המלצת השבוע: "שם עצם", מרב קמל וחליל בלבין

"השם הפרטי הוא חלק אינטגרלי מהסובייקט, אך הוא מגיע מהאחר, מסמן הכרחי כפוי שיש ליהפך אליו. הפיצול הזה, החירור או החילול של העצמי, שמתרחש כבר עם בואו לעולם ונתינת השם, הוא-הוא מהותה של התערוכה". הצצה לתערוכת הצמד במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

תערוכתם הזוגית של מרב קמל וחליל בלבין היא תערוכה עכשווית ומורכבת, מרובת מדיומים, המשלבת מודוס תיעודי סטרילי עם אקספרסיביות מתפרצת לכדי מיצב מהודק ומלוכד, ועם זאת נזיל ואניגמטי. במקבץ התערוכות הנוכחי במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית – לצד תערוכת וידיאו מהאוסף הצרפתי של בני הזוג למטרה, תערוכת יחיד של עופר ללוש ותערוכת ארכיון על זוג האדריכלים ארטור גולדרייך ותמר דה-שליט – היא חריג מעורר עניין.

שם העצם והשם הפרטי שמהם צמחה התערוכה מתייחסים לשם האמן בצמד, חליל – שם ערבי שניתן ליהודי, שם של כלי נגינה שניתן לאדם. החלל, שנגזר מאותו שורש, משחק גם הוא תפקיד חשוב ומובנה בצורה אינטליגנטית על-ידי האמנים, בדומה למה שעשו בתערוכותיהם הקודמות (ביחד ובנפרד), שגם בהן היה עניין שמי ביוגרפי ­– בדודו של חליל, פנחס, שרצח פנחס אחר ("פיני", תערוכת הגמר של בלבין בבצלאל ב-2014, ו"פנחס", תערוכתם הקודמת של הצמד בגלריה הקיבוץ ב-2016).

כפי שבתערוכות הקודמות נצבע החלל בירוק ובכחול בהתאמה, כאן לובש החלל המלבני צהוב בוהק ומבחיל בעזרת יריעות ברזנט גדולות המכסות את כולו. בצדו האחד מקובעת קופסת אור גדולה שבה נראה תצלום של גבר בגודל טבעי, הכבול במהופך למעין מתקן עינויים/משחקים ירוק. הדמות היא אביו של בלבין, נותן השם, שם האב הלקאניאני, שכעת נעקד במהופך על-ידי בנו. בחלל הריק כמעט מהדהד קולו של אב אחר, אביו של השחקן חליל אלוהב, שהתאבד באפריל 2010, ארבעה ימים לאחר שחליל אחר התאבד, חליל גבעתי-רפ, בעודו חייל. וכך  אומר האב בעבודת הסאונד: "חליל אהב את השם שלו, אבל למשל בשנים האחרונות, נגיד באיזשהו שלב שהוא למד ברימון, אז כשהוא היה צריך לשכור דירה הוא קרא לעצמו דוד ואפילו פעם אחת דייוויד… תראה אצל ילד, בכלל ילד, השאלה אם להיות יוצא דופן זה טוב לו או לא טוב לו, אני חושב שלא טוב לו, אפילו שילדים נורא רוצים את זה…".

האם השם חליל, שבערבית משמעו חבר או ידיד, תקין או מקולל כשהוא מוענק ליהודי? בצרפתית, "שם פרטי" הוא Le nom propre, וכפי שהבחין לקאן, ה- propre מסמל תקניות, או היות ראוי, אך גם בעלות, מלשון רכוש פרטי. השם הפרטי הוא חלק אינטגרלי מהסובייקט, אך הוא מגיע מהאחר, מסמן הכרחי כפוי שיש ליהפך אליו. הפיצול הזה, החירור או החילול של העצמי, שמתרחש כבר עם בואו לעולם ונתינת השם, הוא-הוא מהותה של התערוכה.

מרב קמל וחליל בלבין, "גלגיליות", מתוך "שם עצם", 2018

מנגד לדמותו הסטטית של האב נפער חלון לחלל נוסף, שאליו ניתן להגיע דרך מסדרון צהוב וצר. את קירותיו האפורים של החלל האחורי הקטן מכסים רישומים בשחור-לבן בדיו ושמן על נייר. בזו אחר זו נפרשות סצנות סוריאליסטיות מטרידות על רקע נוף מדברי, תנ"כי, שבהן דמויות מורבידיות מחללות ומחוללות, מנקבות גופות או נושפות בשלד עצמות שהפך לחמת חלילים. כאן מתפרצת ההתענגות על הבזוי והמוטרף המזוהה כל-כך עם זוג האמנים ומאפיינת את התחריטים ואת בובות הבד שלהם (בובת בד מ-2016, "החלילן", היא גבר המנגן בחליל התקוע בפי הטבעת שלו).

אך בשונה מתערוכות קודמות, ההתמקדות בשם פרטי אחד מזכירה דווקא שזוהי תערוכה של זוג, כלומר יצירה אמנותית שהיא כולה, מלכתחילה, כפולה ומחוללת. החלון, שצובע את הרישומים בגוון ירקרק, הופך למעין חלון תצפית סטרילי, מעין ניסוי מפוצל שבו האב והדמויות מהרישומים משקיפים זה על זה ומשקפים זה את זה, והצופה נקלע לתווך שבניהם. הסובייקט החוקר והאובייקט הנחקר מתערבלים. ביציאה מהתערוכה יסיט הצופה וילון ברזנט צהוב ובו 12 חורים הממוקמים לפי סדר הנקבים בגוף האדם – שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים, פה, שתי פטמות, פופיק, פתח שופכה ופי טבעת. חסר רק עוד נקב אחד לאשה. קמל, שחוררה את הנקבים, השמיטה את האחרון. היא מזכירה את הפעם הראשונה והמערערת שבה קראה על קיר שירותים ציבוריים את ברכת "אשר יצר", הנאמרת לאחר כל עשיית צרכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים".

לנוכח הרישומים, הופכת הברכה לקללה, והנקבים מאפשרים רפרטואר של עינויים וסטיות. התפיסה המגדרית שמבקרת את ראיית האשה כמנוקבת וחלולה וככזו בזויה וחסרת עצמי היא תפיסה מוכרת, אלא שגם הגבר כולו נקבים. זו השפה שמחוררת בעצם נתינת השמות, אותה שפה שגם מאפשרת דיבור ויצירה משותפת. קמל ובלבין פועלים מתוך ההבנה הזו באופן מרשים, שרק הולך ומשתכלל. המתח בין השפה המדוברת, כמנגנון תיעודי, היסטורי, סיפורי וממשטר, לבין דימוי דומם ואסוציאטיבי, שנכח בתערוכות קודמות של זוג האמנים כפרקטיקה מבנית, הופך כאן לנושא המרתק עצמו.

"שם עצם", מרב קמל וחליל בלבין
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
אוצרת: איה לוריא
נעילה: 17 בנובמבר 2018

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.