דרכים של תשובה

"דווקא במקום הקרוע מדקדוקיה המגוננים של שפה, מהאינטימיות הבעלתנית של הצללה המכוננת סוד ומסווה – דווקא שם, במקום המגלם למעשה וויתור מוחלט על האמנות – החל מעשה יצירתה של שולה קשת". שבא סלהוב וצדוק עלון על יצירתה של קשת, המוצגת בגלריה זימאק ובבית "אחותי".

דרכים של תשובה – שבא סלהוב

אחת-עשרה שנים חלפו מאז הוצגה התערוכה "מזרחיות" בגלריה של עמי שטייניץ, ורק עכשיו אני יכולה  לומר משהו על יצירתה של שולה קשת –  לא רק המרחק שחרץ הזמן מאפשר לי את הדיבור הזה. מה שמאפשר את הדברים הוא התייצבותה של אותה תערוכה כנקודת-הולדת ראשונית, ממשית, שרק ממנה ומתוכה יכלה שולה קשת להמשיך וליצור, להמשיך ולגבש את עשייתה הייחודית. וכך, כמו בעל כורחי, אני פותחת זיכרון מוגף, חלל סתום אותו הגפתי בעיצומה של השהייה בתוכו, ומביטה אל המראה המדאיב של "מזרחיות". מראה חשוף ודל של שלשלאות ברזל אליהן נכבלו או נעקדו מחברות בהן נכתבו בקדחתנות, בחפות, בהיסטריה, זעקות ולחישות של עשרות הנשים שחברו לגוף המוכה אשר היה אותו מיצב. המראה קשה עדיין. קושי חשוף, ישיר, אין זה אלא אנטי-דימוי שמכה בפראות שלא ניתן להחריש או להרגיע את זעקתה. המבט באותו מראה תבע ממני הכרעה שאותה לא רציתי לעשות –  תביעה להכריע בין שתי אפשרויות דיכוטומיות, קורעות – שתי אפשרויות, ואין מלבדן: או להזדהות עם המראה ולהפוך לאישה שכך מוסרת את חייה – עקודה בשלשלת ברזל, משתופפת ארצה, אילמת, או להתייצב כנמען של אותה צעקה ולהפוך תוך כך לאדון, לאשם: המקום שיצרה שולה קשת בעבור הצופה ניכווה כדיאלוג בלתי-אפשרי בין שתי ישויות מסוייטות שלכאורה נבדלות זו מזו באופן מהותי ומוחלט – את עמדת הצופה לא יכלו לגלם אלא "המקריב" או "הקורבן". דימיתי אז, ועדיין כך אני חושבת, שאמנות היא המקום שבו איננו נידונים לחרוץ משפט. שגזר הדין של האמנות טורף זה בזה נאשמים ומאשימים, קורבנות במקריבים, ומוליד פתח דק מן הדק אל דעת אחרת של כוח העמידה באבל האובדן. ובכל זאת, הנה חלפו אחת-עשרה שנים ועקתו של המראה ההוא אינה דועכת. השארית העיקשת הזו ניזונה מהכחשה, וחרדה, ובה בעת שאני ערה לחיוניותו הקיומית של מעשה ההכחשה, לגבולות שהוא מציב בפני דורסנותה של כל "אמת", אני מגלה דבר מה נוסף על עוצמתו החד-פעמית של מעשה היצירה של שולה קשת: זוהי יצירה שלא יכולה היתה להיוולד, רק כך – כתביעה חשופה, כהאשמה זועקת, חד-משמעית, מקולפת לחלוטין מכל נגיעה מפצה של יופיו של הספק. הזעקה הישירה הזאת –  ניתנת להיקרא בדיעבד כאמנות שמולידה מחדש את המחווה המודרניסטית  – זוהי אנטי-אמנות שבוקעת מן האין, מן השיבור המוחלט של מסורת משחק הלשון האמנותי – בה בעת, מעשה השיבור הזה פונה אל האמנות מתוך אמונה עזה ושלמה בכוחה הגואל – גאולה המתגלמת בעצם בריאתו הקמאית של קול הנחלץ מהשתקה ובבקיעתו הוא מעניק מחדש את החיים. בקשת הגאולה הזו אין בה ולו שמץ של אירוניה – זו פנייה בהולה, נואשת, ולא פחות מכך אלימה ותובענית. היא אלימה במובן הזה שהיא מרוששת את הדימוי מכל מסווה אסתטי – הדחף המישחקי, האפורטי, המתעתע והמפתה שמכונן את משחק הלשון האמנותי מתייצג אף הוא כשררת-אדנות התובעת מינחת-קורבן: את כזביו התענוגיים, המצועפים, של היפה. עם זאת, דווקא שם, במקום הקרוע מדקדוקיה המגוננים של שפה, מהאינטימיות הבעלתנית של הצללה המכוננת סוד ומסווה – דווקא שם, במקום המגלם למעשה וויתור מוחלט על האמנות – החל מעשה יצירתה של שולה קשת. ממש שם, מתוך הוויתור, מתוך בתריו המבעיתים של אותו וויתור, הולידה שולה קשת את לשונה. בשנים שחלפו מאז התערוכה "מזרחיות" היא יצרה מקום, הקימה מעפר בית וקהילה: בגלריה של בית "אחותי" מתהווה שיח של אמנות שמעניקה לשון משתפת ליוצרות פלשתיניות, אתיופיות, רוסיות, חרדיות, מזרחיות. הגלריה היא אי של נדיבות מוחלטת המקרינה נחמה וכוח בלב העוני והעזובה של דרום תל-אביב – פעימת קיומה שם היא מענה מדהים בעוצמתו האמונית לייאוש ולנטישה. שולה קשת שם, ברחוב מטלון 70, האמנות שלה שם, מעמיקה והולכת, צומחת עוד ועוד, מתחייה ומעניקה חיים. מה שהיה אי אז זעקת שאלה שתרה אחר מבטו של ריבון נעדר, אבוד, בלתי-אפשרי – הצטלל והיה לקול נדיר בחיוניותו, לאמנות הכרחית. לתשובה.

שולה קשת - "בוכה בגשם", 2005

שולה קשת - "בוכה בגשם", 2005

על היצירה "רות" של שולה קשת – צדוק עלון

מנין נובע הצורך לדאוג לזולת גם אם יש בכך הקרבה של אינטרסים אישיים? מה המקור המטאפיזי של הרצון להעניק לזולת מעצמך? יש שיגידו כי השאלה עצמה לוקה בכשל קטגוריאלי, שהרי היא מניחה במובלע שיש מקור שאינו אנוכי לרצון לעזור לזולת, בעוד בעצם העזרה לזולת נובעת מתוך מניעים אגואיסטיים ותו לא. אין בנמצא אלטרואיסטים, יטענו אלה, שכן בסופו של חשבון אלטרואיסטים – למען עצמם הם עושים.

גם אם טענה זו היא נכונה עדיין יש תוקף לשאלה בדבר המקור המטאפיזי לרצון להעניק, ולו רק בשל העובדה ש"האלטרואיסטים" מקריבים מעצמם – מה שנראה שהאגואיסטים לא יעשו. זו המסגרת לדעתי שבה יש להבין את היצירה "רות המואביה" של שולה קשת, המוצגת בימים אלה בגלריה זימאק – תערוכת מחווה לשולה קשת.

שולה קשת היא אמנית פמיניסטית מזרחית, המקיימת אורח חיים של התנדבות ועזרה לזולת, וניכר הן מעבודותיה והן מפעילותה הציבורית כי עניין הצדק וצמצום הפערים בחברה הישראלים קרוב לליבה. קשת מציבה את דמותה המקראית של רות המואביה, שבמובן מסוים העדיפה את טובת חמותה על פני טובתה, כבסיס ליצירת אמנות. היא פונה לנשים אחדות ומבקשת מהן פרשנות על הטקסט המקראי, בבחינת יישמע קולן גם של הנשים, ואל יישאר תחום זה פתוח רק לפרשנים. לפרשנות הנשית מוסיפה קשת קטעים מן הטקסט המקראי של מגילת רות, ויחדיו היא יוצרת דימוי של שמלה. כך נולדת היצירה "רות" (כחלק מתוך תערוכה שנקראת "מסכת נשים").

השמלה היא סמל מובהק לנשיות: היא זו שבה אנו נאחזים בילדותנו כאשר אנו נצמדים אל אימנו; היא זו המחטבת את גופן של הנשים; היא זו המותירה רגליים חשופות המרמזות על הדרך אל רחמה של האישה – מקור החיים. גם במלאכת כתיבת הטקסטים הלכודים כביכול בתוך השמלה מטמיעה קשת סמליות. הטקסט מכיל מחיקות, שיפוצים וכול', מה שמעיד כי הכתיבה איננה קלה ואיננה תמה, אלא היא פעולה קשה הדורשת שכתוב ומחיקות – סמל לפעילות החיים שהיא רצף מתמיד בשיפור, בשיפוץ בדאגה.

קשת משתמשת איפוא גם בשמלה כסמל לנשיות וגם בכתיבה האצורה בה כסמל לקשיים שיש להתגבר עליהם. והיא מוכיחה כי ניתן להתגבר על אף הקשיים – גם אם במחיר של גמלוניות מסויימת – בהציגה לפנינו יצירה, שהכתיבה בה אינה תמה והמחיקות והשיפוצים שבה מלמדים עד כמה עמלה היא בכדי להגיע למימושה.

ואולם אני מוצא כי יצירתה זו משקפת את דמותה של שולה קשת באופן נוסף – ובכך חוזרים אנו למה שפתחנו בו – וזהו הרצון האינסופי להעניק. קשת מכנסת תחת שמלתה ומחבקת בחיבוק רחב את הנשים (שמחלקן היא ביקשה דברי פרשנות), והיא עושה כן מתוך מקור מטאפיזי – מי ישורנו? השמלה איננה קשורה לראש, היא רק עוטפת את הגוף; הראש הוא היסוד השכלי, אך השמלה מאפיינת רק את יסוד הלב יסוד הרגש; וכך היא קשת – בעלת לב רחב ורצון אינסופי להעניק מעצמה.

כשראיתי את "רות" חשתי באחת ברצון האינסופי להעניק הטמון ביצירה, ושוב עלתה אצלי השאלה בדבר המקור המטאפיזי של תשוקה זו. ברוח דברי לוינס, אפשר שמה שמייחד את בני האנוש הוא שהדאגה לזולת מתגברת על הדאגה העצמית; אפשר שמה שמאפיין את אנושיותנו הוא היכולת שלנו להכיר בעדיפותו של הזולת; אפשר שהאחריות כלפי הזולת היא בעצם מימוש ההוויה שלנו וביטוי עליון להיותנו "בצלם אלוהים"; ואפשר שהן אלהים והן המהות האמיתית של האדם נגלים לנו דרך הזולת – דרך רגש האחריות הבלתי מותנה שהאדם חש כלפי רעהו.

שולה קשת ביצירתה "רות" חובקת תחת שמלתה ומכנסת לרחמה – אם אפשר לומר כך – את הנשים ואת פרשנותן, קרי את תפיסת עולמן (או אם תרצו, את תפיסת העולם הנשית), ובכך היא רוצה להגן עליהן ועל נקודת השקפת עולמן כנשים וליתן להן מחסה.
"רות" לא רק מכנסת בתוכה תובנות נפשיות של נשים כלפי המציאות כפי שבא הדבר לידי ביטוי ביחסן לרות המואביה; "רות" מגלָה לנו עד כמה רחב ליבה של שולה קשת ועד כמה תקפה היא השאלה בדבר המקור המטאפיזי של התשוקה האינסופית להעניק.

שולה קשת - "רות"

שולה קשת - "רות"

תערוכת המחווה לשולה קשת מתקיימת בגלריה זימאק, כיכר המדינה ליפסקי 1 פינת ה' באייר 68 .
אוצרת: ליאור יהל אוהד
ליווי אוצרותי: ד"ר קציעה עלון
נעילה: 11 למרץ 2011

שבא סלהוב היא משוררת, מסאית, סופרת ומבקרת אמנות.
ד"ר צדוק עלון הוא מנהל מרכז המבקרים של בנק ישראל, משורר וסופר. לאחרונה יצא ספרו "עמוד שניים ליום".

2 תגובות על דרכים של תשובה

    שלום רב,
    אני מחפשת דרך ליצור קשר עם שבא סלהוב. האם תוכלו לעזור? אציג בבית האמנים בתל אביב ומתכוונת להוציא לאור קטלוג.האוצר אילן ויזגן הציעה את שמה.
    תודה מראש,
    אורה בריל
    054-9003325
    09-7965732

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.