האמן ראובן ברמן קדים הוא הזוכה בפרס למפעל חיים לשנת תשע”ב מטעם משרד התרבות והספורט, בסך 70,000 ש”ח. בין זוכי הפרס בשנים עברו ניתן למנות את פנחס כהן-גן, גדעון גכטמן, נחום טבת, צבי גולדשטיין, בינאקה אשל -גרשוני וציבי גבע אשר זכה אשתקד.
בועדת השיפוט מטעם המועצה הישראלית לתרבות ולאמנות ישבו ציבי גבע, דוד גינתון, יאן ראוכוורגר ועידית עמיחי כנציגת משרד התרבות. הבחירה בברמן התקבלה ברוב קולות ע”י חברי ועדת השיפוט. עבודותיו של ראובן ברמן קדים יוצגו בתערוכה משותפת המתוכננת להתקיים לצד עבודותיהם של כל האמנים, זוכי פרסי משרד התרבות בתחומי האמנות והעיצוב. התערוכה המשותפת תוצג במוזיאון פתח תקווה לאמנות במהלך קיץ 2012.
להלן נימוקי הוועדה להענקת הפרס:
“ראובן ברמן קדים אשר הגיע לישראל מארצות הברית בשנת 1950, צייר במשך שנות ה-60, בעולם האמנותי התל אביבי, במתח שבין פיגורטיביות סכמתית להפשטה גיאומטרית. משנות ה-70 ואילך הזדככה ההפשטה הגיאומטרית בעבודתו והתגבשה לכדי נוסח חריף וצלול שהמשיך את מסורת הבאוהאוז, הקונסטרוקטיביזם וה-Hard Edge. נוסח זה וההקשרים ההיסטוריים שלו, זכו להתייחסות מועטת ונדירה בשדה האמנות הישראלי. מבחינה זאת סימן הפרוייקט של ברמן עמדה אינדיווידואלית, עקבית ואישית באופן חסר פשרות
עיקרה של מגמה זו היא תפיסה אובייקטיבית, מופשטת, אוטונומית ונקייה מסימבוליות או מזיקה אל העולם והחיים המתהווים, החברתיים או האישיים. ברמן קדים מרבה להשתמש גם בתואר אפולוני כדי לאפיין את הריחוק האסתטי של האמנות שלו ואת הזיקה שלה לתוצרים מתמטיים. בארבעת העשורים בהם הוא פועל בהתמדה, בעיקשות ואפילו בבידוד אמנותי מסוים בתחום שהתווה לעצמו, הוא קשר את עבודתו, לאחר הקשר הראשוני עם האמנות המינימליסטית והפיתוחים הדקורטיביים שלה, עם חידושים בעולם המדעי והטכנולוגי. הכוונה לשיטות הריצוף של המישור של המתמטיקאי רוג’ר פנרוז, למתמטיקה של הפרקטלים מייסודו של המתמטיקאי בנואה מנדלברוט, שניהם משנות השבעים ולתגליתו של דן שכטמן משנות השמונים, של הקוואזי גבישים, שעליה זכה השנה בפרס נובל לכימיה. בין שלושת התחומים האלה קיימים קשרים הדדיים, גם בעולם המדעי עצמו, גם בהיותם נגישים לטכנולוגיה הדיגיטלית שאותה אימץ ברמן קדים, בנוסף או כתחליף לציור על בד ועץ, וגם בזיקתם לארכיטקטורה ולאורנמנטיקה שלה, בתרבויות קודמות ובעיקר בתרבות האסלאמית, תרבות שאת היחס אליה ואל האזור שבו הוא חי, ביטא ראובן ברמן בהוספת המילה קדים לשמו.
גוף העבודה הייחודי של ברמן קדים הוצג בתערוכות יחיד, ביניהן שתי תערוכות גדולות במוזיאון תל אביב לאמנות בשנים 1976 ו-2004 וכן בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם.
בבחירתה להעניק את הפרס למפעל חיים בתחום האמנות הפלאסטית לראובן ברמן קדים, מבקשת הוועדה להביע את הערכתה למפעל חייו בעשייה האמנותית, בהוראת האמנות ובביקורת ותוך כך להסב את תשומת הלב של הציבור לאיכות ולחשיבות המצטברת של עבודתו. עבודתו של ברמן קדים מתבססת, כאמור, על תרבות ומסורות מקומיות ואוניברסאליות. בתוך כך, מקיימת זו חקירה עקבית ראויה לציון אשר קושרת בין מקורות הרקע שלה לתפיסות ציוריות ועיצוביות ששימשו כמוקדים מרכזיים של מודרניזם, מינימליזם וארכיטקטורה מערבית. בבחירתה, מציעה הוועדה התבוננות והתייחסות לאפיקים אלטרנטיביים לזרם המרכזי והדומיננטי באמנות הישראלית ומציינת את קיומם וחשיבותם של זיקות והקשרים נוספים למהלכים האמנותיים באמנות הבינלאומית אשר זכו להתייחסות מעטה בשדה האמנות הישראלי.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

אמן נפלא, יצירות מרהיבות וחכמות, כבוד לאמנות הישראלית על זכיתו. מוזיאון ישראל צריך לכבד את עצמו להציג תערוכה רטרוספקטיבה של אמן נפלא זה. ניתקלתי בספרו המהיב “אמנות גיאומטרית” ממליץ בחום לכל אוהבי האמנות.
אפרים
| |