כשדרישה למנהל תקין נתפסת כאקטיביזם רדיקלי

דורון סבג הביע נכונות להתפטר ונדחה, קולות שביקשו לפתוח בדיאלוג עם האמנים הושקטו. גילויים מן הנעשה מאחורי הקלעים במוזיאון ת"א וקריאה לאלו שקולם לא נשמע.

1: מוזיאון ת"א מעולם לא הצטיין בשקיפות המצופה ממוסד ציבורי, אולם בחודשים האחרונים נדמה שאנשיו נכנסו לבונקר. מאז החל המאבק לפני כמעט חודשיים, איש מאנשי הנהלת המוזיאון, עובדיו ועובדותיו לא יצרו קשר, השיבו או הגיבו לדברים באופן פומבי. הם מסרבים להתראיין בכל כלי התקשורת ולכל היותר משגרים תגובות לאקוניות בסגנון דובר צה"ל דרך משרד דוברת המוזיאון. כפי שעולה ממסמכים פנימיים של המוזיאון שהגיעו למערכת "ערב רב" ופרטים מהם מפורסמים כאן לראשונה, ההסתגרות היא אסטרטגיה רשמית של הנהלת המוזיאון, הננקטת בעצת רונן משה – יועץ תקשורת המתמחה בניהול משברים שהוזעק בעקבות האירועים, ומגובה ע"י עו"ד חיים סאמט – סגן יו"ר הועד המנהל של מוזיאון ת"א וראש ועדת איתור המנכ"ל החדש. מי שחשב אחרת, מי שקרא לדיאלוג – הוסה.

2: על רקע שתיקת המוזיאון, קריאה בפרוטוקולים פנימיים, שיחות והתכתבויות שלא לציטוט עם גורמים שונים בדרג המקצועי והמנהלי של המוסד ובעיריית ת"א, מגלות מעט על הנעשה מאחורי הקלעים של המוסד בשבועות האחרונים ומאירות את שיח החרשים שמתנהל בין המוזיאון לקהילת האמנות המקומית. האמנים דורשים מנהל תקין, ובמוזיאון רואים בדרישה ביטוי לאקטיביזם אנרכיסטי, האמנים מביאים דוגמאות קונקרטיות ומבוססות להתנהלות בעייתית, איכות תצוגות לקויה וניגוד עניינים, ואנשי הועד המנהל מוצאים בטענות דרישה ל"הכנסת אמנים לא ראויים למוזיאון". התגובה של כמה מאנשי המוזיאון נעה בין אטימות לא חכמה ("לא צריך להיענות לכל גחמה של מי שקוראים לעצמם אמנים"), לבין הזיות על גבול הפראנויה ("הם רוצים לכבוש את העולם דרך מוזיאון ת"א"). אולם מה שמעניין יותר הוא הגילוי שיש במוזיאון קולות שמתנגדים למדיניות המוסד, טוענים שדרישות המוחים הגיוניות וענייניות וקוראים לפתוח בדיאלוג עימם. כאמור, בהחלטת יועץ התקשורת ועו"ד חיים סאמט, הקולות הללו אינם זוכים להישמע.

"שיח חרשים בין המוזיאון לקהילת האמנות המקומית" (אילוסטרציה). פיטר ברויגל האב - מגדל בבל

3: כן, למוזיאון ת"א יש יועץ לפתרון משברים תקשורתיים. המשמעות היא שברגע שהציבור החל למחות נגד מדיניות המוזיאון, המוזיאון השתמש בכספי ציבור על מנת לשכור יועץ שיסייע לו להדוף את הטענות. אם אתם אמנים שמציגים במוזיאון, זכרו זאת בפעם הבאה שתתבקשו לצבוע את הקירות לבד בטענה שהתקציב נגמר. אולם מעבר לכך, הן הפניה ליועץ למשברים תקשורתיים והן דברים שאומרים חברי הועד המנהל מעידים כי המחאה נתפסת ע"י הנהלת המוזיאון כמשבר תקשורתי – מתקפה משולבת של עיתון "הארץ" וכתב העת "ערב רב", המגובה ע"י קומץ אמנים בעלי תחושת קיפוח. מאד נוח לצייר את המחאה כך, אולם זו תמונה שמנותקת לגמרי מן המציאות. נחום טבת אינו חבר במערכת "ערב רב", והוא לא צריך אישור של רונן אידלמן ושלי כדי לערוך כנס רב משתתפים בבצלאל ולספר שבעשור האחרון כמעט ולא מצא סיבה להגיע למוזיאון. מאשה זוסמן, דוד עדיקא, נועה צדקה לארי אברמסון, ציבי גבע, שרה בריטברג-סמל ורבים אחרים שהציגו את עבודותיהם במוזיאון בשנים האחרונות ורחוקים מלהיות מקופחים, אינם כותבים בעיתון "הארץ" ואינם זקוקים לכתבות של אלי ערמון אזולאי ודניאל ראוכוורגר כדי לדעת שבמוזיאון יש בעיה שחורגת מזהותו הספציפית של המנכ"ל.

"מתקפה משולבת של עיתון הארץ וכתב העת ערב רב" (אילוסטרציה). אז'ן דלקרואה - ערבים פושטים בהרים, 1863

4: זוסמן, אברמסון, עדיקא, גבע, בריטברג-סמל ואחרים משתייכים לקבוצה בת למעלה מ-500 אנשי ונשות מקצוע מתחום האמנות שחתמו על עצומה שהוגשה לראש עיריית ת"א. אמנים, אוצרים, חוקרים ומבקרים, צעירים ומבוגרים המשתייכים לכל קצוות סקאלת האמנות המקומית, זוכי פרסים (חלקם מטעם המוזיאון עצמו), אמנים שהציגו במוזיאון ואחרים שהציגו במקומות נוספים, כאלו שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית לצד כאלו שכבר זכו להכרה מקומית ובינלאומית, ראשי מחלקות באקדמיות בעבר ובהווה ועוד חותמים/ות רבים/ות, מעידים כי הקרע בין המוזיאון לקהילת האמנות לא נולד במאמרים שפורסמו בתקשורת בקיץ האחרון, וכי מדובר במשבר אמון עמוק וממושך. אם ציירת מסויימת מוזמנת להשתתף בתערוכה גדולה בסמיכות מקרים משונה לתרומתו של אביה לבניית גלריה באגף החדש של המוזיאון, אם אוסף פרטי מסויים מוצג במוזיאון בסמיכות להחלטת בעליו לתרום כסף להקמת אודיטוריום, אם אוסף פרטי אחר מוצג במוזיאון בסמוך להקמת ארכיון אדריכלות על שמו של בעליו, אם צייר חובב זוכה להציג תערוכת יחיד במוזיאון במקביל להבטחת תרומה מצד בתו, חברת הועד המנהל, אם היחצ"ן רני רהב מחנה את מכוניתו בכניסה למוזיאון לאחר שהשיג את מימון יבואנית הרכב קמור לתערוכת יחצ"נות מובהקת, אם בזמן מסויים 7 מתוך 9 תערוכות שמוצגות במוזיאון הן תערוכות פרס חסרות חשיבות מוזיאלית, סימן שלא בקונספירציה תקשורתית מדובר, אלא בבעיה מערכתית המאופיינת בהכפפת שיקולי הדעת המקצועיים לגחמותיהם ומאוויהם של בעלי ההון המעורבים במוסד. בפעם הבאה שחברי ההנהלה מלינים על רצונם של המוחים "להכניס אמנים לא ראויים למוזיאון", ראוי שיזכרו כיצד אישרו במו ידיהם את שורת המחדלים שרק חלקה הוזכר פה.

"משבר אמון עמוק וממושך" (אילוסטרציה). ג'וטו - נשיקת יהודה, 1306

5: אחת הטענות שמעלים אנשי המוזיאון נגד המוחים היא שמדובר ברדיפה פרסונאלית וסגירת חשבונות אישיים עם מוטי עומר, דורון סבג ותורמים אחרים. זו דמגוגיה של מי שלוקחים טיעון עקרוני והופכים אותו לפרסונאלי במו ידיהם. איני מכיר את דורון סבג. אנשים שפגשו אותו טוענים שמדובר באדם הגון. יתכן. אולם גם האדם ההגון ביותר לא יכול לשבת בכל-כך הרבה צמתי קבלת החלטות מבלי להיקלע לניגודי עניינים. כיום סבג גם בוחר את מנכ"ל המוזיאון, גם יושב בועדה שבוחרת את התערוכות שיוצגו במוסד, גם מציג במקום מדי כמה שנים עבודות מאוסף האמנות שלו וגם חבר בועדות פרסים שונות במוזיאון ומחוצה לו. איש אינו חולק על כך שאדם שמקדיש במשך עשרות שנים את זמנו, כספו ומרצו לבניית אוסף אמנות בינלאומי הוא אדם שאוהב אמנות ומכיר היטב את עולם האמנות. איש גם לא טען שתרומתו של סבג לאמנות, לאמנים ולמוזיאון ת"א אינה תרומה חשובה וראויה, אולם לא צריך להיות אקטיביסט רדיקלי מ"ערב רב" או סמולני עוכר ישראל מעיתון "הארץ" כדי להבחין בשלל ניגודי העניינים העולים מריבוי התפקידים בהם מחזיק האיש, ולא צריך להיות מומחה למדיניות ציבורית כדי להבין שיש פה טעם לפגם המעיד על כך שהצורך ברגולציה חורג מן העניין הפרסונאלי.

על רקע זה, מעניין לגלות כי לאור הביקורת הביע סבג עצמו נכונות להתפטר מתפקידיו כחבר בועדת איתור המנכ"ל החדש וועדת התערוכות והרכישות. ההצעה עלתה בישיבת הנהלת המוזיאון שנערכה לאחר הגשת העצומה לראש העיר, אולם היא נהדפה מייד ע"י עו"ד חיים סאמט ולא עלתה לדיון רציני. בכלל, סאמט, עו"ד פרטי המתמחה במשפט מסחרי ובליטיגציה, מצטייר מן התכתובות כאדם כוחני וחסר תבונה ציבורית. בהיעדר מנכ"ל זהו האיש החזק במוזיאון, וכדי להבין את גודל הנזק שהוא גורם למוסד די להיווכח בטענתו כי "הפורום של ועדת האיתור הוא הנכון והמאוזן", משום שהוא "דומה לפורום שבחר את מוטי עומר לפי 16 שנה".

"הפורום של ועדת האיתור הוא הנכון והמאוזן" (אילוסטרציה). אדוארד מאנה - ארוחת בוקר על הדשא, 1863

6: בסופו של דבר, יועץ התקשורת ועו"ד חיים סאמט צודקים. הם צודקים כשהם טוענים שהסתגרות והימנעות מכניסה למגרש התקשורתי מאפשרות לאנשי המוזיאון להרוויח זמן ולהמשיך לפעול כפי שפעלו עד כה. בהיעדר ניסיון במאבקים מסוג זה, אנשי האמנות מתקשים לתרגם את התמיכה הציבורית הגדולה להשפעה פוליטית של ממש. לכן חרף התגייסותם של שלושה דורות של אמנים ואמניות ולמרות ההתייחסויות הרבות בתקשורת, סאמט וחבריו מצליחים לקבל גיבוי מרון חולדאי, מצליחים לדחות את התביעה לשנות את הרכב ועדת האיתור, ומצליחים להמשיך ולהפנות את גבם, לאטום את אוזניהם ולא לשאת ולתת עם קהילת האמנות. במישור הזה הם מנצחים, אולם זהו ניצחון פירוס. במקום לחגוג את הרחבת המוסד וחילופי התפקידים בראשותו, המוזיאון מגיע לפתיחת האגף החדש כשהוא בשפל תדמיתי ובשעה שאנשיו מפוררים במו ידיהם את שאריות הלגיטימציה שזכה לה מצד קהילת האמנות והציבור הרחב. רון חולדאי וחיים סאמט אולי לא רואים זאת, אבל רבים מעובדי ועובדות המוזיאון דווקא כן, וכמוהם רבים נוספים שעתיד המוזיאון יקר להם.

7: עובדי ועובדות המוזיאון וחברי ההנהלה שקולם אינו נשמע הם אלו שביכולתם לספק מפתח לפיתרון הבעיה. את הקרע רב השנים בין המוזיאון לקהילת האמנות אי אפשר לאחות ביום אחד, אולם אלמלא עצותיהם של עו"ד סאמט וחברי החונטה שלו ניתן היה ליצור בקלות סדרת צעדים בוני אמון ולהרגיע את המחאה כבר בראשיתה. כל מי שיקרא את נוסח עצומת אנשי האמנות יגלה כי מדובר במסמך שקול, ענייני והגיוני. לא סתם ביקשו רבים ורבות כל-כך לחתום עליו. חלקו הראשון מתייחס להרכב ועדת האיתור וחלקו השני למדיניות הכללית של המוזיאון. בניגוד לדעתם של כמה מאנשי המוזיאון אין בו התקפות אישיות וגם לא קריאה לשרוף את המועדון, לכבוש את העולם, ולהחריבו עד היסוד ושלל ססמאות ומליצות אחרות. כל שהעצומה מבקשת לעשות, הוא להגדיר תשתית מנהלית, מקצועית וציבורית ראויה שתהווה בסיס לעבודתו של המוזיאון בעתיד ותמנע מצבים כאלה. לאור זאת, כל שצריך היה להיעשות ע"י אנשי המוזיאון הוא דבר פשוט ומתבקש: אחד מחברי הנהלת המוסד היה צריך לקום ולומר שכן, נעשתה טעות בשיקול הדעת במינוי הרכב הועדה – יושבים בה שני אספנים ואין בה אפילו איש מקצוע אחד. זו לא טעות שנעשתה בזדון אך זו בכל זאת טעות, ואת הטעות ניתן וצריך לתקן. באשר לחלקה השני של העצומה – מדובר על דרישות לגיטימיות וענייניות, אך ברור שעל מנת לקדמן בצורה יעילה יש למנות קודם מנכ"ל חדש. לכן, כל שצריך היה לעשות הוא להבטיח שהמסמך יהווה תשתית לתהליך עבודה משותף, שיחל עם כניסת המנכ"ל הבא לתפקידו.

במקום לשכור יועצי תקשורת, במקום להיכנס לבונקר, לחוש נרדפים ולתוות תיאוריות קונספירציה הזויות, במקום להביך את המוסד ולהעמיק את הבוז והאיבה שהוא מעורר, צריך היה רק לומר את הדברים הללו, ולצאת לדרך חדשה.

"מסמך שיהווה תשתית לתהליך עבודה משותף" (אילוסטרציה). גוסטב דורה - עשרת הדיברות, 1880

8: האפשרות הזו מונחת על השולחן מיומה הראשון של המחאה, ממתינה לבעל תבונה שיושיט את היד ויאמר את מה שנלחש כבר מזמן גם במסדרונות המוזיאון וגם באגף האמנות של העירייה: שהרכב ועדת האיתור בעייתי, שמעורבות ההון הפרטי צריכה ריסון ושהתנהלות המוזיאון זקוקה לשינוי. זה לא בלתי-סביר לדרוש הפרדה בין תפקיד המנכ"ל לאוצר הראשי וזה לא בלתי-סביר לדרוש שאנשי מקצוע יהיו מעורבים בקבלת החלטות מקצועיות. בתחום דינאמי ומשתנה כמו אמנות, זה לא בלתי-סביר והגיוני לקצוב את משך כהונתם של אוצרים בכירים. בתקופה של שוק אמנות רותח, זה לא בלתי-סביר להגביל את מעורבות ההון הפרטי בקביעת המדיניות המקצועית והציבורית של המוזיאון, ולא בלתי-סביר לצפות ממוסד ציבורי לתמוך ולספק במה גם לאמנות שאינה פועלת בשדה האמנות המסחרי. לבסוף, זה לא בלתי-סביר לדרוש שבמשך אחר-צהריים אחד בשבוע, יפתח המוזיאון את שעריו גם בפני מי שידם אינה משגת לשלם את מחיר כרטיס הכניסה. מקריאת מסמכי המוזיאון ומשיחות עם אנשיו מתברר שיש רבים שמסכימים עם הדברים. הגיע הזמן שישמיעו את קולם.

5 תגובות על כשדרישה למנהל תקין נתפסת כאקטיביזם רדיקלי

    מעולה
    האילוסטרציות קולעות במדויק
    מה רע במנכ״לית ובכלל כל הדיון הכוחני והגברי: יקום, יעשה, ירים, יביא. יכול להיות מוחלף בסוג אחר של דיון המכיל רבדים שונים ומוצא פתרון בקרב המכלול ולא מבוסס על עבר שכשל

    מה אני חושב?

    אני חושב שאתם ממש פחדנים.
    התלבשתם על מוזיאון תל אביב כי מוטי עומר נפטר. לפני זה לא היה לכם אומץ לצייץ, חס וחלילה שהקריירה האמנותית שלכם לא תפגע.

    ראיתי במו עיני במחאה מול מוזיאון תל אביב עשרות אמנים שהמוזיאון הציג אותם בתקופת מוטי עומר. ולא סתם ציור בודד בתערוכה קבוצתית, אלא תערוכות יחיד ענקיות. לפני מותו של מוטי עומר, כשהמוזיאון התנהל בצורה מחפירה, לא היה להם מה לומר?

    נראה אתכם מעיזים לצייץ אל מול דליה לוין שיושבת כבר 16 שנה במוזיאון הרצליה.

    אז זה נורא יפה ונורא חשוב לעשות הרבה רעש מול מוזיאון תל אביב, והמחאה במקומה והכל. אבל מה עם שאר המוזיאונים?

    לא נראה לכם שגם שם צריכים טיפול?
    או שמפחיד מדי להתעסק עם אנשים חיים?

    למרות שאני מסכים עם רוב הדברים הרי שאני לא מאמין בניהול "שקוף" ו"דמוקרטי" של מוסדות אמנות, הגישה הזו ילדותית ורומנטית ובעיקר מנותקת מהמציאות כך היה מימי מדיצ'י ועד ימינו, הכוח ובעיקר הכוח הכלכלי הדורסני מדבר בקול רם ונישא, תמיד זה היה כך, אמריקה הפכה למרכז עולמי לאמנות דווקא אחרי הטלת פצצות אטום כזכור אפילו אם מישהו לא רואה קשר אין כאן קשר גם בכיוון ההפוך, ישראל בשנים האחרונות ככול שנאטמה והפכה כוחנית יותר, זכתה להצלחה בזירה הבינלאומית באמנות, הרי אין ולו דוגמא אחת שבגלל מוסר ללא דופי נבחרה יצירת אמנות להיות מיצגת, אסתטיקה אדישה למוסר ואמנות מצייתת לכוחות השוק ההומים והנוגסים ככה זה אפילו שעברנו מהפכות ומניפסטים הונפו אל על רק למען הפיוט או מה שגרם לכך.

    משום מה קושרים קשרים כאלה בין מוסר לאמנות בין צדק לאמנות, ולמרות שרוב האמנים הם אנשים "מצפוניים" כי יש לכך הסבר בגלל רגישות אישית וסף נמוך לסבל אנושי ולקבלתו של סבל אנושי כחלק מהמשחק ומכללי המשחק, אין אמן או אמנית שלא עשו גם באג'נדה שלהם קרדום לחפור בו וזה בסדר.

    סליחה על היאוש אבל אף אחד לא יגיש על מגש את המוזיאון למישהו או לקבוצה צודקת ככול שתהיה, צריך להפעיל פוליטיקה, וכוח (!) כמו שהצד השני עושה, גם המודרניזם לא הגיע כאמור לעולם ע"י שליחת זר ורדים לכל מי שרצה להתעניין בו באופן רנדומלי.

    המאבק לגטימי והוא לא צריך לבקש שום דבר, הוא צריך לקחת, אגב ממה שהבנתי אין מודל אחר לניהול מוזיאון, כלומר גם כשתהיה מהפכה במהרה בימינו, ניהול מוסד כמוזיאון כזה מרכזי יצריך איש או אישה בעלת סמכות, בניגוד לביקורת של יונתן על מחוסר בשקיפות ובדמוקרטיה, אין דבר כזה ניהול דמוקרטי במוזיאון לאמנות.

    ניהול אמנותי נסמך על השקפה חדה ועל רצון לקדם נושאים מסויימים לפי ראות בעל הכוח או האוצר.

    אדם רוצה להנחיל השקפת עולם, לבסס תיזה, הוא לא מציע הצעות דמוקרטיות הוא קובע עובדות, הימין ששולט הוא כרגע זה שקובע, ואל תטעו רוב האמנים בסופו של דבר הם ימין או באמצע אינם מבקשים לעורר מהומות ממש, עכשיו מחכים שיגיע הגורם שיהפוך את הקערה ואת המגמה, הוא יגיע אם יהיה כוח פוליטי מאחוריו, מספיק עם התמימות, או ההיתממות.

    בהצלחה במאבק, זו ברכה כנה לא צינית.

    […] סאמט, שעל מידת התאמתו לתפקיד חבר בהנהלת מוסד תרבות כבר נכתב פה בעבר. לצדו ישבו בועדה ד"ר רון פונדק, עו"ד אלן בהרב […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת