עוד צעד לקראת פיצוץ בועת שוק האמנות העכשווית

בין ה־13 ל־15 במאי התקיימו מכירות האביב בשלושת בתי המכירות הגדולים של ניו יורק. פעם זה נחשב לרגע השיא של השוק כולו, אך השנה שוב קיבלנו תזכורת: משהו עמוק השתבש. פסל ברונזה של ג'אקומטי, "Large Thin Head", הוצע למכירה במעל 70 מיליון דולר, ונשאר על הבמה בלי קונה. מכירתו של "Big Electric Chair" של וורהול בוטלה לפני שהתחילה. גם מונדריאן נמכר במחיר נמוך מהצפוי. המספרים ברורים: ארבעת בתי המכירות הגדולים סיימו את השבוע בירידה של 26% בהיקף המכירות של יצירות אמנות מודרניות ועכשוויות, בהשוואה לתקופה המקבילה בשנת 2024. היקף המכירות הסתכם בכ-1.02 מיליארד דולר, לעומת 1.4 מיליארד דולר בשנה הקודמת. הנתונים הללו מצביעים על מגמה של ירידה מתמשכת בשוק האמנות הגבוה, במיוחד במכירות של יצירות יקרות במיוחד.

אולי זה מפתיע את מי שעקב אחרי השוק בעשור האחרון, אבל מי שקרא את מה שכתבתי כבר ב־2023 יודע שזה היה רק עניין של זמן. כבר אז, כשהשוק עוד הוצג כאפיק השקעה בטוח, כהוכחה ל"בוּם" שאי אפשר לעצור, היה ברור שהנתונים פשוט לא מצדיקים את הנרטיב. מה שנראה כמו גרף אקספוננציאלי היה, בפועל, תנועה של קצה הפירמידה בלבד, תנועה שמשרתת קומץ זעיר של סוחרים, בעלי גלריות, ובתי מכירות. ושכולם בתוכה, אגב, יודעים בדיוק את מה שהקהל הרחב עוד לא ידע: שזה לא שוק, אלא פיקציה של שוק.

לכן, מוזר לראות את הסיפור שממשיכים לספר לנו הכתבים שמנתחים את הנפילה: זכרי סמול הנהדר (New York Times) מספר לנו על משבר כלכלי גלובלי ועל התעריפים של טראמפ; קטיה קזאקינה (Artnet News) מספרת על הערכות יתר והיעדר ביטחונות; קרלי פורטרפילד (Art Newspaper) מדברת על הצורך של השוק להסתגל לשינויים. אבל בתכלס, הבעיה עמוקה הרבה יותר: היא מושרשת במיתוס שהאמנות העכשווית היא נכס השקעה אמין. והמיתוס הזה – הבום של עולם האמנות – התפוצץ.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Sotheby's‎‏ (@‏‎sothebys‎‏)‎‏

הבום, כפי שתיארתי במחקר המקורי, נשען על מיעוט זניח של מכירות פומביות יוצאות דופן, כתבות מתלהבות על הצלחות, ספרים מחקריים שעשו חצי עבודה והתלהבו יותר מהחיכוך עם מגה עשירים, ובעיקר על דוחות שכתבו חברות השקעות וירידי אמנות, שהתבססו על נתונים מבתי המכירות שהרוויחו מכל הסיפור. אבל ברגע שבוחנים את השוק בכלים כלכליים בסיסיים – נזילות, סחירות, תשואה לטווח ארוך – מתגלה האמת: השוק לא נזיל, לא צפוי, ממודר ומוטה באופן שיטתי, ונשלט על ידי מי שיכולים גם לעצב את החוקים שבתוכם הם פועלים.

לכן לא הופתעתי גם מהדוח האחרון של UBS ו־Art Basel שיצא באוקטובר 2024. כבר שם דובר על "סטגנציה בשוק", דווקא בתקופה של צמיחה בעושר הגלובלי. לי היה ברור שכשהגורמים האלו מספרים בקול על קיפאון, בתקופה שהיא לא משברית, זה סימן ברור שהשוק בבעיה. בתוך הדוח הזה, גם אם זה לא נאמר במפורש, הסתתרה גם האבחנה הקריטית: הדור התחלף, וזו בעיה. הצעירים הפסיקו לקנות אמנות כאפיק השקעה. לא כי הם לא אוהבים השקעות, להפך, כי הם רואים את הנתונים. הם נוטים לקנות הרבה יותר ברשת, ובזמן שהם קונים אונליין, הם מנתחים את השוק כמו כל שוק אחר – ומגלים את מה שאני גיליתי – שזה פשוט לא עובד.

התוצאה ברורה: השוק מאבד את הקהל היחיד שיכול היה להחזיק אותו בעתיד. הבטחות הבום – שהוזנו שנים על ידי המערכת – כבר לא עובדות על מי שיודע להביט בנתונים. הדור החדש פשוט לא קונה אותן. בדיוק באותו אופן שלא קנה את ג'אקומטי. או את וורהול. (אגב, את אותן מגמות אפשר לראות גם פה בישראל, בבית המכירות תירוש וביריד "צבע טרי", כמו שתיארתי במסה האחרונה שלי על שוק האמנות הישראלי).

אז מה עושים? קודם כל, משנים את הנרטיב. זו הבעיה האמיתית. כן, כדאי להשקיע באמנות. מאוד. אבל לא כי נרוויח ממנה תשואה, אלא כי היא חשובה. כי היא קריטית. כי אם לא נשקיע בה, נפסיד אותה: כחברה, כתרבות, כיכולת להציע משהו אחר. השקעה באמנות לא יכולה עוד להיות מנוהלת כמו השקעה בבורסה, אלא כמו השקעה בערכים, בזהות, בקול. אם נמשיך לראות בה מוצר נפסיד גם את השוק, וגם את האמנות.