מוזיאון הרצליה

  • מנקודת המבט של עפיפון

    ״הווידאו של איצקוביץ נמנע מאסטרטגיות כאלו ו״פשוט״ מביט על שדה מלמעלה. די במעשה זה, לטענתי, כדי ליצור התנגדות״. רועי בושי על תערוכתו של גסטון צבי איצקוביץ במוזיאון הרצליה

  • המלצת השבוע: "שם עצם", מרב קמל וחליל בלבין

    "השם הפרטי הוא חלק אינטגרלי מהסובייקט, אך הוא מגיע מהאחר, מסמן הכרחי כפוי שיש ליהפך אליו. הפיצול הזה, החירור או החילול של העצמי, שמתרחש כבר עם בואו לעולם ונתינת השם, הוא-הוא מהותה של התערוכה". הצצה לתערוכת הצמד במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • מירי סגל: מיריאז'

    "עבודותיה של סגל פועלות במגוון אמצעים וכוללות עבודות וידיאו, אור וטקסט, אובייקטים מטופלים ודימויים מצולמים ומעובדים במחשב. יש בהן שלל מניפולציות חושיות ופיזיות, תעתועים פיזיקליים, משחקי מילים וחוויה טכנולוגית מפתה – כל זאת מתוך חתירה לבחינת נקודת המבט ה"טבעית" של הצופים וערעור עליה באמצעות הצגתה כמובנית מראש"

  • הילה עמרם היא הזוכה בפרס קשת לאמנות עכשווית לשנת 2018

    מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית הכריז על הענקת פרס קשת לאמנות עכשווית מיסודה של משפחת בר-גיל אבידן לשנת 2018 לאמנית הילה עמרם. עמרם, ילידת 1976 החיה ויוצרת בתל אביב, היא בעלת תואר ראשון מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ולמדה במסגרת תוכנית לימודי ההמשך של המדרשה. בשנים האחרונות הציגה עמרם במבחר תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בסדנאות האמנים בת״א, במוזיאון […]

  • הרצליה של פרטים

    "עברון משתמש בפרטי הבניין ההרצליאניים כחומרי עבודה לאוצרות שמארגנת את הלקסיקון העיצובי העירוני ומסרבת להותיר אותו במישור הדקורטיבי. התערוכה מזמינה מחקר מחודש, שייתן מקום של כבוד לפרטי המרחב, ולא רק לאלו שאיתנו כבר מאות שנים". ביקור ב"רחוב בזל 54", תערוכתו של אסף עברון במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • השכמה שקרית: על היחס בין מודל למציאות ב"אולימפיה" של דנה יואלי

    "ב׳אולימפיה׳ של דנה יואלי, היחס בין עבר לעתיד ובין מודל למציאות שונה מהאופטימיות שאיפיינה את החוויה הסובייטית המהפכנית, וגם מהמימד מכונן המציאות של המודל במפעל הציוני. כאן ההריסה היא המודל, כי היחסים התהפכו בין המשחק למציאות"

  • אוזיאש הופששטר: דו פרצופין

    חוויותיו של הופשטטר בשואה, שחרגו מתחום המובן, הובילו אותו לחצות את כל גבולות הסמלי, לרבות גבולות הגוף, וכך ליצור ארוס בממשי. זו הזדהות ייחודית עם הסימפטום, שמאפשרת חיים; הטיה שמתרחשת בתוך תהליך של יצירה או המצאה

  • מושא המבט הכובש

    קרן גולדברג על שתי תערוכות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: פרויקט הסאונד השאפתני והבעייתי של גיא גולדשטיין, "Freigedank" ("החופשי במחשבותיו"), ותערוכת הווידיאו המורכבת והאמיצה של נועה גור, "דרכי נראות", המפרקת את המשולש הקדוש צופה-יצירה-אמן

  • על צילום קרוב מדי

    "העבודות של יאיר ברק ממשיכות את עיסוקו בהיתכנותה (או אי-היתכנותה) של המשכיות. הקרבה המרחבית לדימוי היא גלגולה של הקרבה הטמפורלית למוות. זוהי קרבה מאיימת, מטרידה, המעמתת את הצופה עם ההבנה האקזיסטנציאליסטית שקיומו החומרי קודמים למהותו, מורשתו ומשמעתו". קרן גולדברג במאמר מתוך ספר אמן חדש של יאיר ברק

  • מחווה בין מקום למרחב

    "בחירתה של בן-ארי לצטט אלמנטים 'חתרניים' בעבודתה של אורן, כגון התנועה האופקית, הופכת את מעשה הציטוט למחווה כפולה: מחווה לכוריאוגרפית ומחוות קריאה להתנגד לתנועה האנכית, האלימה, שמזוהה עם הפאליות הגברית השולטת בכל מנגנוני הכוח". אביטל ברק על תערוכתה של הילה בן-ארי, "תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן", במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • מקלט המשוגעים של מיכל היימן

    "התערוכה מתבססת על מחקר מעמיק, אך זה נותר נעול ולא נגיש. נראה כי המעטפות ותצלומי הארכיון נמצאים שם רק כדי לייצר נראות של ארכיון. גם תצלומי הסטילס, שנראים כאילו נלקחו ממגזין, משקפים פרפורמטיביות מלאכותית". קרן גולדברג על תערוכתה של מיכל היימן במוזיאון הרצליה

  • אנו השחורים

    החלל השחור של אורלי סבר, שהיה נדמה בתחילה כי הוא מרחב סגור, אות של עבר – ספק אתר קבורה, ספק יד הנצחה – הופך למרחב יצירתי. מעשה ההשחרה הבלתי נחתם שבבסיס המיצב יכול להחתים גם את השוהים בתחומו.

  • אורי ליפשיץ: תופר את ההוויה לזמן

    "הציורים האחרונים של ליפשיץ הם משום גאולה. משום גאולה, ולא על אודות גאולה. גאולה נואשת, כמובן, מובסת, אבודה מראש, גאולת עניים, ובכל זאת גאולה". יונתן הירשפלד על ציוריו האחרונים של אורי ליפשיץ.

  • Caput

    ״דומה כי תהליך הציור כולו נתון במאמץ זה: לחבר ראש קטוע לגוף רוטט״. שאול סתר על ציוריו של אמיר נוה במוזיאון הרצליה.

  • משמעות ואושר בציוריה של לאה ניקל

    "באחד הקטלוגים מצאתי ראיון שבו לאה ניקל אומרת, 'כשמכניסים משהו לתמונה שהוא לא חוקי, שהוא אבסורדי, זה מה שעושה את התמונה'. מה שהיא אינה אומרת הוא שבשביל שיהיה 'לא חוקי' בציור, חייב הציור להיבנות כמערכת בעלת היגיון פנימי; חוק והפרה קבועה שלו. לזה נקרא התענגות".

  • שירת המקהלה

    העבודות המוצגות בתערוכה ״שירת המקהלה״ מתיכות יחד מסורות מוזיקליות וטקסטואליות וטקסטים עכשוויים, לעתים כאלה הלקוחים היישר מן המרחב הפוליטי. התקות של זמן והקשר יוצרות חיבורים חדשים בין לחן, טקסט ומקום, ואלה באים לידי ביטוי גם בהיבט החזותי של העבודות.

  • מושך זמן

    השם שהעניק אוריאל מירון לקבוצה הפיסולית גדולת הממדים שיצר, מצביע על חתירתו להגיע אל המימד שמעֵבר לרציונלי, אל טריטוריה יצירתית-ילדית משוחררת של על-מציאות הנשלטת על-ידי הדמיון.

  • נלבישך שלמת בטון ופיקסל

    "'שומר המסך' שלה, שֹלמת פיקסלים מרחפת, קלילה, הוא תשובה נשית לקשיחות הגברית של הבטון. המארג בן אלפי הדימויים הקטנים פועל פעולה כפולה: מרבית התצלומים מתמקדים בפגמים שבקיר, אך ביחד המשטח הענק מסתיר את הקיר". גלעד מלצר על הקיר האלטרנטיבי של עירית תמרי במוזיאון הרצליה.

  • מה הוא נושא?

    ״מה שנוצר ביצירה, מה שנולד בה, הנושא הנישא ב"נשיאה", שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? נפתחת בו הוויה של גוף יצורי, שלוח/מושלך בעולם, נברא (מאין?), מופרש, מפולש ומחושל, שותת, כעין גוף-טיט, עקוד ונעקד, מתהווה עדיין: הבן שהוא אב שהוא אם, שהוא בן״. בעקבות "נשיאה" של צבי לחמן.

  • הטרור של הסובלים

    "טיפולו של לחמן בברונזה דרך איכויות של שעווה ודרך ריתוך מעמת את הצופה עם מה שנדמה כחומר גולמי, כמו שרידים גיאולוגיים המוטחים בפניו. כל זה מצטבר לפיסול כהצרנה של טראומה. הפסל עצמו נחווה כאתר של אסון וכדבר המחולל אסון. אולם מהי הטראומה שהפסל מבקש למצק?". הערה על פסלו של צביקה לחמן במוזיאון הרצליה.