השוק והשדה – סמי-מניפסט

גליה יהב שופכת אור על המאבק הפנימי המרכזי באמנות המקומית, בין היקום המופרט למתוקצב, בין ההתמסרות לפעימה הארוטית של ההון וההחלטה לבקש את סיועה של המדינה. מתוך מעין 4 – גיליון מגזין השירה והאמנות שיצא בשנת 2008.

גליה יהב שופכת אור על המאבק הפנימי המרכזי באמנות המקומית, בין היקום המופרט למתוקצב, בין ההתמסרות לפעימה הארוטית של ההון וההחלטה לבקש את סיועה של המדינה. מתוך מעין 4 – גיליון מגזין השירה והאמנות שיצא בשנת 2008.

כשמוסדות תצוגה ציבוריים כגון חללי תצוגה "קהילתיים" או "אלטרנטיביים" משתפים פעולה עם אמנים המשתפים פעולה עם גלריות מסחריות, מה שקורה בדרך כלל הוא שנולדים יחסי כפיפות לא מוצהרים, לא מוכרזים. מתקיימים במפגש כזה שני פערי-הרגלים. האחד, הוא עצם העובדה שמוסדות אלה מאוישים באוצר. עובדה זו אינה מובנת מאליה אצל אלה הרגילים לעבוד עם גלריסט או דילר, או עם מפיקים, ספקים ובעלי מקצוע. הפער השני נפער מתוקף איזו אפולוגטיקת-תקציב של המוגבלים מראש (המוסדות הציבוריים) בפני אלה שהשמים הם הגבול עבורם (אמנים מחוזרים ונסחרים) ויוצר צורך בבירור מחודש של התפקידים והמנהגים.

לא נעים לאוצרים, הרואים את קצה התקציב עוד בטרם נהגתה המילה הפנים-אמנותית הראשונה, לסרס. הם מבינים, ולו באופן אינטואיטיבי בלבד, את נחיתותם העקרונית ביכולת הפוטנציאלית לעזור לאמן לממש חלום. הם מבינים שהם ניצבים מול סטנדרטים אחרים מהנהוג אצלם, הם נידונים לקרתנות אל מול האנשים שמקפיצים את מכסה-הנייד באצבע, אומרים משפטים קצרים ומקבלים עם שליח עד פתח הבית. אוצרים רבים הופכים משום כך למגייסי כספים אד-הוק. אחרים נאלצים להסתפק באוצרות של עבודות אמנות שמומשו זה מכבר, מסיבות אחרות ובהקשרים שונים, ולאלצם לתוך התערוכה שעל הפרק. כלומר, פער ה?רגלים זה, שניתן לקרוא לו גם תוצאת המפגש בין היקום המופרט לבין היקום המתוקצב או בין השוק לשדה, שוחק במיוחד את מעמד האוצר, את משמעות העשייה שלו, המצטמצמים פעמים רבות לכלל עלה-תאנה אינטלקטואלי, מעצור ביישני אחרון בפני ההפיכה של האמן למסחרי לגמרי. האוצר מייצר להון הקשר, מסווה תרבותי, עומק, ארומה. דבריו יתורגמו אחר כך למגוון שפות, של ארצות בהן מתקיימים ירידי אמנות, ויתפקדו כדף היח"צנות המלווה את האמן בדרכו לבינאום המסחרי.

מדברים פה ושם על אמני הון. אני משתמשת בביטוי זה מתוך הסתייגות, שכן הוא מסתכן בהשלכת האחריות בעניין יחסי הכוחות הכלכליים, קרי התנהגות ההון, על רדיפת הבצע של האמן הפרטי בלבד. במציאות, אותו אובייקט אמנותי, רדיקלי לעתים, ביקורתי וסרבן במשמעויותיו, יכול להיסחר היטב עקב תכונות של השוק ולאו דווקא של האמן ו/או של האמנות שלו.

בעבודה האוצרותית הלא מסחרית המשתפת אמנים הקרויים אמני הון יש, אם כן, איזו אנומליה, איזו אי-הגינות או אי-שקיפות בסיסית קשה לתיאור. זה משהו מהסוג של חוזה שלא הופר אך נמתח עד קצהו או של מתק שפתיים שאינו הונאה. זה מזכיר את ההליך המביס הכולל פרפרים בבטן, תקוות גדולות וסדר יום משותף המתגלגלים להתפכחות ה"וואן נייט סטנד" המדכדכת, להכרה שאתה (לא אתה הפרטי בהכרח, אלא הערכים שלך, העמדות שלך, ההבנות האידיאולוגיות שלך), הוא נושא הכלים, הלחשן, נערת המים ולא גיבור המחזה הזה. בפשטות, זו כנראה הצורה הסופית של שיתוף פעולה בין עשירים לעניים, בין נינוחים לחרדים.

כאוצרת לא מסחרית מטעם גלריה קו 16, חלל תצוגה "קהילתי" ו"אלטרנטיבי", עבדתי במספר מקרים עם אמני-גלריה-מסחרית. עם רדת התערוכה נלקחו האובייקטים המתוקצבים והממומנים זה מכבר לגלריה, במטרה למוכרם לפי החלוקה הידועה של 50/50 (בין אמן וגלריסט). נהניתי מעצם התערוכה, התצוגה, העזרה במימוש פרויקט, מהמעורבות בהפקתו, מתגובות הקהל. שאלות על גורלם של האובייקטים לאחר התצוגה לא היו במקומן, נתפשו כחטטנות לא עניינית, כמו לשאול מישהו כמה כסף הוא עושה, או כמו לשנות את חוקי המשחק תוך כדי המשחק. הרי מלכתחילה לא עבדתי באוריינטציית רווח, מכירה לא היתה בראש שלי, המוטיבציה שלי היתה פרשנית ולא כלכלית, לא סגרתי עסקה על אחוזים (בעצם, בחיים לא סגרתי עסקה). אז מה מקור התחושה שהתחוללה מעל ראשי איזו חזירות?

מעבר לאספקט האישי (טבעי להרגיש רע כשאחרים עושים כסף ואתה לא), העיקרון שמחוזק ומשוכפל במצבים האלה הוא של שימור קטגוריות נפרדות בין מה שנחשב אירוע אמנותי מסחרי, לפעמים קוראים לזה "מקצועי", לבין מה שנתפס כאלטרנטיבי, אקספרימנטלי, ביקורתי. רוב הזמן ההפרדה הזו נוחה לכל הצדדים, משום שגם ה"אלטרנטיבי" לכסף מעוניין בהיבדלות הזו, דרכה הוא שואף להיחשב אינטלקטואל, חקרן, פרשן, מורם מעם המקיים דיון פילוסופי או סוציולוגי בתרבות ובאמנות, ולא כמפיק אירועים. הבעיה היא כמובן שאף אחד לא אוהב להיאנס לתוך עמדתו, להיקלע אליה כמתוך הכרח ולא מתוך בחירה ריבונית. כלומר, השינוי ביחסי הכוחות, במי קובע את תנאי הפעולה, הוא הממד המדכדך. אם פעם יכולתי להפטיר בחטף מתנשא מעט, באליטיזם כמעט רסקולניקובי ש"אני לא מתעניינת בצד המסחרי של האמנות", הרי שהתחוור לי שהצד המסחרי של האמנות מתעניין בי – כיום נותר לי לקוות שהצד המסחרי של האמנות ימשיך להשאיל לי עבודות, ימשיך לחשוב שאין בפעולותיי משום נזק לערכן, ימשיך להאמין שההקשרים שאני קושרת עבור העבודות "שלו" תורמות להון הסימבולי והממשי שלהן. מיצוב יחסי הכוחות החדש מוסר מסר די ברור. התעקשות על חשיבות התהליך, משחקי שפה, מחקר, פרשנות, שאלה, פארודיה וספק שייכים לאזור, לשכונה, לסביבת הצדק שהם המוסר של החלשים.

תדמית חדשה

בשנים האחרונות (ללא אחריות היסטורית לגבי תאריכים) כוחות השוק הצליחו לעבור שינוי תדמית מאסיבי בשדה האמנות המקומי ולחלחל לתוכו הן פרקטית והן להיגיון המבנה אותו. המסחרי הצליח לשכנע אותנו שהוא לא צ'חצ'ח. השדרוג של האמנות המוצ?רית מתיוגה כמגונה לכלל כוח חזיתי מוביל, הנו שינוי שאספקטים אחרים הקשורים לשדה האמנות לא עברו, או לפחות לא באותה מידה. כך ששדה האמנות מתמיין מחדש לפי שינוי זה באופן יסודי, בחריש עמוק המשאיר הרחק מאחור סוגי מיונים וחלוקות אחרים (למשל, חלוקה דורית, חלוקה למדיומים, או אפילו חלוקות משנה כמו סגנון, שפה והתעניינויות אמנותיות). כל אלה נסוגים לרקע מפני העוצמה המדבירה של אפקטיביות השגשוג הכלכלי. ואפילו מפני מראית העין שלו, השמועה על אודותיו, הי?ראה מפניו. שינוי התדמית היסודי הזה כמו מהפנט את כל השותפים, מרפה ידיים ומכניע לא בכוח אלא בהימשכות הכמו-מגנטית של השבוי לר?צות את שובהו. כולנו מתנהלים מתוך מע?ין שכנוע עמוק סהרורי בכך שדווקא הפוטנציאל המסחרי, האופק הכלכלי של דבר מה הוא המוכיח שהתחום אינו טיפש, שאיש לא מכר את נשמתו לשטן, שלא נגזר כל ויתור על אמירה ייחודית, שהאידיאולוגי עודנו כלול בעסקה, שאיש שלא פתח את התחת לאלי הון. לשם אי פרימת הסחרור הסהרורי הזה צריך שכולם יהיו בו. שוכנענו באותו ה?פנוט-מרצון, באוטוסוגסטיה שאינה נטולת טאצ' של אופורטוניזם ולו?ק של אינטרסנטיות, בהתנדבות כמעט מתלהבת (שאינה חפה מצדקנותו של קרנף הנוזף בהיפי על שאינו מבין את "רוח הזמן", או "לאן נושבות הרוחות", או ש"כשחוטבים עצים עפים שבבים"), שאספנים הם אינטלקטואלים. שגלריסטים הם נועזים, יפים ואמיצים, שהם טועמים ומתנסים. איכשהו אנחנו מצליחים לבלוע את זה שמופשט פסטלי זה הדבר בה"א הידיעה. סבך קוצים אורנמנטי א-היסטורי ווירטואוזי כעכשווי. פסלונים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים וצריכים. צילומי ברושים בסתיו כפילוסופיה ויזואלית. הוצאת ספרי מחקר על אמנים שאמנותם נרכשה זה מכבר לאוסף של מממן הספר, היא בדיוק האמירה הבוערת, בדיוק תחום המחקר המרתק. מסתבר שמה שאנחנו רוצים הוא ציור שמן כחול הכולל נופים ריאליסטיים של הרים ונהר, ג'ורג' וושינגטון וצבאים משוטטים (במחקר שערכו האמנים קומר ומלמד על "הציור המבוקש ביותר באמריקה, בסין או בקניה", אלה ההעדפות הגלובליות שהסתברו כהשקעות הטובות ביותר, בניגוד לציור מופשט ולצבע ירוק-חיוור). מה שברור אצל שחקני תיאטרון שמשתתפים בפרסומות פחות ברור בשדה האמנות הפלסטית. כך שההתבטלות האינטלקטואלית בפני המסחרי עברה שינוי תדמית אמיתי, והיא אכן מתניעה "שוק" שמחזק ומתחזק את עצמו ומתבסס ככוח מניע, מבלי שייחשפו שיטות הצנזורה (והצנזורה העצמית) האינטגרליות לו.

בורדייה מתאר היטב איך מתנהלת "מנטליות רייטינג" וכיצד היא שואבת, מגייסת, מבטלת, מאחדת, גורפת לקרבה כל יציאה מגדר, כל חריגה. "אי אפשר להציג את המילייה הזה כהומוגני", הוא אומר. "יש קטנים, צעירים, חתרנים, נודניקים הנאבקים נואשות […] הבדלים מזעריים בתוך המרק ההומוגני העצום הזה שבו מטביל אותם מעגל (הקסמים) של מידע הסובב-הולך במעגל בין אנשים שהמשותף להם – בל נשכח זאת – הוא שהם כפופים לאילוצי הרייטינג".

העסקה

במקביל, "המדינה" ו"העירייה" (ובפועל, מינהל התרבות ואגפי התרבות השונים בעיריות ובמועצות המקומיות, על הוועדות השונות המתכנסות במסגרתן ויועצים אמנותיים ממונים) לא שינו תדמית. התפיסה הרווחת לגביהן היא שהן הממסד. חינוכיות. ממלכתיות. מצנזרות. לכן הן חשודות. התפישה הרווחת לגבי אופן ההתנהלות של ה"ממסד" היא שמדובר בעניינים עבשים, במעשים שמרניים. ברור שההחלטות והשיקולים אינם צודקים, לא חופשיים, לא מאווררים או שקופים. "הממסד" מסרס, איטי, ובייחוד – כולל ועדה. והרי רק מלשמוע את המילה ועדה מתחשק להקים את תנועת הדאדא מחדש. ברור שחתימה ג'קסון פולוקית מסולסלת על צ'ק בבית קפה או ביקור נונשלנטי בסטודיו הם הרבה יותר ליברליים, יותר קוסמופוליטיים. זו חתימה עכשווית. היי-טקית. היא גם נדיבה יותר בדרך כלל. אין ספק שהיא מעניקה תחושה הרבה יותר טובה מאשר לשבת ולחכות שהוועדה תאשר או לא תאשר.

ואכן, לכאורה הגיוני יותר שאמן יפסע יד ביד עם מיזמן מאשר שיגיש וימתין. בעצם המחשבה על אופציית הוועדה המסדרת יש משום זילות דמותו המיתולוגית, המסורתית, האתית והאפית של האמן בה"א הידיעה. זה לא סקסי. הדימוי של זה מסריח מקיבוצניקיות. מסובייטיות. איש העסקים, הספונסר, אינו מחויב להליכים מעיקים ומתישים. הוא, מקשיב לך בתשומת לב ומקבל החלטות מהירות וגבריות. בגדול, העסק מתחיל להידמות למה שקורה אצל עורך דין: אתה ניגש לעורך הדין עם המקרה שלך, הבוער בעצמותיך, התקדימי בעיניך, ויודע, פשוט יודע, שאם עורך הדין מאמין בקייס שלך, הוא יסכים לעבוד על אחוזים בלבד. רבים מאתנו חוו כבר את הדכדוך הקל, את חמיצות האכזבה המציפה כשבכל זאת רצה אותו מתדיין-בשמך – "משהו מראש", סכום-פיקס, כשסרב לעבוד עבורך רק על סמך התוצאה, כשהוא מבליע (או לא טורח להבליע) את הצבעת אי-האמון בך הגלומה במעשה.

ההסכם הלא כתוב של האמנות עם מממניה העסקיים הוא הסכם של השקעה, שתניב פירות תדמיתיים ושיווקיים. לזכות בפ?טרון זה כמו לקבל הצבעת אמון. זה נעים. אלא שהאפקט המצטבר של יחסי כוחות אלה הוא הפיכתה של האמנות והאמנים לרנטביליים, לבעלי תשואה כזו וכזו, לנמדדים על פי יחס הקהל (וכדי להקצין: ההמון), כלפיהם.

אחד הביטויים שרווחו לאחרונה לגבי פעילות אמנותית, הוא שיש להכיר בכך שהיא השקעה שחוזרת לאיטה, שרווחיה אינם נראים לעין בחדות ובמהירות, מראש ועל סמך תכנון קפדני. נאמר שההתנהלות של האמנות היא של שכפול וש?רשור עצמיים במובן זה שפעילות מייצרת פעילות, שמנחילה את עצמה ומתפשטת וכך, בדרכי עקיפין שאין לשערן מראש ואין לאומדן לבטח, מחזיר שדה האמנות את ההשקעה הכספית שניתנה לו (הדברים נאמרים גם אל מול מוסדות המדינה והגופים העירוניים האמורים לתקצב, כשהם מתנהגים כפטרון או פילנתרופ או מצדדים בהפרטה). למרות מידת הנכונות המסוימת של הדברים, יש בהם תבוסה מראש למנטליות הרייטינג, להיגיון הרנטביליות. בהיגיון כזה האמנות תמיד תפסיד. יש להודות על האמת – האמנות היא גם הוצאה שלא תחזור. היא בזבוז כסף. לעתים בזבוז גחמני. לכן יש לדרוש תמיכה באמנות דווקא לפי היגיון ההוצאה. שהרי מי שיודע להחזיר את השקעתו, זקוק רק להון ראשוני או להלוואה מגשרת. דווקא מי שעוסק בפעילות איטית ומביכה מבחינה אידיאולוגית הוא שצריך תמיכה במלוא משמעותה של המילה.

באמנות אסור להסכים לעבוד על אחוזים. אסור לעבוד על סמך מבחן התוצאה. אסור להאמין ככה במוצר. ידיעת ההצלחה מראש היא בעצם הבטחת הכישלון. בעצם השימוש במונחי הצלחה בשדה האמנות טמונה הזוועה, שם החזירות הגרגרנית ותאוות הבצע המסווה את עצמה בהסוואות של ליברליות ועכשוויות מופרטת. כי אמנות אינה השקעה. אמנות היא הוצאה. מה שנשאר בחוץ, שנשמט כקטין מוזנח בשיטת הפטרונות אד-הוק הרווחת הם הממדים האינטימיסטיים, האינטלקטואליים, הביקורתיים, הנסיוניים שעשויים להיות כלולים באמנות. מי/מה שנשאר בחוץ הוא המוזר, התמהוני, המטורלל, הלא מוכשר, הממציא שפה, הלא מקובל, המתאבל, הסוטה. הלא-דומה הופך ללא-נראה. ההפרטה מחניפה לאגו משום שהיא מעניקה תחושה של מצליחנות, אלא שהיא גם הורסת את האופק, בכך שהיא מקרבת אותו אלינו עד כדי עיוורון. הסכנה הנלווית לאופק המצוי מול האף ממש היא בפיצול החד-משמעי לדיכוטומיות בעלות ארומה, ליחסי כוח בהם ה"מסחרי" גוזר על "הניסיוני", "האלטרנטיבי" או "המחאתי" להצטמצם לכלל שם נרדף לכל מה שמע?פ?ן, לכל מה שלא שיחק אותה, שלא הצליח, שאינו ממומן, הראוי לבוז כטרחן, כאוונגרדיסט-אנכרוניסט, כמודרניסט, כמנהל מוסר של חלשים.

הפטרונים

החידוש לכאורה של מוסד הפטרונות מבוצע כיום בצורה מנוכרת ואכזרית יותר מאי פעם, שכן אינו כולל את ממד ההטבה שבו ("הפטרון המיטיב"). החד פעמיות, ההמצאה היצירתית, הנדירות ואפילו המקוריות עברו מידיהם של אמנים ואידיאולוג?י-אמנות לידיהם של ספונסרים. לעתים אלה מחלקות השיווק והקד"מ, משרדי הדוברות, קשרי החוץ והיח"צ של חברות או רשתות. ממד הפטרונות כיום אינו כולל את המחויבות לאמן ולאמנות. נעשה בהם שימוש, ישיר וולגרי בדרך כלל, רק במידה והם נענים לסדר יום החיצוני לעניין שלהם ובמידה שהם מוכנים לאייר ולקשט היגד לא להם. במקרים הקיצוניים האמנים כבר אינם נתפשים כבעלי כשרון (שעשוי למתג את הפטרון כבעל מעמד, הבנה, אנינות וכולי) אלא כבעלי כישורים בלבד, כגרפיקאים או כמעצבי תפאורה ואביזרים. כל ממד הגותי, חשדני, מייצר-הבדלים או אינטלקטואלי מסולק, נחתך החוצה כסרח עודף מיותר בדרך הנכספת אל העם. כל ממד של דיון במשמעויות מוזח הצידה כזמזום טורדני, כהתעקשות טרחנית מצד מי שלא הפנים את הקצב העכשווי. כלומר, מתקיימת ההישענות המסורתית על מיתוס האמנות כאנינה, כגבוהת מצח, השייכת למעמדות הפנאי, כאירוע של מורכבות, כמזרימה חמצן לתרבות, אך תוך כדי ובאמצעות פרקטיקה סכרינית וממולחת של חיסולה ככזו. בספ?ירה האחרונה הזו, האידיאולוגית, מתקיים מעין פשע כפול, פשע מושלם: מדמיינים קהל, נושאי תערוכות, תזות באמנות, אמנים ראויים ממש כמו שזכיין או מנהל ערוץ מדמיין הומו צעיר עם אספירציות קולנועיות וממקם אותו בפלורנטין. אלא שהמחשבה המסתירה את המנדט שלה, את שיפוט הטעם שלה, את ההיררכיות שהיא בונה, את ההבדלים שהיא יוצרת, ומציגה את עצמה כשקופה, אינה לוקחת אחריות על הכוח לקבוע מסמרות במציאות, להציב סדר יום, לייצר שדה. בשימת הדגש הפטרונית על "נתינה לקהילה" ולא על עמדת הכוח של לקבוע קהילה, יש מן ההיתממו?ת. בנוסף, כמו שכולם יודעים, כשמדמיינים את "הקהל", "העם" או את "הקהילה" תמיד מדמיינים נמוך ופשטני. תמיד עוברים מסאטירה לקומדיית טעויות.

במונחיה של מרתה רסלר, האמנות נמצאת בבעלותם של עשירים ש"חושיהם קולטים כל תפנית בתרבות, וכאשר מתפתח כיוון המנסה לחמוק מלפיתתם ההופכת כל עשייה לכסף, הם מצליחים, במוקדם או במאוחר, לנכסה כהשקעה". העובדה הפשוטה היא שבישראל מעולם לא תמך איש עשיר במפעל אמנותי מתמשך כלשהו. ובאמירה איש הכוונה היא גם לגוף, לעסק, לחברה פרטיים. ובמושג מתמשך, אין הכוונה למפעל אמנותי בן שלושה ימים המתחולל כל שנה כיריד, למשל. הכוונה היא למימון שעשוי לייצב עשייה רצופה ומחויבת לשדה האמנות כאזור של פרקטיקה ודיון, בלא הציפייה לכניעה נפשית של שדה זה להגיונו הכלכלי של הגורם המממן וללא הפיכתו של שדה זה ל"עובד שלו" העובד אותו. הכוונה היא לתקצוב החירות, לא פחות. לתקצוב הסתירה אותה מנסח בורדייה ב"על הטלוויזיה" כ"סתירה שבין התנאים הכלכליים והחברתיים שאליהם יש להגיע כדי להפיק סוג מסוים של יצירות […] המכונות "טהורות" (איזו מילה מגוחכת), נגדיר אותן כבלתי תלויות באילוצים מסחריים וכדומה, מצד אחד, לבין התנאים החברתיים להעברת המוצרים שהופקו בתנאים אלה, מצד שני; סתירה בין התנאים שבהם עליך להימצא כדי שתוכל ליצור מתמטיקה פורצת דרך, שירה פורצת דרך, וכדומה, לבין התנאים שבהם עליך להימצא כדי שתוכל להעביר את הדברים הללו לשאר העולם". מה שמחליף עשייה תרבותית ואמנותית מזן זה הוא בדרך כלל העיסוק המוגבר בפן החברתי. בישראל רווחות לאחרונה תערוכות חברתיות המסכמות נושא ברוח של מוסף שבת או אקטואליה רכה: העובדים הזרים, ההתנתקות, הסחר בנשים, מלחמת לבנון השנייה.

כלומר, מתקיימת הישענות על נושאים מוסכמים של סדר היום להבדיל מזיהוי אוצרו?תי של הרוחש תחת סדר היום הציבורי. במצב כזה, התצוגה האמנותית מאשרת שהנושא ראוי, מרכזי וחשוב, עד כדי כך שאמנים עוסקים בו. זה מאשר מחד?ש גם את הדימוי של אמנים כאנשים רגישים, שהקרביים היצירתיים שלהם הם נייר הלקמוס של החברה כולה. הזהות בין האמנות לבין סדר היום הציבורי מושגת, והתערוכה מתקבלת כמדגימה עבור הצופה את פניו השונים של הנושא. התערוכה מאפשרת את חוויית הדרמה באופן מטונימי לזו המתחוללת "בחוץ", אבל עם קתרזיס. תערוכות חברתיות מהסוג הזה גם נמצאות עם היד על הדופק לכאורה, אך גם חומקות מקביעת עמדה ביחס לנושא. כשהן מסייעות להיעלמות המחשבה המורכבת ולהפיכת הכל לידידותי למשתמש, מסייעות תערוכות מסוג זה "לקרב את האמנות לעם". העם הרי לוקה בלבו ואסור לו להתאמץ.

שובה של המדינה

בשאלה על מה עדיף לנו להישען, על השוק או על המדינה, אני מציעה את ההצעה השמרנית לכאורה, לחזור ולהישען על המדינה, לדרוש מהמדינה שנוכל להישען עליה. פשוט לחזור להיות קצת יותר עניים מאשר נעים לנו לחשוב על עצמנו. אני מציעה זאת גם כתרגיל מחשבה העוסק במה נעשה בבוקר שאחרי השוק וגם כניסיון החלמה (להבדיל מההבראה הכלכלית). הרי השוק חרמן, גחמני, לא רואה אותנו, לא מתחייב, לא בנוי לקשר. השוק זחוח, חסר אחריות, בולמי. בעצם הוא מציע לנו חיסול מרהיב, ספקטקולרי, של כל מה שהנו אמנות. המדינה אמנם פחות סקסית, אבל נעים לחלום שניתן לחייב אותה לניהול (יחסים) תקין הכולל ועדה מקצועית שתפריד ותתווך בינה ובינינו, הנבדל מגחמנותה של ארוטיזציית-השוק-החופשי (על הטרדותיו המיניות). זוהי מנטליות התקציב השוטף לעומת המנטליות של לעשות מכה, הישענות על התשוקה למחויבות, על הצורך לחייב את המדינה להתחייב לנו ולא על התשוקה לגנג-בנגס של בעלי המאה והדעה.

המאמר עובד מתוך שתי הרצאות בכנסים: "האם לאמנות יש אתר משל עצמה?" בתיאטרון תמונע ו"על מוזיאונים בעידן הרייטינג" במוזיאון אשדוד.
אתר מעין: www.maayanmagazine.com

2 תגובות על השוק והשדה – סמי-מניפסט

    המאמר מניח אכסיומה קשה שלדעתי אינה נכונה כלל: שהצלחת הציור כמוצר נמכר היא כשלונו ומציג ששתי אופציות עבור צייר או האמן: מדינה או ספונסר. יוצר חכם, מודע ופעיל לא חייב להיות מושפע, באמירה לו, מכך שהוא מצליח למכור למישהו את האמירות שלו. הרי היותך מכור לתפיסה או לא מכור לתפיסה, נקבעת על פי אישיותך ולא על פי היותך פועל בשיתוף פעולה עם גורם זה או אחר. נכון, צריך שהקריטריונים של התכנים באומנות יהיו במרחב חופשי ולא יקבעו הצלחה או אי הצלחה. האכסיומה מיושנת לדעתי ושתי האפשרויות הקיום המוצאות במאמר, לאוצרים ואמנים הן אופיציות מתוך מעררכת מוכרת מהעבר. לדעתי יש עוד אפשרויות בהן אמנות : פיסול וציור יכולים להתקיים ולפרוח ולפרנס את עצמם.

    כן גם כאן , מדינת רווחה , למרות שהאוצרת שכאן תהיה תמיד גם מבקרת חריפה של כל שיטה מעצם טיבעה. על כן אומץ רב נדרש להודות במה שהודתה ביודעה שאף פעם לא תהיה יס וומן. כך אני מקווה ומאמינה…לה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.