התלכדות קווי הניווט בים השיש

בין ישראל לטורקיה, בין ג'סר א-זרקא לאיסטנבול, בין איסטנבול לעזה. חוויות מכנס אדריכלים, אמנים ותיאורטיקנים העוסק במרחבים ימיים.

סבך של קווי סימון, נטולי קיום ממשי, מכוונים ואקראיים, נסיבתיים וגנטיים, קושרים רשתות שמנווטות חיים. כתנועת פניו ותוכו של הים נעות גם הרשתות בשכבות זו על גבי זו, זו בסמוך לזו, כגלים מאחדות ומפצלות אירועים. בתנועתן מצטרפות הרשתות ומתהפכות, מתפזרות לכל עבר ומתמזגות. נסיעה קצרה לאיסטנבול כמו מיפתה אותן לרגע. קווי הרשת זרמו הפעם בכיוונים משתנים ומהופכים – בין ישראל לטורקיה, בין ג'סר א-זרקא לאיסטנבול, בין איסטנבול לעזה, קושרים את הים התיכון, לשריפה, לסערה, לרוח המזרחית, להיסטוריות גיאולוגיות ולאירועים הנצפים. בלילה שלפני הנסיעה לאיסטנבול השחירו להבות האש את הכרמל.

הוזמנתי לקחת חלק בסימפוזיון המהווה חלק מהפרויקט "התמזגות קווי ניווט בים המרמרה" של קבוצת אקס-אורבן קולקטיב  הפועלת מאז שנת 2000. הקולקטיב נוסד בטורקיה ובין עמיתיו גובן אינצירליוגלו אדריכל ותיאורטיקן של אמנות, האקאן טופל, אמן ומהנדס מניו יורק, המעצב מאהיר יאווז ואמן המדיה אחמט עטיף אקין מאיסטנבול. הקולקטיב מתמקד בעשייה אמנותית ובמחקר באזורי סכסוכים, בכליאה מרחבית וצבאית ובאסטרטגיות הפרדה והדרה. פרויקט הים בנוי משלושה חלקים – תערוכה, כנס וספר שעומד לצאת  לאור. לכנס הוזמנו אדריכלים, אמנים ותיאורטיקנים. הדיונים עסקו בים כמרחב טריטוריאלי, בתנועה הימית של אנשים וסחורות, בגלובליזציה, אקולוגיה, גיאולוגיה, בנראות של הים ובמהותו המרחבית.

פרט מעבודה של קבוצת אורבן קולקטיב

פרט מעבודה של קבוצת אורבן קולקטיב

ים מרמרה, הוא ים השיש, נפרש בין הים השחור והים האגאי. מתחתיו עובר קו השבר הגיאולוגי של לוח אנטליה. זהו קו שבר רוחבי שמתחבר במזרח לקו השבר הסורי-אפריקני האורכי. תנועתו של לוח אנטליה ולחצים טקטוניים בקו השבר גרמו לרעידת האדמה הקשה שהתרחשה בטורקיה בשנת 1999.

חברי הקולקטיב רואים את הים כמשדר של היסטוריה. הם מצטטים את ההיסטוריון הצרפתי פרנאן ברודל שטען כי העד הטוב ביותר לעבר הרחוק של הים התיכון הוא הים עצמו. לטענתם, העקבות הפיזיים ביבשה, האירועים הטבעיים והתרבותיים של נוף, הצמחייה האנדמית, תצורות הקרקע ושרידי התרבויות ניתנים לחשיפה. זאת לעומת מרחב הים המשתנה ללא הרף, מסתיר את עקבות הזמן והופכן למיתיות. יחד עם זאת, טוענים חברי הקבוצה, בין היבשה  לבין הים מתרחשת זרימה מתמדת המייצרת יחסים מורכבים ושינויים אינסופיים. הים מזדהם מחומרים המוזרמים אליו מהיבשה וממוצרי תעשיה ושמנים שפולטות מאות הספינות הנאלצות להמתין לעגינה. הים הוא גם מקום של פורענות: שייט מסחר, תנועת הפליטים המחפשים מקורות מחייה במרחבים העצומים של הים, פעולות מחאה של חברי הארגונים הירוקים או ארגונים פוליטיים (כמו המשט לעזה) מסתיימים לעיתים בקטסטרופה.

במהלך הדיונים הועלו כיווני חשיבה שונים ביחס לאופן בו המרחב הזה נחווה, ההשלכות התרבותיות שלו והכוחות המניעים אותו – הן כמרחב שמקשר בין מקומות, והן כמרחב שמייצר איים. עלו גם שאלות ביחס לתפיסה המטפורית של הים, והשינוי שחל בדימוי שלו לאורך היסטוריה. תכונות כמו  השטיחות הנופית, ההסוואה שהוא מפעיל, הניגודים שבו, תכונת המראה שלו והשיח שהוא מקיים עם קו החוף. מצגות המשתתפים עסקו בניתוחים גיאוגרפים וכלכליים שהבליטו את השינויים הגלובליים והמקומיים במצב הים. הדימויים על המסך נעו ממבטי-על גלובליים, של Google Earth למפות מקומיות. הם כללו דימויים היסטוריים ומטאפוריים של הים, ועסקו בתנועתן וקיומן של קבוצות ויחידים, מהגרים ופליטים, שמעוצבות על ידי נוכחות הים ותכונותיו. הודגשו גם הנוכחות הגופנית, מערכת גוף האדם בתוך המרחב הימי, ומערכת הנשימה האנושית, זו שאינה מאפשרת נשימה בתוך המים. כך גורמת מוגבלות זו של גוף האדם לשיא המיצוי הדואלי של הים, לחיים או למוות.

הרצאתו של האדריכל ג'ון פלמזינו מלונדון, מיוזמי פרויקט ה- Multiplicity במילאנו, התייחסה לחללים הגדולים של המים של אירופה כארכיטקטורה. פלמזינו שואף להגדיר מחדש את החלל שקיים בין טריטוריות המים השונות. לטענתו יש לשנות את  ההיררכיות הלאומיות והגיאוגרפיות באירופה, ולהתייחס אליה מהזווית של השינויים שמתחוללים בה. לדידו אירופה היא מעין צביר של סביבות משתנות רב-שכבתיות, א-סינכרוניות, לא מתואמות, ולים יש תפקיד מרכזי בעיצוב  המערכת הזו.

אלכס וילאר - פרט מתוך פרויקט "הפסקות נשימה"

אלכס וילאר - פרט מתוך פרויקט "הפסקות נשימה"

הלגה מוסהאמר ופיטר מורטנבוק מלונדון, מחברי האנתולוגיה "תרבויות מרושתות", הדגישו את הניגודים שמכיל הים. מצד אחד הים המטאפורי מייצג  את האופק, חופש וביטוי לשאיפה לחיים הוגנים. מצד שני הים הוא גם אתר של בעלויות טריטוריאליות ההופכות אותו לשדה קרב עולמי. הים גם מאפשר את 'דרך המשי' החדשה של הקפיטליזם הגלובלי. העיסוק במבט בא לידי ביטוי בדבריהם במושג  מימד המרחק, 'המבט שמעבר', המצפה למשהו מסוים ושנמצא מעבר לאופק. מבט זה "מדלג" על שטחים בים, מכווץ את המרחק וכך מסתיר את שמתרחש בתוכו, מוציאו מחוץ לטווח הראיה ומתעתע בתודעה של מימדיו.

ויג'איאנטי ראו, אנתרופולוגית מניו יורק, הרצתה על 'ימים ספקולטיביים' ועשתה שימוש בים לדיון במושג הספקולציה בהקשר הגלובליזציה. לטענתה במחזורי התנועה האנושית והסחורות הנעות מספק הים נראות דרמטית של הגלובליזציה. ראו מיפתה את תנועתן של ספינות מסחר בים מרמרה ואת המתנתן, תוך שהיא מתייחסת לנראה ולבלתי נראה בהתנהלות של התנועה הזו. את היחס שבין הים כמציאות ממשית לבין הנראות שלו מגדירה ראו כ"מטפורה של אקראיות בים ספקולטיבי".

האמניות אורסולה בימן מציריך ושורוק חארב מרמאללה הציגו פרויקט משותף – אגנים של קישוריות. לטענתן של השתיים המושג האגן הימי, התחום בגבולות, עולה בד"כ במשמעות של חלל מקשר. אולם בשל ההגירה הבלתי פוסקת מאזורי המגרב לא ניתן לדבר עוד על הים התיכון בלא קישור לים התאום שלו – אגן הסהרה. בצורה דומה, טוענות השתיים, לא ניתן להבין את הבידוד של מחנות הפליטים הפלסטיניים שמפוזרים ברחבי המזרח התיכון ללא הכרה בדחף העצום שנמצא באיים החוץ-טריטוריאליים הללו ליצור ביניהם קשר. את הים יש לראות לפיכך כמערכת השתקפויות של ניידות אנושית שמנסה להתגבר על העדר קשר.

שתי האמניות הציגו את האתר החדש שיסדו, "שטחי  אמנות" שמו, שבאמצעותו יכולים אמנים במזרח התיכון לחשוף את עבודתם באמצעות ראיונות המועלים לאתר האינטרנט, ולסמן כך גנאולוגיה סדורה של אמנות בלתי נראית ובלתי מדווחת. באתר הולך ונוצר ארכיון החושף את זירת האמנות העכשווית במזרח התיכון, מייצר שיח איזורי ומתגבר על היעדר הלכידות הגיאוגרפית.

האמן אלכס וילאר מניו יורק הרחיב את הדיבור על הקשר בין הגוף למים. בניגוד לקפיטליסט, שהמניע שלו להגדלת הרווח מביא אותו לשנע תוצרת למקומות שבהם כוח העבודה ניתן יותר לניצול, המהגר מונע על ידי גורלו לחפש כל הזמן במקום אחר את תנאי ההישרדות החסרים לו במקום שממנו הוא בא. לטענתו של וילאר היחס בין  המהגר לבין הקפיטליסט הוא סימביוטי. חופש התנועה של הקפיטליסט נשען על הכושר והיכולת הבלתי מרוסנת להגירה של העובד המהגר. התקדים לכך נמצא בצמיתים בימי הביניים שנכפתו ונזרקו לים כעונש על שניסו להימלט מתנאי העבדות. השיטות של ימינו אמנם מתוחכמות יותר, אולם התוצאות, טוען וילאר, הן אכזריות ממש כתקדים עצמו. הפרויקט של וילאר "נשימות-למידה תת-מימיות", מציג תרגילי אימון שמבצעים מסתננים המתכוננים למצב בו יאלצו לעצור את נשימתם כדי למנוע זיהוי בשעת מנוסה בדרך ים. הפעולה נקראת עצירת נשימה סטאטית, ובה מנסים המסתננים להישאר בתוך המים זמן רב ככל האפשר מבלי לקחת אוויר, מלמדים את הגוף להאט ולהתקיים על פחות חמצן.

רלי דה-פריס - רישום פרט מתוך "חתך רוחב בזמן עומק - בין הים התיכון לחוטם הכרמל"

רלי דה-פריס - רישום פרט מתוך "אוריינטציה" - חתך רוחב בזמן עומק, בין הים התיכון לחוטם הכרמל

כל ימי הכינוס באיסטנבול לא שכחה השריפה בכרמל, וכששבתי ממנו התפתחה הסערה. הפרויקט שהצגתי עוסק בנוכחותם של תושבי ג'סר א-זרקא על קו החוף באמצעות קריאה שכבתית, גיאולוגית וקואורדינטית של קווי אורך-רוחב, ושל הנוכחות של הים התיכון והביצות הסמוכות לו כמעצבי חיים. ג'סר א-זרקא, הלכודה ומופרדת בין המדינה באמצעות כביש החוף ובין הים באמצעות אדמות מדינה, היא כמעין אי – גטו בלשון התושבים. היא מוקפת הן בזרימה של מים (מצפון נחל תנינים) והן ברצף של זרימות  אחרות (גדרות, שמורות טבע, כלי רכב) החוסמות אותה. קו הרוחב עליו ממוקם הישוב חוצה את ליבה של הארץ הצרה והארוכה, ונמתח מהים התיכון מזרחה אל חוטמו של הכרמל המתרומם ממש מולו. עבור תושבי ג'סר א-זרקא הכרמל הוא חלק מנוף חייהם. בינו לבין מצוקיו מונח מישור כבארה שבדומה לרוב המישורים הים התיכוניים היה מכוסה כולו מי ביצות  בעבר. בעבודתי 'אוריינטציה', חתך הרוחב שעובר מהים התיכון אל חוטם הכרמל הפך לגוף אמפיבי ש"חולץ" ממעמקים  והפך לישות בעלת שכבות המכילה את הים והיבשה כיחידה אחת. את תחתית הימים המחברים ומפרידים בין היבשות מרשתים כבלים – קווי כוח וקווי שבר גיאולוגיים. רשת זו לוכדת בעצם את הכדור כולו. תזוזות מקומיות מערערות יציבות ומפרות איזונים, והים מגיב בגליו ומעצים את התנודות.

השיח על הים בכנס עסק בעיקר בקשר בין המים ליבשה. נעדר ממנו הגז – האוויר הנוכח, הבלתי נראה שאמור לשכון בין קווי הרשת. זה אשר גם מניע את עלי העץ, מזרים הפרשי  טמפרטורות שקופות, ומאפשר את המבט מעבר, את השאיפה ואת האנחה, ממש בלב היסוד הקיומי. באופן זה עבודתו של אלכס וילאר 'הפסקות נשימה' פתחה פתח להמשך הדיון. קטיעת האוויר, הפסקת הנשימה, היא כהחסרת פעימה שאמורה לאפס, שפותחת דיון חדש.

גיאולוגיה נבנית לאט, שכבות על שכבות שמורכבות משקיעה איטית של חלקי יסוד וחלקי חיים. כשהשכבות נשברות, נסדקות, נדחסות ומתהפכות קורה הדבר בין רגע . אז נוצרים מישורי אי-התאמה, כיפופים והתרוממויות. כך מסתמנים קווי חיים שמשלים אותנו בצרופי מיקרים שהם למעשה הנסיבות שהביאו לרעידות. באופן זה גם נסיעה בת כמה ימים מעבר לים יכולה להפוך למפת אירועים שקושרת קווים ובונה רשתות שקצותיהן פרומים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.