמורת תשלום” ו”מלצרות זה לא יותר טוב”.

כרזת הקמפיין

3: בלהט הדיון בקמפיין ה”פרובוקטיבי” של המדרשה שהוסר משלטי חוצות בכמה ערים, נשכחה הטענה שפרובוקטיביות היא אולי האחרונה בבעיותיו. זה קמפיין מטופש. אין בו שום דבר שמייצג אמנות עכשווית (הוא נראה כנסיון לשוות מראה סקסי לפרסומת לסדרת “מפגשים על אמנות, אהבה ויין” בהנחיית דורון לוריא), והקריצה שבו אינה פונה לקהל היעד של הקמפיין – כל אותם בני 20 שמחפשים בית ספר לאמנות כי הם אוהבים לצייר – אלא למי שכבר למד אמנות, מכיר את הסצנה ולכן יכול לצחוק עליה בהפוך על הפוך, מבפנים או מבחוץ. זה קמפיין שאינו מעוצב טוב והוא רחוק מלהיות שנון ואינטליגנטי כפי שהוא מעיד על עצמו, ובהתחשב בכך שמדובר בפרסומת לבית ספר לאמנות – בכל זאת, מקום שמבקש לפתח יצירתיות, מעוף, עדכניות ורגישות חזותית גבוהה – זו בעיה. במילים אחרות, הבעיה בקמפיין של המדרשה אינה סוגיות כמו חתרנות, יצירתיות, חופש הביטוי, הגופניות והסובלנות הנגזרות מן השאלה אם העם מסוגל או לא מסוגל להשלים עם סצנה שמעניינת או לא מעניינת לנו את ה***, אלא העובדה שהקמפיין עצמו לא מדגדג לנו את קצה ה***. מזלם של אנשי המדרשה שהקמפיינים של בצלאל נוטים להיות גרועים לא פחות.